״הקבצן שובת רעב״, כך מתחילה ההודעת הווטסאפ ששלח אלי יוסף ביום שני בערב. ״מחר אהפוך לקבצן. אני פותח בשביתת רעב של 100 יום מול בתים של רבנים ואתחנן בבכי לחמלה לילדים באפריקה שגם הם נבראו בצלם אלוקים. תחינתי- שהרבנים ידרשו את ההתפטרות של כל השרים מהמפלגות הדתיות וכל השרים בעלי מצפון. הניסיון אומר שרק יצחקו עלי וילעגו לי ואתבודד בכאב -ואחבק את הכאב ואבכה. ואם רק אבכה ואפילו אחד לא יצטרף אלי -זה יהיה שווה כי זה יהיה אמיתי״.
אתמול (שלישי) בשעה 18:00, התחיל יוסף שביתת רעב מול בית הכנסת בבית אל ולאחר מכן עבר אל מול ביתו של הרב אבינר בישוב. שביתת הרעב היא חלק מהמחאה האישית שלו נגד מכירת נשק ישראלי למשטרים רצחניים. זו לא שביתת הרעב הראשונה שלו. את הראשונה עשה ביולי 2015, כחצי שנה לאחר שנחשף לנושא. זה לא ממש עזר ולמרות שכתב לשרים, חברי כנסת ורבנים, היצוא עדיין נמשך.
אלי יוסף, בן 60, מנהל בית ספר תיכון לבנות בדימוס, הוא לא פעיל זכויות האדם הסטריאוטיפי. הוא עלה לארץ מאנגליה לפני כארבעים שנה. הוא שומר מצוות, עדיין עושה מילואים, גר במעלה אדומים, חבר בתנועת בית״ר וחבר מפלגת הבית היהודי. כבר שנה וחצי שהוא מנהל מאבק אישי חסר פשרות שגובה ממנו מחיר אישי יקר. את המאבק בסחר בנשק הוא מנהל בעצמו, ללא תמיכה. מה שמניע אותו הוא מה שהוא תופס כמוסר היהודי האמיתי. יוסף מסרב להגדיר את עצמו כאיש דתי. ״אני יהודי ואני אדם, זה מה שחשוב״, הוא אומר.
יוסף לא מכחיש את האובססיה שלו. ״לא מעניין אותי אם אומרים לי שאני אובססיבי״, הוא אומר. ״אז אני אובססיבי. אבל זה למטרה מוסרית״. לאורך כל השיחה הוא מספר על עשרות מכתבים ששלח לפוליטיקאים, אנשי דת ואנשי אקדמיה. הוא לא מפסיק לשלוח להם הודעות בווטסאפ, לטלפן אליהם או ללשכותיהם ואף לצוץ פיזית במקומות בהם הם נמצאים. ביום ראשון בערב הוא נשכב מתחת לגלגלי מכוניתו של סגן שר הבטחון, הוא התפרץ בכנס של רבני צהר, הפגין מול הכנסת ומתכוון להמשיך כל עוד הוא יכול. במהלך הראיון הוא מזכיר שמות של שרים, חברי כנסת, אנשי צבא ורבנים אליהם כתב או איתם דיבר.
יוסף גרוש ואב לשני בנים. כשאני שואל אם הם מסכימים עם דרכו, הוא אומר שכן, אבל שקשה להם עם האקטים שלו ועם העובדה שהוא שובר את מה שהתחנכו עליו בציונות הדתית, על הערעור על מוסדות הדת והמדינה. הוא יודע שבחר בדרך קשה עבורו ועבור הסובבים אותו, אבל הוא נחוש וחדור תחושת שליחות. הוא מאמין שישראל צריכה להפסיק את הסחר בנשק עם משטרים רודניים ושהעם כולו צריך לקום ולדרוש את הפסקת הסחר, בגלל ההיסטוריה ובגלל הערכים עליהם התחנך בבית״ר.
השיחה שלנו מתנהלת בבית קפה בדיזנגוף סנטר, הלוקיישן דיסוננטי לנושא השיחה. לפגישה מגיע יוסף במיוחד ממעלה אדומים לאחר יום עבודה ארוך, ולאחר שטיפל באמו החולה. כשמתחיל הראיון, הוא מדבר בלהט, ללא הפסקה. ״אני לא מכיר אותך או את האתר שאתה כותב בו, אבל באתי היום במיוחד לפגוש אותך, כי אתה רוצה לשמוע, ולי חשוב להשמיע״.
לנושא הסחר בנשק הוא נחשף אחרי שקרא כתבה על קבוצת רבנים שביקרה במתקן חולות. בכתבה אמרו הרבנים שלא ניתן לגרש את מבקשי המקלט בחזרה לאריתריאה כי זה לא יהיה מוסרי, כי הם עלולים להירצח על ידי נשק ישראלי. ״זה הדליק אצלי את כל הפיוזים״, הוא אומר. ״לא יכולתי להאמין שזה נכון. התחלתי לחקור את זה באינטרנט והגעתי אל עורך דין איתי מק, שהוא התחיל לספק לי את החומר כדי להבין מה קורה ואז הגעתי לרואנדה, לצ׳ילה ולעוד כמה מקומות כמו דרום סודן ורואנדה היום, לא רק בזמן הטבח, וגיליתי דבר נורא ואיום: בארה״ב ואירופה יש קווים אדומים, והם יוצאים ממדינות רצחניות. אנחנו נכנסים למקומות האלה, איפה שנוצר ואקום".
העיסוק של יוסף במקרי הטבח במערב אפריקה, ובעיקר הנסיון המשיחי כמעט לעצור אותו, מתחבר גם לעיסוק אחר שלו. ״ אני חוקר את השואה כבר הרבה שנים, אבל מהזווית של המציל. בשבילי הדמות המרכזית בשואה היא לא הרוצח, היא לא האדיש, היא אפילו לא הקורבן, אלא המציל. אם אני מבין את נפש המציל, אני מבין מה צריך היה לעשות כדי שלא תהיה שואה. היחיד שיש לו בשורה בשבילי הוא המציל. אני לא יכול ללמוד מהקורבן, הרוצח או האדיש משהו, רק מהמציל. אז אני חוקר את הסיפורים של המצילים הגדולים, מנסה להיכנס לנפש שלהם ולהבין אותם. בכל אחד שחקרתי גיליתי אותו דבר: עוצמות של חמלה".
״אני מעביר הצגות יחיד על מצילים גדולים. אני לא מציג אותם כג׳יימס בונד, למרות שחלק מהם היו כאלה, אלא כאנשים עם לב ענק שעשו מעשים גדולים. וכל אחד שאני חוקר אני מגלה אותו סיפור כל פעם: הוא מדמיין איך הוא היה מרגיש במקום של הקורבנות. וזה משחרר אצלו עוצמות של חמלה, שגורמת לו להיות עוצמתי ואז הוא הולך לעשות מעשים גדולים. ראול ולנברג אמר פעם שהכוח שלו זה הדמיון שלו, שעוזר לו לדמיין מה היהודי מרגיש, אז יש לי את המפתח להצליח. ברגע שאתה מצליח לשמוע את היהודי זועק 'אחי, מתי אתה בא להציל אותי', ברור שאתה תלך להציל אותו, וזה המסר״.
השואה משחקת תפקיד חשוב בתפיסתו של יוסף את המציאות. הוא מתייחס אליה ואל בעלי התפקידים בה ללא הרף, עושה הקבלות בין הקורבנות היהודיים בשואה לבין הקורבנות באפריקה, מצפה מהיהודים שהיו קורבן, לגלות חמלה לה לא זכו הם עצמם וכמובן, לחקור וללמד על המצילים הגדולים בשואה, על מנת להקיש על תפקידו שלו ועל מה שהיה רוצה שכולנו נהיה.
״אם אני עכשיו מוכר נשק וסוגר את העיניים ולא מעניין אותי מה הנשק עושה, אז נדבקתי במחלה״, הוא אומר. ״וזאת לא רק מחלה של קהות חושים, זו לא רק מחלה של אדישות אכזרית, זה הרבה מעבר. בצע הכסף הוא כל כך גדול, שאני לא מסוגל לדמיין שאני מדמיין את הצער שהנשק הזה גורם. אז אם אני מעלה את הרעיון הזה של לדמיין איך מרגיש הילד הזה בדרום סודן אחרי שראה את אמא שלו נרצחת אל מול עיניו לאחר שנאנסה, הפוליטיקאי לא מסוגל לדמיין את עצמו מדמיין את זה. זאת מחלה. זה אומר שאיבדנו שפיות רגשית. כולנו הפכנו עבדים לרגע, לכסף".
חמוש דרום סודני. צילום: Steve Evans CC BY 2.0
״זה לא רק הימין, כי מי שהתחיל עם זה היו ממשלות המערך. ומי מתיישר לפי הקו הזה עם משרד הביטחון? בית המשפט העליון, שמקבל עתירה לחשוף אתמ סמכי רואנדה מלפני 22 שנה ומסרב, כי הוא טוען שאין לזה עניין ציבורי. משמע שאין בזה תועלת לציבור, הציבור לא צריך לחשוב איך מרגיש ילד בדרום סודן כמו שהעולם לא היה צריך לחשוב איך אנחנו הרגשנו בדרך לאושוויץ. הפן המוסרי הוא זניח לעומת הפן התועלתי של כסף, קשרים עם מדינות זרות, פוליטיקה גבוהה. ובפולייטיקה גבוהה, שמתיימרת להיות נשגבת מבינתו של האזרח הפשוט, כבר לא חלים כללי המוסר הבסיסיים. אם תגנוב תפוח או תחנה במקום אסור, תקבל עונש. אבל המדינה יכולה למכור נשק למשטרים רצחניים וכללי המוסר מתבטלים בפני שיקולים פוליטיים. בעצם אתה מוציא את מושג תום הלב מהפוליטיקה הגבוהה. ברגע שהוצאת את תום הלב, הוצאת את הנשמה, את הכל. אתה רובוט, אתה מכונה. אין אמת, אתה יכול לרמוס כל דבר״.
במהלך השנה וחצי אותן הקדיש לנושא, הוא קורא מאמרים, מדבר עם פעילי זכויות אדם, לומד את הנושא, שולח מכתבים, כותב פוסטים בפייסבוק, שולח הודעות בווטסאפ ומטלפן אל כל מי שהוא רואה בו אחראי למצב או שותף לדרך. הוא מפגין מול הכנסת, מול בתי רבנים, משרדי ממשלה ואפילו פוצץ כנס של רבני צהר ביולי השנה, בזמן נאומו של השר נפתלי בנט. ״לא קיבלת מנדט לחמש כוחות רוצחים באפריקה״, הוא צעק לפני שהוצא מן האולם בכח. מעט מחאו לו כפיים, אבל הרוב בימין הפוליטי רואים בו מטרד או תמהוני שעלול להזיק לנראטיב הציוני. הוא, מנגד, רואה בעצמו מחנך ומוביל דרך, שתפקידו להעיר את הציבור הרדום שאינו מודע לזוועות שמתרחשות באפריקה, חלקן בעזרת נשק ישראלי או לוחמים שמכשירים חיילים וכוחות. לצערו, לא רק באדישות הוא נתקל, אלא גם בהתנגדות של הממסד הפוליטי והדתי.
״השנה הרציתי במכינה בצפון ומנהל המכינה בא אלי בטענות, כי דיברתי על הנשק בסוף. למה הייתי צריך להכניס את זה, לא הזמינו אותי בשביל זה. עניתי לו שאני צריך לטהר את ישראל. יש הרבה מכינות שלא יזמינו אותי עכשיו, בגלל הסיומת שלי. אבל אם לא אסיים ככה, מה זה אומר עלי? אני שואף ללכת בדרכו של המציל. ואז אחד המדריכים במכינה אומר למנהל שאני צודק, כי יש לו בוגרים שהשתחררו מאגוז והולכים עכשיו לדרום אמריקה לעבוד בשביל קרטל סמים. אתה מבין?"
״הוזמנתי על ידי הרב משה הגר, לדבר לפני פורום ראשי העמותה של כל מכינות הקד״צ, נתן לי להציג את הנושא בפניהם. אחרי זה הוא רצה להזמין אותי לדבר עם כל מנהלי המכינות, אבל המכינה בעלי התנגדה, כי שבוע לפני זה הרציתי עם הסיומת על הנשק. בסוף ההרצה 40 חברה מהמכינה קמו ואמרו שהם מצטרפים למאבק. הרבנים מעלי נחרדו. הם רוצים להשתיק את הסיפור".
״שתבין, בטחון ישראל הוא בשבילי קודש קודשים, אבל זה לא בטחון ישראל, זו טומאה. אז מתקשר אלי הרב אלי סדן, ראש המכינה בעלי, חתן פרס ישראל. שירתנו ביחד באותה פלוגה 15 שנה והוא כועס עלי. הוא אומר לי ״דיברתי עם ביבי ובוגי ושניהם אמרו לי שאנחנו לא מוכרים נשק לדרום סודן״. שאלתי אותו איך הנשק מגיע לשם והוא אומר שהוא לא יודע. אז סיפרתי לו: הוא מגיע דרך אוגנדה, דרך חברות נשק שעושות את העבודה, אז יש כאילו ספק אם אנחנו אחראיים. אבל אתה יכול להתפלפל עד מחר בבוקר. אם אנחנו התחנה הראשונה ודרום סודן זו התחנה האחרונה, מצדי שיהיו מיליון תחנות באמצע- אנחנו אחראיים, אנחנו יודעים בדיוק מה קורה עם הנשק. אתה לא יכול להסתתר. היום ביבי מצטלם עם נשיא דרום סודן, אז נשיא דרום סודן יודע טוב מאד שהוא יקבל כל מה שהוא צריך מישראל דרך צינור זה או אחר. כל משטר רצחני יודע שהוא יכול לקבל נשק מישראל. המשחק הוא להיתפס״.
אלי יוסף עם השלט שהכין
יוסף מספר על טלפונים מאנשים שמנסים להוריד אותו מהמאבק ואף על התנכלויות שהוא לא מוכן להיכנס לפרטיהן. חברי מפלגתו, הבית היהודי, לא מבינים למה הוא נתפס דווקא לנשק לאפריקה, לא מבינים למה הוא לא נאבק על סוגיות ביטחוניות או טריטוריאליות. ״אורי אריאל אמר לי ׳עניי עירך קודמים׳. אמרתי לו שאני מסכים, אבל לא מדובר בעניי עירי. אתה משקיע כדי לחמש רוצחים. זאת מצוות לא תעשה. זה לא שאתה לוקח כסף מהקופה והולך לעזור באפריקה על חשבון עניים כאן. פה אתה נותן להם נשק לרצוח. והכסף הזה הוא כסף טמא, שאסור בהנאה, זה כסף מרצח והוא בתקציב של המדינה. זה אסור!״.
״אם אני הולך לנצל את הסכסוכים של הגויים אחד עם השני בשביל להרוויח כמה שיותר כסף, זה להפוך את עצמי לטמא. אני חייב להבהיר מי אני, מה אני. אני קודם כל אדם אוהב, עם אוהב. זאת ההגדרה. אם לא נגדיר את עצמנו ככאלה, לא נדע מי אנחנו, מה ההיסטוריה שלנו. עכשיו, אם הרבנים שאמונים אל המוסר היהודי, לא עושים את זה, הם לא ראויים להיקרא רבנים. הם רבני השתיקה. הם חייבים להשמיע זעקה גדולה. הויכוח שלי הוא לא עם הרבנים שחושבים שמותר לרצוח אפריקאים, אלא עם אלה שמבינים שזה אסור, אבל לא מוכנים לעשות שום צעד משמעותי. עם הראשונים אין לי בכלל שיח״.
גם רבנים שיצאו נגד מכירת הנשק במאמרים, כמו הרב יואל בן נון או בפסקי הלכה כמו הרב שלמה אבינר, לא מספקים את יוסף. לטעמו הצעד שעשו היה קל מדי, כתבו משהו שכמעט אף אחד לא קורא והניחו את זה. לדבריו, אם הם לא יזעקו וידרשו את התפטרות כל חברי הכנסת הדתיים, ויעשו מזה משבר קואליציוני, זה כאילו לא עשו כלום. ״החרדים רוצים לפטר את כ״ץ בגלל חילול שבת ברכבת, טוענים שנחצה קו אדום״, הוא אומר. ״אבל אף אחד לא זועק על הסחר בנשק, כאן אין קו אדום. למה השבת יותר חשובה יותר מערך קדושת החיים?".
עם חברת הכנסת תמר זנדברג, יוזמת הצעת חוק למניעת מכירת נשק למדינות שמפרות זכויות אדם הוא לא דיבר, אבל מודע לעבודתה בתחום ולפרטי הצעת החוק. ״החוק האמריקאי מגדיר שעל משרד החוץ לאסוף עדויות על רצח עם, הפרות זכויות אדם, פשעים נגד האנושות ממקורות ראשונים ואז מתווה למשרד הביטחון למי מותר למכור ולמי לא. באה תמר זנדברג ממרצ ואמרה, נעשהאותודבר, לא יכול להיות שמשרד הביטחון יפקח על עצמו. והממשלה הכשילה את זה, חברי הכנסת של המפלגה שלי והמפלגות הדתיות. נכון, יש תעשיית נשק שצריך לקיים, אבל צריך לבחור למי מוכרים. אני רוצה למכור נשק למי שצריך להגן על עצמו, לא למשטרים רצחניים. אנחנו כרגע בצד של הבד גאייז, כאלה שרוצחים משפחות שלמות חסרות ישע".
״אתה זוכר את הרצח בדומא? כולנו מסכימים שלרצוח משפחה בבית שלהם זה דבר נורא, אז איך אנחנו יכולים, כעם, להתפרנס ממכירת נשק לעשרות ומאות רוצחים כאלה? זה פי מיליון יותר גרוע מדומא. זאת ממשלה שעושה את זה. זה מטורף. עושים כל מיני דיונים על קוצו של יוד אם חייל צדק כשירה במחבל או לא צדק, אבל פה זה משהו אחר לגמרי. קודם כל הילדים והנשים שנרצחים בנשק הזה הם לא מחבלים. שנית, גם אם החייל שירה עשה את זה מתוך איבוד עשתונות או גאווה חד פעמית, כשממשלה מוכרת נשק שמשמש לרצח, זה מתוך שיקול דעת, ואנחנו עושים את זה כל יום".
״יש כאן תעשייה שמגלגלת שבעה מיליארד דולר בשנה ומפרנסת יותר ממאה אלף איש. אני לא יודע את המספרים המדוייקים כי הם לא זמינים, אבל יש מאות ואלפי חוזים והרבה אנשים עושים מזה הרבה כסף, כולל פוליטיקאים ואלופי צה״ל בדימוס. ומי שבסוף מקבל את הנשק הוא אדם שבלשון המעטה לא שמע אף פעם את המושג טוהר הנשק. אלה אנשים שרוצחים נשים אחרי שאנסו אותן. ואנחנו משתפים פעולה עם זה, וזה לא תופס שום דיון ציבורי בישראל. אף אחד לא שואל ׳אבל מה איתנו? מה קרה לנו? מה זה אומר עלינו?׳ אני לא מוכן להיות שותף לזה, בשום דרך. אני יודע שמסתכלים עלי כמו על איזה משוגע, אבל האפשרות לא להצליח לטהר את ישראל מהפגע הזה לא קיימת בשבילי.אם לא, אנחנו לא אנחנו. זו התאבדות רוחנית״.
כאמור, אתמול בערב מתחילה שביתת הרעב של אלי יוסף מול בית הכנסת בבית אל. זהו עוד שלב במאבק האישי שלו על דמותה המוסרית של ישראל ועל מוסריותו של העם היהודי. ברור לו שהוא הולך להכעיס אנשים רבים מהמחנה שלו ומתעשיית הנשק. ״זה מאבק מול כוחות גדולים מאד״, הוא אומר. ״כבר ניסו להתנכל לי לא פעם ולא פעמיים. אבל גם אם יהרגו אותי, אני אמות כבן אדם אוהב ולא כבן אדם הורג״.
לאחר שנה וחצי, ברור ליוסף שצריך להסלים את המאבק, כי אין עדיין מודעות בציבור. ״איך כתוב אצלכם?״, הוא אומר, ״המקום הכי חם בגיהנום שמור למי שבשעת משבר שומר על נייטרליות? אז היום אני במאבק נגד אלה שאני מכנה המורים המוסריים שלנו – הרבנים החרדים, רבני הציונות הדתית, הרבנים היותר מתונים והרבנים הרפורמים. כל הספקטרום של האנשים שמדברים בשם הערכים היהודים, בשם המוסר היהודי, כל אלה אני הולך לעשות נגדם מאבק. לא נגד הממשלה, כי שם אף אחד לא מתייחס אלי, אלא מולם. שם אני הולך לשבות רעב, שם אני הולך להיאבק".
״שביתת הרעב שאני מתחיל בה מול בתי רבנים וישיבות נועדה לגרום לאנשים להתחיל לחשוב״, הוא מסכם. ״אני רוצה שהתלמיד ישאל את הרב שלו שאלות. אני לא יודע אם זה יצליח. אני לא בא להצליח, אני בא להביע כאב. אם הכאב יצליח להדביק אדם אחד, אז זה כבר משהו ״.
בקשותיי להתייחסות לנושא משר החינוך נפתלי בנט, שר הביטחון אביגדור ליברמן, שר הביטחון הקודם בוגי יעלון, יו״ר ועדת חו״ב אבי דיכטר והשר אורי אריאל לא נענו עד כה.