ג׳סר א–זרקא הוא אחד הישובים העניים בארץ, ואחד הצפופים. הפיתוח שם קשה עד בלתי אפשרי, גם בגלל שלא מופנים אליו תקציבים מתאימים וגם מכיוון שאין לו לאן להתרחב: ממערב סוגר עליו הים, ממזרח כביש 2, מצפון בריכות הדגים של מעגן מיכאל ומדרום קיסריה. הפער ברמת החיים ופיתוח התשתיות בינו לבין שכניו מטריף את דעת התושבים.
לפני כשבועיים הגיע ליישוב הזה מרטין לותר קינג השלישי, בנו של פעיל זכויות האדם הידוע, שבא לארץ כדי להעניק פרס על שם אביו לכפר הבדואי הלא מוכר אל–עראקיב ולפעילי זכויות האדם נבילה אספניולי וג׳אבר עסקאלה באירוע שהקיים בנצרת. למחרת נסע לותר קינג לבקר ברמאללה ונפגש שם עם אישי ציבור ועם יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן. יום לאחר מכן השתתף בכנס בג׳סר א-זרקא, על האתגרים בפיתוח הכלכלי, החברתי והחינוכי בישוב. קינג היה אורחו של מרכז מוסאווא שהיה בין מארגני הכנסים.
״דרושים רק מעט אנשים טובים על מנת להביא שינוי, כמו שאבי ואמי עשו״, אומר קינג בפתח דבריו לקהל של כמאה איש. ״אני מנסה להמשיך את דרכם ולהביא בשורה של תקווה ועתיד טוב יותר. אנחנו חיים בעולם של שפע וכל מה שצריך לעשות הוא לשנות את סדרי העדיפויות ואת המטרות. בחמישים השנים שחלפו מאז נרצח אבי נעשה שינוי משמעותי, אבל יש עוד דברים רבים לשנות. אני מאמין שגם לכם יש בעיות שנמשכות שנים ושנדרש תהליך לתקן את המצב. גורלנו קשור יחד ואנחנו ננסה לפעול יחד על מנת לעזור לכם. מאבקכם הוא מאבקנו, נטוע בערכי היסוד של חופש וצדק, בהיסטוריה שלנו ובמסורות הדתיות השונות שמתוכן צמחנו.״
איש פופולרי, קינג, וכולם רוצים לשוחח ולהצטלם איתו. בקשתי לראיין אותו עוברת דרך ג׳וני מק, נשיא ומנכ״ל CWBI, ארגון ללא מטרות רווח לפיתוח באזורי עימות. מק גם משמש כעוזרו של קינג במסע הזה. לאחר שאני מציג את עצמי הם מעניקים לי, אחרי משא ומתן קשוח, 10 דקות לראיון באחד ממשרדי המתנ״ס. מוצא חן בעיניהם שם המגזין וכן, הם מכירים את הציטוט של מרטין לותר קינג הבן, שהוא האני מאמין שלנו. במהלך הראיון מק נכנס ויוצא, מרחף מעלינו על מנת לזרז, אלא שהשיחה קולחת וקינג מסמן לו שבכל בסדר.
"הבחירה בטראמפ היא טרנד, כמו מארי לה-פן או הברקזיט". לותר קינג השלישי במתנ"ס בג׳סרא-זרקא
איך אתה רואה את המצב בעולם בכלל ובארצות הברית בפרט, עכשיו, עם מערכת הבחירות והאווירה הכללית בעיקר בקשר לגזענות וזכויות אדם?
"להערכתי, כוחות הפירוד שפועלים על מנת למנוע מאנשים לחיות יחד, נושמים את נשימתם האחרונה וזהו הגורם להיווצרותו של הקמפיין של דונלד טראמפ. לא רק טראמפ. זה קורה בכל העולם, במזרח אירופה, בצרפת, בבריטניה עם ברקסיט. הם נושמים את נשימתם האחרונה וזה רק נראה כאילו הם מנצחים".
הם לא?
"אולי הם מנצחים ליום אחד, אבל לא לנצח. יכול להיות שהם נצחו בקרב, אבל לא במערכה. המערכה עדיין נמשכת. צרפת צריכה להשתנות, גם גרמניה ושאר מדינות אירופה. בעבר הדברים היו מעט שונים, הכוחות האלה היו מושתקים, אבל יש סיבות להופעתם. הכלכלה העולמית במצב גרוע ואנשים מחפשים אשמים. הם מאשימים קבוצות אתניות, אם זה שחורים, היספאניים, פלסטינאים או סורים. אני אישית לא מבין איך אפשר להאשים אנשים שהם בעצמם מדוכאים, אבל זה מה שאנשים עושים".
אני מסתכל על העבר הלא מאד רחוק, למשל על מה שעשו השוטרים לרודני קינג והתגובות בעקבות המקרה ומשווה את זה למה שקורה עכשיו עם האלימות נגד שחורים ותנועת המחאה Black Lives Matter שקמהכתגובה לאלימות משטרתית, ואני לא יכול שלא לחשוב שבמקום שההיסטוריה תתקדם, היא חוזרת על עצמה שוב ושוב.
"אני מאמין בכל לבי שאלה פרפורי הגסיסה של הגזענות וששינוי אדיר הולך לקרות".
אתה אופטימיסט?
"הו, כן. תמיד".
יש לך חלום?
"לחלוטין. אני לא יכול לאמץ את המציאות כפי שהיא. האם אני מאוכזב שיש גזענות ואלימות כלפי קבוצות אתניות? בהחלט. האם אני מאמין שאלה תחושות ההמונים? לחלוטין לא. יש חלק של האוכלוסייה שמטפח תוקפנות ושנאה, אבל אני מאמין בדיאלוג עם היריבים. אתה חייב לקיים דיאלוג ולאתגר אותם גם אם הם לא מסכימים. בסופו של דבר אתה יכול להגיע אליהם ולקרב אותם אליך. אני מאמין שאבא הראה לנו את זה, שלאורך זמן, אתה יכול להתגבר על מכשולים כאלה בעשיית טוב, עשיית צדק ובעזרת התמדה. כשאתה מתייחס אל בני אדם בכבוד, כפי שהם באמת, בני אנוש, ניתן לעסוק ברוב בנושאים. אם היחס שמקבל כל אזרח הוא של אדם עם זהות אישית, לאורך זמן יבואו שינויים שיגברו על מאבקים, היכן שאלה לא יהיו. הבעיה היא שבהרבה מקרים זה לא מתרחש. אנחנו, כחברה, לא תמיד רואים אנשים כבני אדם. קח את עניין הפליטים, למשל. אם אתה מתייחס לנושא כאל ׳בעיית הפליטים׳, אתה לעולם לא תפתור את הנושא. אם אתה רואה אותם כבני אנוש, זהו סיפור אחר לגמרי. כן, הם זקוקים לסיוע בהתחלה, אבל בסופו של דבר הם יוכלו לדאוג לעצמם ולמשפחותיהם. אם ניתן להם את האפשרות, הם יוכלו להתעצם ולעמוד על רגליהם כמו כל אחד אחר".
״אני מנסה להמשיך את דרכם של הוריי ולהביא בשורה של תקווה ועתיד טוב יותר". פסל לזכרו של מרטין לותר קינג בוושינגטון
זה לא קורה רק באירופה ואמריקה. יש פליטים בישראל, יש כמות עצומה של עקורים בתוך אפריקה. מה שמניע אותם זה רעב, מלחמות, מחסור. מדינות חזקות מוכרות נשק למשטרים רודניים באפריקה, נשק שמשמש נגד אזרחי אותן מדינות. הקולוניאליזם לא תם, הוא פשוט משנה צורה. איך מעלימים את הגורמים לפליטות?
"חייבת לקום מה שאני מכנה ׳קואליציית מצפון׳, שתעבוד עם קבוצת אנשים נרחבת לטפל באותם נושאים. מה שאנחנו חייבים להבין זה שלא משנה מוצאם של הפליטים, אם הם אפריקאים, סורים או אחרים, הם בורחים כי הם זקוקים לעזרה, כי דחפו אותם החוצה מאדמתם. אף אחד לא רוצה לעזוב את ביתו אם יש לו ברירה. קליטת פליטים היא המדיניות של ארצות הברית, שפתחה את גבולותיה, עד היום".
ומה עם הגדר עם מקסיקו? מה עם הקיר של דונלד טראמפ?
"אם דונלד טראמפ ייבחר, אז נצטרך לפתור את העניין הזה. התקווה היא שהוא לא ייבחר. אני חושב שהרבה כוחות עובדים על זה שזה לא יקרה. ושוב, זה טרנד עולמי, כמו ברקסיט או מארי לה פן. אלה יריבים שעדיין חושבים שהכח בידיהם, אבל העולם מתפתח ומשתנה".
"כשאדם צריך כל יום לעבור במחסומים, זה לא אנושי. זאת לא צורה נכונה לחיות ביחד. חייבים למצוא לזה פתרון". מקבלי הפרס על שם מרטין לות'ר קינג
כשאתה אומר יריבים, אתה מתכוון למנהיגים, שמונעים על ידי אינטרסים ומוטיבציות של כח, כלכלה, אגו. אבל מה עם האדם הפשוט, שלפעמים מונע על ידי פחד או בערות?
"אם המאסות של בני האדם שאימצו את תפיסת העולם הקיצונית הזו היו באמת פוקחים את עיניהם לראות את התמונה כולה, אולי הם היו מביטים בה בצורה שונה. הפוקוס צריך להיות על האחוז הבודד של בעלי ההון, שיש להם את השליטה על השוק ומתמרנים את התנאים כך שההמון ישתכנע שהגורם למצבם הוא אוכלוסייה אחרת, במקום לראות שהבעיה טמונה במבנה קבוצות הכח וחלוקת המשאבים. אני משתגע מזה שנבחרי ציבור יכולים להביא אנשים, במקרה זה לבנים ממעמד הפועלים, להצביע נגד האינטרסים שלהם, עבור אנשים שלא מייצגים אותם. זה קורה כבר שנים ואז בא אחד שנשמע כאילו שהוא מדבר בקולו של ההמון, במקרה הזה דונלד טראמפ. הסכנה טמונה בתחושה שיש לאנשים שהרגישו לא מיוצגים או מקופחים שהנה בא מישהו שמדבר עבורם, אומר דברים שנראים לי מגוחכים, כמו להתלונן שצבא ארה״ב חלש. זה הצבא הכי חזק בעולם, תקציב הביטחון של ארה״ב הוא פי עשר מתקציב של מדינות אירופאיות, ואנשים מאמינים לזה! הוא משחק על הפחדים של הציבור וברור שאכן יש אירועים צבאיים או פיגועים, אבל אלה בודדים ואי אפשר עכשיו להתחיל להגיד שכולם טרוריסטים".
ההגיון הזה מביא לפרופיילינג. זה משפיע על שחורים, על מוסלמים, על ערבים, למשל. זה מתבטא ביחס של החברה באופן כללי אבל באופן ספציפי בפעולות שיטור, בידוק בנמלי תעופה, מעצרים. איך מתפתחים מכאן?
"שאלה טובה. התשובה טמונה בהפנמה של המאחד בגיל צעיר. אם יכולת להביא ילדים פלסטינים ויהודים לשחק אחד עם השני בגיל שלוש-ארבע, הם היו מפתחים את מערכת היחסים האישית שלהם. הבעיה היא שההורים מפריעים. אתה יכול לומר ׳היהודים הם האויב׳, למשל, אם אתה פלסטיני, אבל לא כל אדם יהודי הוא האויב, בוודאי לא ילד בן ארבע. אז אני לא יודע איך עושים את זה, אבל צריך להתחיל עם הילדים בגיל צעיר, לא בגיל 15. זה מאוחר מדי. כשהם בני שנה, שנתיים, שלוש, הם מבינים שלמרות שהילד השני שונה, הם דומים מאד בבסיס. אנחנו צריכים לנתץ את הגדרות. בעניין הפרופיילינג המשטרתי, ובכן, משטרות הכל העולם נוטות לצבוע אוכלוסיות במכחול אחיד. במקום להתייחס לכל אדם כמקרה פרטי ולומר ׳אוקיי, יש לי כאן מישהו שמחזיק אקדח והוא במקרה שחור׳, הם צובעים במכחול אחיד את כל הקהילה השחורה, כפושעים. אותו הדבר נכון לגבי מוסלמים וטרור. מה שחסר לנו הוא מה שאני מכנה אימון רגישות תרבותית. קהילות צריכות להיות מוכנות לעבור אימון לגילוי רגישות לתרבויות אחרות ולשונות. אנחנו צריכים ללמוד על כל תרבות על כוכב הלכת שלנו, איך לכבד אחרים, איך להבין אותם. את זה צריך ללמד, כי יש שונות, יש הבדלים. יש אנשים שקטים, יש כאלה רועשים יותר, כמו משפחות עממיות שיש להן מזג חם, אבל זה לא אומר שמדובר באנשים תוקפניים, זו פשוט דרך הביטוי שלהם. אנחנו חייבים ללמוד לכבד את השוני וזה משהו שאנחנו כבר לא עושים בארה״ב ב-15-20 שנים האחרונות. נראה שחלקים מכוערים של ארה״ב שהיו מושתקים לזמן מה החלו להרים ראש, עקב מצוקות ושינוי באקלים הפוליטי".
אתה מרגיש שההישגים של אביך ושל התנועות לזכויות האזרח משנות הששים והשבעים נשחקו?
"ההיסטוריה היא מעגלית, אז כן. אני חושב שבארה״ב יש הפרות זכויות אזרח שלא עוסקים בהן והן אף מוכחשות. יש דרכים טובות יותר לטפל בעבריינות זעירה מאשר במאסר. היום יש בסביבות 2.5 מיליון אמריקאים בבתי כלא, יותר אנשים יחסית לאוכלוסייה מאשר בכל מדינה מערבית, מתוכם יותר מ-40% שחורים, כשאחוז השחורים באוכלוסייה הוא רק 13%".
"יש חלק של האוכלוסייה שמטפח תוקפנות ושנאה, אבל אני מאמין בדיאלוג עם היריבים". יואל הרצברג ומרטין לותר קינג השלישי
אצלנו יש אחוז מאד גבוה של נערים מקהילת יוצאי אתיופיה במתקני כליאה, למרות שהם מהווים אחוז קטן מאד של האוכלוסייה הישראלית. בשנה שעברה פרצה בארץ מחאה גדולה מאד מקרב יוצאי אתיופיה, על היחס שהם מקבלים מהמשטרה והשלטונות. ההפגנות הסתיימו בברוטאליות משטרתית מאד חריגה.
"כן, קראתי על זה. אבל יש לי שאלה אליך- מאיפה זה בא? זה עניין תרבותי? מה אתה חושב?"
אני חושב שזה אותו דבר. אדם לבן רואה אדם שחור כאיום. זה כמו במקרה של מבקשי המקלט והפליטים מאפריקה. מהגרי עבודה ממזרח אירופה וסין לא נתפסו כאיום על החברה או על הבטחון האישי. אפריקאים כן. השאלה שלי אליך היא האם אתה מאמין שיגיע זמן כשכולנו נהיה פשוט אנשים? לא איש לבן או איש שחור?
"התשובה היא כן, יום אחד. אני מקווה שזה יהיה בתקופת חייה של בתי בת השמונה. היא הולכת לבית ספר בינלאומי, אז אני רואה את זה קורה בין חבריה, אבל אני רואה ניצנים של זה בקהילות אחרות. שוב, זה מתחיל עם הילדים. זה לא יכול להתחיל עם המבוגרים כי הם מתוכנתים, כחברה, אולי לא אתה ואני ספציפית, אבל החברה בכללה קשובה אוטומטית לפחדים שונים. הדוגמא הקלאסית הייתה אחרי אסון התאומים. בכל פעם שראינו אדם עם טורבאן או כאפייה, התמלאנו פחד, הבטנו מעבר לכתף. הסיבה היא שלא הפסיקו להראות לנו תמונות ולהכניס לנו לראש שככה נראה טרוריסט. זה מה שהתקשורת המיינסטרימית עושה וככה נוצרים תסריטי בלהה של קיצוניות. לא מעט אנשים חושבים שהמשטרים מטפחים ומבליטים את האירועים האלה, על מנת למשוך את תשומת הלב של האזרחים מנושאים אחרים. התוצאה היא שלמרות שמדובר באירועים בודדים, חלקם אכן איומים וטראגיים, המוח שלנו מאזין לפחדים שהם גורמים ואנחנו חיים את חיינו בפחד מתמיד. אי אפשר לחיות ככה, זה הופך אותנו למשוגעים. בארה״ב יש הרבה יותר מדי נשק לאזרחים, יותר ממספר תושבי המדינה. נכון שיש לך זכות חוקתית להחזיק נשק, אבל האם אתה באמת צריך ורוצה לחיות את חייך ככה? כמה פחד צריך אדם על מנת להחזיק נשק אישי, של לדבר על מספר כלי נשק? מצד שני, אם אתה רוצה להביא לשינוי, אתה צריך לשנות את אופן החשיבה על עצמך, גם ובייחוד אם אתה מרגיש קורבן, כמו למשל הפלסטינים. אתה לא יכול להעביר את חייך במחשבה שאתה קורבן, עם הנטל של ההרגשה הזאת. זה נכון גם לגבי היהודים, שנושאים את התחושה הזאת מההיסטוריה שלהם. תחושת הקורבנות גורמת לך לפעול במקום הלא נכון. אני מאמין גדול בפיוס, כמו שהיה ברואנדה ובדרום אפריקה, גם אם הוא רק התחלה. אני מאמין שניתן לחיות עם יריבים מהעבר, כי אנשים משתנים. קח את סקוטשפרד, לדוגמא. הוא היה אחד ממנהיגי הקו קלוקס קלאן הבולטים. היום הוא פעיל נגד הגזענות. הוא יותר שמאלני מברני סנדרס. עכשיו, אם אנשים יכולים להשתנות, כך גם חברות. אבא שלי אמר שהמדד האולטימטיבי של אדם הוא לא איפה הוא עומד ברגעים של נוחות, אלא איפה הוא עומד בזמנים של אתגר ומחלוקת. אני ארחיב ואומר, שהמדד האולטימטיבי של חברות הוא לא איך הן פועלות ברגעים של נוחות, אלא בזמנים של אתגר ומחלוקת. ואלה הזמנים בהם אנחנו חיים, ופה אנחנו נמדדים".
בסוף הראיון אני מבקש לצלם אותו, ומוביל אותו לרחבה הפנימית של המתנ״ס. מבט בשעון מבהיר שעשר הדקות שקיבלתי הפכו לשעה שלמה, אבל עדיין קשה להיפרד. ״בכוונה לא שאלתי אותך על החיים בצל אביך״, אני אומר לו. ״עדיף ככה״, מחייך מק ומנסה למשוך את קינג בחזרה לאולם, שם מתנהל כבר שעה פאנל על תפקיד הממשלה בפיתוח הישוב. אלא שלקינג יש עוד מה להגיד.
״נפגשנו אתמול עם פלסטינים בג׳נין ורמאללה״, הוא אומר. ״ביניהם גם מחמוד עבאס. כשעשינו את הדרך מג׳נין לרמאללה נסענו בכבישים שלאורכם יש ישובים רבים, חלק יהודים וחלק פלסטינים. הפער ביניהם מטריד. גם עברנו במחסומים וראינו את חומת ההפרדה ואני יכול להבין את צרכי הביטחון של ישראל, אבל כשאדם צריך כל יום לעבור את התהליך הזה, זה לא אנושי. זאת לא צורה נכונה לחיות ביחד. חייבים למצוא לזה פתרון״.