הטבע, בדרן יום-הולדת, מפעיל את קסמיו הבנאליים. חגי תשרי באים והוא מנחש אותם בעיניים עצומות, קשורות בבד אדום. ראש השנה? קבלו רוח קרירה. יום כיפור? עננים עם סיכוי לגשם. הוא מפספס כמובן בשבוע לפה או לשם אבל מה אכפת לו, הקהל הרי שבוי ועל כל בדל של הצלחה הוא מגיב בתשואות, קהל עייף, מזיע, פעם ראשונה זה חודשים שמישהו מנסה בכלל להרשים אותו, מאז מאי או יוני אין אל אחד בפנתיאון שהתקרב לכפתור המזגן, כולם, כמו נתיניהם, בולסים סדרות מעל גבי ספות סתורות, מודדים את המרחק במילימטרים מצל-עץ אחד למשנהו, והנה, תוך כמה ימים, פעלולים שכאלה! עלה מִתְכָּדְרֵר על מדרכה! ארוחת החג הראשונה היא אצל אמא שלי.
לפני שאני מגיח לשם, כמו איש מודיעין מנוסה, אני מנסה להניח את ידיי על כמה שיותר מידע. אבל המידע במקרה זה איננו כוח. למעשה, ככל שאדע פחות, ככל שאחשוב פחות על הארוחה הזאת, כך ייטב לי ואולי אפילו אוכל לעמוד בפתח ביתם מבלי שאצטרך לטפס אליו מתוך בור ביוב של חרדה, להופיע בחולצה לבנה, מגוהצת, שלא קומטה ונדרסה קודם בטלפיו של סוס הדיכאון השחור, הבוהק, זה שדהר על חזי הגלוי, בועט בשלט של הסטרימר ומרסק אותו, ובכך דן אותי לצפייה באותו מסך פתיחה תקוע, מלא הבטחות, שאין אליו כעת כל גישה. התשוקה אל הידע גוברת על כל זה; התשוקה העתיקה מכל, החומר הגנטי של הטרגדיה. "מי בא?", אני שואל את אמא שלי. "כרגיל", היא אומרת. "כרגיל זה אומר מה?", אני שואל. הזמני הוא הקבוע, כפי שלימדונו חכמים, והרגיל הוא הבלתי רגיל. "כרגיל", היא עונה, "אתם, כולם, כמו תמיד". "אף שכן חדש, הפתעה?", אני שואל. "לא", היא אומרת. "דברה וכל המשפחה ממיאמי?", אני שואל. "מפלורידה?", היא שואלת. "כן, מיאמי, פלורידה", אני אומר. "לא", היא עונה. "אף אחד?", אני שואל. "מפלורידה? אף אחד", היא עונה. "אוקי", אני אומר. "יגיע יקי", היא אומרת. "יקי?", אני שואל. "הבעל החדש של ורד". "לא ידעתי שהיא עוד פעם התחתנה", אני אומר. "הוא מאד נחמד", היא אומרת. "פגשת אותו?", אני שואל. "לא", היא אומרת. "טוב", אני אומר, "יקי".
ורד היא בת-דודה מסדר שני או שלישי. היא מקיימת עם אמי קשרי ידידות אישיים שמתורגמים לנוכחות מוגברת שלה באירועים משפחתיים, יותר מכפי שהגנאולוגיה מחייבת, ולמרות שהיא צעירה ממני במקצת, חייה רבי טלטלות. היא אשת משפט מזן כלשהו, סניגורית או קטיגורית או משהו ביניהם, נישאה והתגרשה מספר פעמים, הפסקתי לעקוב, כל פעם לזמן קצר, ואף קיפצה לא אחת מעל גדר הנטייה המינית, הכול באופן גלוי ומדווח, כולל צירוף בנות זוג לבר-מצוות ולוויות. יקי, לעומתה, הוא סוד. ומכאן שחרושת העניין סביבו תאפיל על כל דבר אחר, ועד הארוחה גם אחי ואחותי ידושו בו; אבי השתקן ייטוש את קומת הגג במנזר שבנה ויצטרף אל הוואצאפ; קרובים בדרגות קירבה שונות יזרקו לנו עצמות; אביה ואמה של אשתו הטריה – המתגוררים למיטב זכרוני בישוב שהוחזר לַמִצְרִים ומי שמע מהם מאז הסכם השלום – יצוּטְטוּ לפתע בנושא מילה במילה, מסתבר שהם בטוב, פשוט הוזמנו כבר לדודה עליזה, דודת האופל, ואינם בקשר עם בתם, הם שמחים לשמוע שהיא שמחה וישמחו לשמוע ממנה אם תואיל להתקשר, היא יודעת מה המספר. מן הרסיסים עולה תמונה מטרידה: יקי הוא איש בטחון. לא סתם איש בטחון, אלא ככל הנראה איש שב"כ. לא סתם איש שב"כ, אלא ככל הנראה אחד מאותם אנשי שב"כ שכדאי שלא להעלות בדמיון מה הם עושים, שכן הם עושים את זה במתקן סודי כלשהו שקרוי על שם מספר ארבע-ספרתי, ואשר נמצא בפתח-תקווה. "עדיף לא לשאול", אומרת אמא שלי. "אז על מה נדבר איתו?", שואלת אחותי. "עדיף לא לדבר על כלום", היא אומרת. "ובמיוחד", היא מוסיפה, "בלי פוליטיקה". "בלי פוליטיקה!", מזדעק אחי. "בלי פוליטיקה", חוזרת אמא שלי, "תדברו על אנימציה אם אתם חייבים".
ורד וְיָקִי מגיעים אחרונים. כולם פזורים בין רהיטים שונים, ממתינים להם כמו שממתינים לתוצאות של בדיקות דם, וכשהם חוצים את סף הדלת מתנפצות הציפיות אל סלע נמוך ושרירי, קירח, עם עין אחת גדולה ואחת קטנה, וחריצי מצח עמוקים. הוא פולט "יקי" כאשר לוחצים את ידו העבה, ומשתדל שלא לצאת מטווח צלה של ורד. כל אחד מהנהן אליו בתורו. גם אם חשב מישהו שבעקבות בקשתה של אמי נפספס פה הזדמנות ליצוק מים על ידיו של איזה איש שיחה מזהיר, מתברר מהר מאוד שְיָקִי, מצד עצמו, שמח דווקא להרכין מבט אל המרק וללעוס את הקניידלך שלו בעגמומיות. ורד מפטפטת בלי הכרה, בדיוק כמו שזכרתי אותה. היא הניטרוצלולוזה של המשפחה זאת, אותו חומר נפץ בדמות כותנה לבנה, שמרכיביו מצויים גם בלק הציפורניים. אחי ואחותי מתלבטים אם להצטרף, המצוקה ניכרת על פניהם. שניהם זוכרים היטב את אזהרתה של אמי, וחוששים להיקלע לאזור עימות, גם אם מבלי משים. ורד, לעומתם, מרקדת סביב פי התהום של הפוליטיקה, המחול שלה מרהיב, העולם הרי גדול ולנושאים אין סוף, אבל קשה לדעת אם אחי, למשל, המגושם ממנה, יוכל לעצור בעצמו. הוא מושקע בדעותיו הפוליטיות כמו סוחר בורסה בעת מפולת, עיניו חלולות וידיו אוחזות בראשו בתמונה של שאטר-סטוק. תנו לו רק לדבר על זה, למנות את הפסדיו.
ציור: טוואן דה ווס
"איך היין?", שואלת לבסוף אחותי. בדיוק לכדה את יקי לוגם ממנו. "אה… אה…", הוא מגמגם, בוחן את התווית על הבקבוק מולו. "זה שרדונה", צוהלת ורד וממרפקת אותו, "רקנאטי גליל עליון. אתה אוהב את זה!" "כן", הוא מהמהם. "הוא מת על שרדונה", היא אומרת. יקי מביט בה במבט עכור, קשה לפענוח, ומרוקן את הכוס כולה. מיד היא ממלאת לו אותה מחדש. "אז מישהו נסע בקיץ לצ'כיה?", היא פונה אל כולנו מעל הדג הממולא. "צ'כיה!", צועקת אמי מן המטבח, "היינו שם ב-93'!". ורד לוקחת את זה ממנה ואנחנו זוכים בסקירה מקיפה על ארץ הפורצלנים, ממנה בדיוק שבה, כולל אנקדוטה אחר אנקדוטה ממפגשיה עם בכירים במאפיה הקרואטית, שמי יודע מה חיפשה אצלם ובשליחותו של מי. יקי מחסל את הכוס ומוזג לעצמו עוד אחת. אבא שלי, שדיבר אפילו עוד פחות מִיָקִי עד אותו רגע, חש גם הוא שאי-אפשר עוד. הוא מתרומם מכיסאו והולך אל מערכת השמע, מדליק אותה ומעביר לרדיו. "חדשות!", הוא נובח אל אמי, שתוקעת בו מבט רושף. יקי מוזג לעצמו כוס רביעית או חמישית. אחותי קמה גם היא, מסתודדת עם אבי, ומשכנעת אותו לשוב אל השולחן. רשת ב' מפכפכת ברקע.
לפתע, כשאנחנו כבר נוגסים בעוף ובבקר, בעוד ורד ממשיכה לנצל כמעט כל פריט בדברי ימי האדם ותוצרתו על מנת לשמור על זכותו של בעלה שלא להישאל דבר, גם היא כנראה יודעת עד כמה העניינים טעונים, עד כמה השולחן שאליו הם ישובים הוא שולחן פוליטי, שולחן לוחמני בעל תודעה היסטורית, נשמע גרגור מתחת לאחד הכיסאות. אחותי מתכופפת, מתעסקת במשהו, ואז מרימה ומציגה בפני כולם: חתול שמן. אמי לא אוהבת את המחווה. "אבל הוא כל כך חמוד!", טוענת אחותי. כולם מסכימים. בדל של חיוך עולה אפילו על שפתיו של יקי, שמצוי בעיצומה של כוס היין העשירית שלו אולי, נפתח בינתיים עוד בקבוק, ולחייו סמוקות עכשיו כחזרת. "איך קוראים לו?", הוא שואל. זאת הפעם הראשונה שהוא פונה אלינו באיזה עניין שאינו קשור במלחיה. "לנין", עונה אחותי. אחי נחנק כמדומה מאיזו עצם. אבי קם ממקומו, מחריד את השולחן, הפעם אל בית השימוש. אמי עוקבת אחר המתרחש כמו חבלן בזירת פיגוע. אנחנו באמצע המנה אז אין לה שום דבר לחדש מבחינת הדברים שעל השולחן, וכולם יודעים זאת. "זאת בדיחה", אומרת אחותי, "אנחנו לא עד כדי כך שמאלניים". "אבל ביבי זה אסון", פולט אחי.
יקי בוחן אותו. "ביבי זה אסון?", הוא שואל לבסוף. אין דרך חזרה. אמא שלי שבה ללעוס, כבר אין לה אשליות. ורד מוצצת איזו צלע, מבטה משועמם. היא שותקת. מדובר בשחקנית טובה, ואולי היא אכן משועממת. "אנחנו לא אוהבים פה את ביבי", עונה באומץ אחותי, "אנחנו גם נגד הכיבוש". "נגד הכיבוש?", חוזר אחריה יקי עם שארית קלה של סימן שאלה, ומוזג לעצמו כוס נוספת. "כן, נגד הכיבוש", אומר אחי בביטחון גדול אפילו מזה של אחותו, "עוד מעט 50 שנה! זה ייגמר הרי יום אחד. השאלה מתי". "השאלה מתי?", חוזר אחריו כהד יקי, שוקל את המלים, שנשמעות כבדות ומוזרות כשהן בוקעות מפיו.
"לחתול שלי קוראים גוסטב לנדאוור", הוא אומר פתאום לאחר לגימה ארוכה, "יודעים מי זה?". אחיי מביטים זה בזה, וגם בי. "לא שמעתם עליו?", נועץ יקי עוד נעיצה. מן השירותים נשמע קול המים היורדים. "אולי אבא יודע", אומר אחי, מעט מבולבל. אנחנו ממתינים לו בשקט. הוא מגיע, ומתיישב בפנים חמורות אל השולחן. מן הרדיו בוקע השיר: ארץ טרופית יפה. "אבא", פונה אליו אחי, "אתה יודע מי זה גוסטב לנדאוור?" "אנרכיסט ידוע", יורק אבי וניגש למלאכת החיתוך של איזו לשון, "פציפיסט". "אתם חושבים שאתם שמאלנים בגלל שהצבעתם פעם ליוסי ביילין?", ממשיך יקי כאילו מעולם לא הפסיק, מתעלם לחלוטין מאבי, "יש לכם שמץ של מושג מה זה אומר להיות באמת שמאל? שמאל נרדף? רדיקלי? שמאל של עור ועצמות? שמאל שאין לו מקום בשום פרלמנט כמעט, בטח שלא פה, בכנסת?" "חשבתי שאתה מענה פלסטינאים בשב"כ", אומרת אחותי. האף של אמא שלי נושר אל מרכז הצלחת שלה, ואחריו גבות העיניים. מן הקרקפת שלה עולה עשן. אבא שלי מצטמק למעין תמר גדול עם שיניים, עיניו מתהפכות פנימה אל תוך גולגולתו, והוא רק ממשיך ללעוס בדממה. "עשיתי מה שעשיתי", אומר יקי, "אבל עכשיו אני בן 45. משבוע הבא אני פנסיונר שלהם ומותר לי להגיד מה שבא לי. אז כן. הכיבוש זה דבר נורא. ראיתי אותו מקרוב יותר מעשרים וחמש שנה. לא יקרה פה כלום בלי הפיכה. אני אומר לכם את זה פה ואתם יכולים לרשום את זה ולעשות עם זה מה שאתם רוצים. בלי הפיכה לא יקרה פה כלום". הוא מנסה למזוג לעצמו עוד כוס אבל הבקבוק ריק.
"נשמע לי קצת קיצוני", אומר אח שלי בשקט. "בואו", אומרת ורד, שוברת שתיקה ארוכה, "בואו לא ניכנס לזה. אלה הדעות של יקי, זכותו להחזיק בהן, הוא עכשיו פנסיונר של השב"כ, מותר לו לחשוב מה שהוא רוצה וזה לא משנה. נכון יקי?". "קיצוני?", חורק יקי לעבר אחי, "קראת בחיים שלך דו"ח של בצלם? ממש קראת אני מתכוון?". "עברתי עליהם", אומר אח שלי בעיניים מושפלות. "עברת עליהם!", קורא אליו יקי ומטיח עכשיו בוורד: "הוא עבר עליהם, שמעת?". תורה של ורד לקום. "תודה רבה", היא אומרת, "היה ממש טעים, אנחנו צריכים ללכת". יקי מטלטל את ראשו מצד לצד. גם אמא שלי קמה. "איזה יופי שבאתם!", היא אומרת. אבא שלי חוזר למצבו הקודם, עיניו נפקחות והוא מנגב את פיו במפית. "ד"ש להורים", הוא אומר. "בשמחה!", אומרת ורד, ומושכת אליה בכוח את יקי, "בטח נעבור אצלם לפני הנסיעה". "אה", אומרת אמא שלי, "חשבתי שאתם לא בקשר". "אנחנו לא", אומרת ורד, "אבל בגלל שאנחנו נוסעים, אז בטח נדבר איתם קודם". "נוסעים לאן?", שואלת אחותי. ורד וְיָקִי מביטים בה ארוכות. "לקשמיר", עונה ורד בסוף, "לאוטונומיה המיוחדת של ג'אמו וקשמיר. בהודו. הציעו שם ליקי עבודה. הם צריכים עזרה שם להשתלט על המקומיים. יש שם הרבה בעיות אם שמעתם. קצת דומה לפה. פרנסה". "יש לי שלושה ילדים מנישואים קודמים", אומר יקי. הוא עומד, מעט לא יציב, לצד אשתו החדשה ומחייך חיוך נבוך. "יום אחד יגמרו כל הדברים האלה ואני אוכל להיות פציפיסט. זה הרי ייגמר יום אחד, לא? אתה בעצמך אמרת". הוא מחווה בראשו לעבר אחי. אף אחד לא אומר כלום. הם הולכים ומשאירים אותנו לבדנו לשולחן.
***
ב-2052, שנת תתי"ג, כשאני כבר זקן למדיי, אני פוגש בארוחת חג את אחד הילדים האלה, שְיָקִי הזכיר. הסוס השחור עדיין רודף אחריי, ואבא שלהם – הוא עדיין בין החיים, מחובר לאיזה מחשב, כל המערכות עובדות וגם המוח, אבל אין לו הרבה יכולת לזוז. הבן מספר לי כמה חיל האבא עשה, בקשמיר ובמקומות אחרים, בהתחלה כמין קבלן משנה, אחר-כך הקים חברה עצמאית, משהו שמוגדר כמו "סיוע אזרחי לצבאות בעמדות סטטיות", והצליח איתה מאוד. ורד חזרה לארץ ולמה שנהיה ממנה, אבל יקי המשיך להיות אנרכיסט, פציפיסט. כשמבקרים אותו בציריך, הוא מקריא לנכדיו קטעים מתוך כתביו של גוסטב לנדאוור. הקינוחים מגיעים ואחריהם קפה. אני ובנו של יקי מביטים מחלון גבוה, בעננים המתפזרים. גשם קל מתחיל לרדת. העולם עוד לא התיישר לפי החזון שלו, אבל הלב, הלב של יקי, גם אם רובו כבר מלאכותי ומופעל על-ידי אלגוריתם, נשאר במקום הנכון.