יום רביעי
יומה האחרון של ויקי קנפו באוהל מול מעון ראש הממשלה מתחיל עכשיו. היא אמורה היתה להיות שם עד ה-31 בדצמבר, מועד העברת התקציב לשנתיים הקרובות, אבל זה לא יקרה. התכנית כרגע היא לקפל אחר הצהרים את האוהל, שגם ככה אי אפשר לישון בו (לפי ההנחיות לא ישנים מול המעון), לעזוב את המשמרת לסוף השבוע ובתחילת השבוע הבא להקים אוהל חדש בגן הוורדים, מול הכנסת, בתקווה ששם המסע יתפוס תאוצה.
קנפו וחבריה למסע מנסים לא להפגין אכזבה ממה שקורה עד כה, אבל אי אפשר באמת להסתיר אותה. המסע לא מצליח. חלק משותפיה הציעו לה כבר היום לעזוב ולחזור הביתה, אבל היא החליטה להמשיך. קשה להסביר משהו שלא קורה: קנפו זוכה להתייחסות תקשורתית וזמן אוויר נדיבים יחסית, חברי כנסת באים לבקר, היא התקבלה בוועדת הכנסת לקידום הפריפריה כמו מלכה, מזהים אותה בכל מקום, בפרגון ואפילו הערצה, אבל זה לא זה. אנשים לא קמו ללכת אחריה, הצעידה היתה מקוטעת, המסרים לא ממוקדים, היא מכונסת בעצמה ולא מובילה, ונדמה שהכל מתחיל ונגמר בכותרת "ויקי קנפו שוב צועדת". קנפו היא מותג, אבל הציבור ידע כמה מאבקים חברתיים בשנים האחרונות, והמותג לא הספיק כדי להניע את האחד הזה.
"לא ציפיתי למיליון איש", אומרת קנפו, "אבל אני כן מאוכזבת שאין מספיק אנשים כדי להראות לזקנים ולנכים שלמישהו אכפת, שאם לא לממסד – לפחות לאזרח. אני לא מאוכזבת מאנשים באופן אישי, הם יבואו לבקר, יש עוד חודש וחצי. גם אי אפשר לדעת מה יהיה מחר, מחאות יכולות להתלקח בפתאומיות. אני מחלחלת עכשיו".
מזהים אותה בכל מקום, בפרגון ואפילו הערצה, אבל זה לא זה. צילום: עינת פישביין
לפני חודש
"אנשים כל הזמן אומרים לי 'ויקי קומי, תעשי משהו' ואני אומרת 'לא תליתי את הנעליים, יגיע הזמן'. וזהו, זה קרה. מישהו הרגיז אותי וכתבתי: 'אני מוציאה את הנעליים מהארון'. מאז, וואו מה קורה, מה קורה".
מישהו, כן? מכר ותיק של ויקי קנפו, בנימין נתניהו, החליט לשלוף מהבוידעם את מה שהיה אחד הספינים הראשונים והמוצלחים בקריירה שלו: הצגת אישה עובדת שקמה ומחתה נגד מדיניות קיצוץ הקצבאות שלו כשר אוצר – כפרזיטית שחיה על חשבון האזרחים משלמי המיסים.
בימים ההם זה היה ספין לוהט. השנה 2003, המחאה החברתית אפילו לא מתחילה לבעבע, עובדי קבלן נחשבים בעיה של מישהו אחר, דיור ציבורי רחוק מסדר היום כמו זוג צעיר מדירה, ועדי עובדים חדשים כמעט שלא קמים, מדינת הרווחה היא בדיחה מפא"יניקית עם יחסי ציבור גרועים. אם היה מתגלה בימים ההם גז טבעי – הוא היה ניתן למחרת לכל הממעיט במחיר, עטוף בעיתונים שמריעים למהלך. מאבקים חברתיים היו שייכים לשכבות המוחלשות, הנכים ב-2000, והחד ההוריות של קנפו אחרי שלוש שנים. שר האוצר דאז היה רק צריך להגיד שאם היא יכולה ללכת 200 ק"מ – היא יכולה גם ללכת לעבוד, והציבור השלם את החסר: החד הורית הרי מובטלת, אז מאיפה יש לה כסף לעשן, ועוד "פרלמנט"? ולמה יש לה לק על אצבעות הרגליים? ומי אמר לה לעשות 3 ילדים?!
"מה הוא רוצה ממני? אני הקטנה כל כך מפחידה אותו, גם אחרי 13 שנה?" צילום: עינת פישביין
כנראה שלא נדע מה גרם לנתניהו, אדם שיודע להמציא תעלולים חדשים לבקרים, למחזר ב-2016 את המשפט ההוא, אבל בתחילת ספטמבר הוא אמר באחד המפגשים הארוכים והמשונים שלו עם כלי תקשורת, הפעם לכתבים של מעריב והפוסט, שאם ויקי קנפו יכלה ללכת 200 ק"מ לירושלים, היא יכולה גם ללכת לעבוד. נתניהו שכח שדאחקות על מובטלים, ועוד כאלה שעובדים לפרנסתם, נהיו פחות פופולריות בעשור הנוכחי. אחד הנוכחים דיווח לדפנה ליאל מחדשות 2, שהעלתה את הציטוט כציוץ בטוויטר שלה. זה כל מה שקנפו היתה צריכה לשמוע.
ועוד מתדרוך הכתבים של נתניהו עם הפוסט ומעריב- נתן כדוגמא את הצעדה של ויקי כנפו ואמר- לכי לעבוד! אם היה לך כח ללכת ברגל את יכולה ללכת לעבוד>>
— דפנה ליאל (@l_daphna) September 6, 2016
"אחרי 13 שנה הוא יושב עם עיתונאים ונכנס בויקי, עוד פעם עם ה-200 ק"מ שלו?", אומרת קנפו, "מה הוא רוצה ממני? אני הקטנה כל כך מפחידה אותו, גם אחרי 13 שנה? זו לא אני, זה הוא הוציא את הנעליים הפעם".
לפני שבועיים
באחד בנובמבר היא כבר היתה בדרכים. לקחה את כל 60 ימי החופשה שצברה בשש שנות עבודתה במלון "בראשית" במצפה רמון, החליפה לנעלי ספורט טובות, גייסה את דינה דיין חברתה ממצפה ובעקבותיה את "תנועת הפריפריות" שהעלתה קמפיין הדסטראט אופנתי למימון הצעידה, ויצאה מהבית.
הטענות שהיא ממומנת חוזרות גם בסיבוב הזה, בתגובה כמעט אוטומוטית לכל פוסט על הצעידה שלה. קנפו נשבעת שלא אכפת לה מה אומרים עליה בפייסבוק, שהיא לא קוראת, שפיתחה "עור של ביבי", אבל היא קוראת, מגיבה, מתווכחת, ונעלבת עד עומק נשמתה. "אנשים יורדים עלי – שמאלנית קיצונית… מגיע לך שהצבעת ביבי… עוד לא החליטו מי אני, שמאלנית או מצביעת ביבי".
זה מה שעלה בבדיקת מקורות המימון: הגב של קנפו היא "תנועת הפריפריות", תנועה קטנה שמנסה לתפוס מקום במאבק החברתי, וקנפו נראית כרגע כמו האס שלה. הם עשו עבור הצעדה קמפיין הדסטארט, שגייס עד עכשיו כ-21,000 שקלים (מתוך 45,000 שהם מנסים להגיע אליהם) שיועברו לחשבון הבנק של עמותת קולות בנגב. הקבוצה שהולכת עם קנפו קטנה. הם מקפידים לא לעבור את ה-50 איש כדי לא להידרש לאישור משטרתי, אבל כאמור אין הצפה של אנשים. בקבוצה הקבועה נמצא אלי בוסקילה, מארגון "נכים למען ארגון יציג", נציגים של גבעת עמל ומאהל נמיר ואנשי תנועת הפריפריות – הם נושאים שלטים מאולתרים ודגלי ישראל, ועיקר ההשקעה בהם הוא במים בעת הצעידה.
מקפידים לא לעבור את ה-50 איש כדי לא להידרש לאישור משטרתי. צילום: עינת פישביין
"הכוורת של קנפו" מונה את אבי דבוש, לשעבר איש שתי"ל, מתמודד ברשימת מרצ לכנסת והיום ממקימי תנועת הפריפריות, דינה דיין מהתנועה, ניר הירשמן, איש יחסי ציבור שממומן מפרויקט ההדסטארט, ואיש לוגיסטיקה שממומן באותה דרך.
התחנה הראשונה היתה קיסריה, מול ביתו של שר האוצר שהפך בינתיים לראש ממשלה, וההמשך כמו אז: היא עשתה את הדרך ברגל עם דגל ישראל עד לתחנת הסיום, ירושלים, שם התקבלה בכנסת לישיבה מיוחד של השדולה לקידום הפריפריה, ולאחריה הקימה את האוהל מול מעון רוה"מ.
שלוש פעמים נפגשו היא ונתניהו פנים אל פנים: פעם אחת בלילה הראשון באוהל שהקימה ב-2003, הוא הגיע באופן לא רשמי לבדוק מי האישה שעשתה את כל הרעש הזה, ואף הביא לה, לדבריה, עוגת גבינה. פעמיים בשבועות שלאחר מכן, באופן רשמי, במשרדו. לפני מספר חודשים התארח במלון "בראשית" עם רעייתו, אבל למרות שאין אורח שמגיע למלון ולא יודע שעובדת בו קנפו – מסמלי העיירה, כמו המכתש והיעלים – הצליח לא לפגוש בה. עכשיו היא מחכה לפגישה הבאה.
יום שבת
קנפו מודל 2016, בת 57, היא כל מה שלא חשבתם עליה. עובדת בעבודה יציבה עם שכר טוב, סבתא גאה לשלושה, שלמה עם חייה במצפה רמון, בכושר שיא ונראית נהדר בזכות דיאטת בריאות מתמשכת ("חיות אני לא אוכלת מזמן, עכשיו הורדתי את כל השאר, לא יודעת איך לקרוא לזה כי הטבעונים אוכלים קמח וסוכר, ואני גם את זה לא"), חייכנית ורגועה. אבל המהות לא השתנתה. היא עדיין מעשנת, אבל פחות ("ובחיים לא עישנתי פרלמנט, תמיד זה היה פאל-מאל"), היא מקבלת החלטות קיצוניות בשניות, וכשפותחים לפניה מקרופון כל הרוגע נעלם.
אני מרגישה שאנחנו בראיון כזה של "ויקי קנפו – איפה היא היום?", והתשובה היא "הכל טוב, תודה!", ואני לא מצליחה להבין מה את עושה שוב בדרכים
"אני מעורבת ותורמת ובשיח בפייסבוק כמו תמיד, ואני אומרת לאיזו חברה הגענו שבמקום לעזור אחד לשני, במקום להבין את המצוקות, בלי להשתייך לאיזה גוף, שמאל-ימין ככה שאעזור לאנשים שלי – איבדנו את הסולידריות ואת הערבות. שכחנו שאסור לנו לחשוב רק על עצמנו, ולא לחשוב מה קורה בדלת של השכן.
"יצאתי לעשות מעשה טוב והפכתי למכשפה". צילום: דפנה טלמון
"עכשיו יש תיכף תקציב דו שנתי, הממשלה הכינה תקציב ככה שלא יהיה שינוי, ואנחנו יצאנו לצעוד כדי שהם יחשבו מסלול מחדש ויתעסקו בקטע החברתי. מבחינתם הכל בסדר, צמיחה של ארבעה אחוז, מיסים גדולים, ועדיין יש שני מליון עניים – וב-15 שנה אחרונות המספר רק הולך וגדל – אז איפה הכל בסדר? הכל בסדר על חשבון החלש. קצבאות עוני עומדות על 2400 שקל, נכה, קשיש – איך? איך? מי מחשב את זה? זה ראש הממשלה? כלכלנים? לאן זה עובר ואיך אפשר לחיות ככה?"
אבל למה שוב את?
"לא יודעת למה אני. לי אכפת".
שילמת מחיר על הסיבוב הקודם
"יקר מאד. מאד. יצאתי לעשות מעשה טוב והפכתי למכשפה, הרסנית, ממומנת, זאת שקיבלה כסף, שמאלנית, רודפת פרסום – פרסום? חוץ מהדרדסים אין תכנית שלא הזמינו אותי, האח הגדול, השרדות, איפה לא, כמה כסף הציעו לי, ולא הלכתי. ואז הגיע נתניהו עם ה-200 ק"מ שלו. עד היום אנשים שמגיעים ל'בראשית' אומרים לי, 'ווי סוף סוף מצאת עבודה ויקי'. אני אחד הספינים המוצלחים הראשונים שלו. אמרו לנו 'אתן עושות ילדים ורוצות שנממן אתכם', כאילו היינו חד הוריות מבחירה, כאלה שהביאו ילד מרצונן לבד ואז עוד ישבו בבית. רובנו היינו נשים עובדות, אני התחתנתי מאהבה, הבאתי שני ילדים, והתגרשתי כדי לא להיות כותרת בעיתון – שלא ירצח אותי. תמיד עבדתי. בחיים לא עישנתי פרלמנט. לק אני עושה לעצמי, אבל כשהגענו לאוהלים היו לי מלא יבלות, הורדתי נעלים והלכתי יומיים יחפה. צילמו אותי, התקשורת עוד חיבקה אז, וקלטו לק בציפורניים של הרגליים – מאיפה יש לה כסף?
"שכחנו שאסור לנו לחשוב רק על עצמנו, ולא לחשוב מה קורה בדלת של השכן". צילום: עינת פישביין
"יש משהו שאנשים לא קולטים במאבקים. הרי מה מצפים מענייה? אתם רוצים לראות קשישים אוספים בפחים, נכון? באתם לרחם פה על אנשים. אבל אנשים לא רוצים שירחמו עליהם. אני לא יצאנו ממסכנות, יצאתי לחפש צדק, לא צדקה, לא ביקשתי כסף ולא בית – רק שיתנו לי אפשרות לצאת לעבודה ולתרום לפי הנתונים שלי, לגדל ילדים, רשת ביטחון, הנחה בארנונה, בדיור. לצאת ללמוד, שאתקדם בחיים. 'לא משלמת מיסים' אמרו עלי, 'מי חייב לך בכלל'. תנו לי עבודה שמאפשרת להרוויח וקחו לי מיסים! בשמחה. תשקיעו במקום הבעייתי שאני גרה בו, תמנפו את הפריפריה, לא רק מלונות, שימו הייטק שמה, תשקיעו בי שנה שנתיים וכל החיים אני אתרום. איזה מיסים אשלם מ-5000 שקל? זו המדיניות, לא אני המצאתי".
היו הישגים?
"לא נגעו לנו בקצבאות השלמת הכנסה והבטחת הכנסה, כל הקצבאות-פרזיטיות-לכו-לעבוד. ביבי יצא נגדי כי התקשורת חיבקה אותי, שלח אותי לעבוד בבית אריזה, אבל אחרי הפגישה הראשונה שישבנו, הרשמית, היתה הפגישה השניה ושם ישבנו על תכנית. מה שהוציא אותי לדרך היה המכתב שקיבלתי הביתה שהוחלט לקצץ לי בקצבאות, בגלל חובות שהצטברו להם, ואת זה ביטלתי. לכולם".
יום ראשון
היום האחרון של הצעידה מתחיל בקניון הראל ועולה לכנסת. בשמונה בבוקר מתכנסת הקבוצה הקטנה, דבוש והירשמן לוקחים בסלולריים כמה ציטוטים לטלוויזיה ולרדיו, קנפו חסרת מנוחה, לא רוצה לעשות טייקים נוספים, חייבת להתחיל ללכת. הם מחזיקים פעמונים, "כדי להעיר אנשים", נושאים בלונים שחורים גדולים עליהם כתוב "המדינה תקועה", וצועדים לכיוון כביש 1.
עוד לפני היציאה מהמחלף מצטרפת ניידת משטרה. "מן הסתם המשטרה תעצור אותנו", הכין אותם דבוש, אבל השוטרים מלווים את הצועדים לאורך הדרך בסבלנות אין קץ, כולל ניידת של משטרת התנועה שמוזעקת במיוחד, מגנים עליהם מההליכה המסוכנת על כביש 1, מזעיקים אמבולנס כשאחד הצועדים, חולה דיאליזה, נקלע למצוקה. הם מורידים אותם לכבישים צדדיים כשהשוליים צרים, מאטים וקובעים את קצב הצעידה. זה מאד בטיחותי, כנראה, אבל לא מוסיף לאנרגיה הנמוכה גם כך.
"חלק מהעם שבע, לא מעניין אותי ויקו קנפו ועניים". צילום: עינת פישביין
קנפו לא מובילה, אין בה רוח קרב, היא פשוט צועדת. "אין תקציב דו שנתי בלי תיקון חברתי", הם קוראים מדי פעם, ובוסקילה עם המגפון צועק לנהגים בכביש לצפצף כאות הזדהות. מי ששומע מצפצף. החבורה הקטנה, מובלת על ידי בוסקילה על כסא גלגלים עטוף גלימה מדגל ישראל, לא יכולה שלא לעורר אמפתיה.
חבל ששר האוצר, שהיה לראש הממשלה, לימד אותנו כמה דברים על הקשר בין אמפתיה למכולת.
***
הבעיה העיקרית עם המסע האחרון של ויקי קנפו, היא המסע הראשון שלה. אין כמעט דרך לחזור על פריצת הדרך שעשתה האישה שקמה והלכה בראשית שנות ה-2000 מאות קילומטרים עם דגל ישראל. אלה לא רק האישה והדגל שהשתנו – זו בעיקר האדמה שהם הולכים עליה. ישראל ההיא היתה שקועה בקפיטליזם וניאו ליברליזם מלאים בעצמם, לצד מצוקה ודכדוך כלכלי שעדיין לא היו להם מילים או הנהגה. קנפו היתה בין הבודדים שאמרו את המילים.
ישראל של היום חבולה הרבה יותר, אבל מודעת. לתפיסות העולם בשמן יצאה קנפו יש כבר שם, יש ביקוש, יש גב תקשורתי, יש כלכלנים והוגים ומעט מנהיגים, ויש קבוצות אחרות שנאבקות בשמן. המאבק החדש של קנפו לא מצליח להשתלב בתוך המציאות שהולידה את המאבק של קיץ 2011 ואת ממשיכיו: חדר המצב בצד התקשורתי, מאבק הגז, מאבק הדיור הציבורי, מחאת האמהות ועוד ועוד.
בתנועת הפריפריות עצמה יש תסכול מהבחירה בקנפו להוביל את המסע, ותחושה שהיא "מותג" שעושים בו שימוש, גם אם לא ברור מי ולאיזו מטרה. מצד אחד, ברור שאם לעוני יש רבע-סלב שיכול להביא אותו לתקשורת, נכון להשתמש בו. מצד שני, יש המתקשים להבין למה קנפו, שלא היתה פעילה חברתית ב-13 השנים האחרונות, וכמעט אינה פעילה בזירה הפייסבוקית, ממשיכה לככב כשם החם של עוד מאבק, ובשם מי היא יוצאת עכשיו, כשהצליחה לייצב את חייה.
הטענה האחרונה מוציאה את דבוש, אחד האנשים הרגועים שיש, מכליו. "אני מרגיש שהצעדה הזו הביאה אותי להבנה עמוקה ותחושה של הפער בין המעמד הבינוני-האקטיביסטי לנמוך", הוא אומר, "הגענו לגבעת עמל ולשכונת הארגזים ולמאהל ארלוזרוב וללוד – יש שם התרגשות של הרבה אנשים שמעריצים אותה ואומרים 'תמשיכו, אתם עושים את זה בשבילנו'. במעמד הבינוני יש בוז כזה. היתה איזו תגובה, 'אהבתי אותה יותר מיוזעת וחלשה', או 'מה פתאום היא מגייסת כסף'. מיכאל ביטון גייס 200,000 שקל לצעדת השוויון, נשים עושות שלום גייסו, למה לויקי אסור?
"מהיום הראשון היא אומרת 'אני מהחברה הבריאה, לא תחזירו אותי לחד הוריות". אבי דבוש (מימין)
"מהיום הראשון היא אומרת 'אני מהחברה הבריאה, לא תחזירו אותי לחד הוריות. אני מדברת על קשישים, נכים, סולידריות איתם'. להם קשה לצאת, וחלק מהתסכול הוא שלא רואים את המעמד הבינוני שיצא למחאה החברתית, לגז, יוצא גם הפעם. זה כנראה פחות נעים, כל עניין העוני".
"כל אחד אומר לי 'ויקי לא רואים אותך'", אומרת קנפו, "אמרתי להם: כי יש דברים יותר חשובים מעוני ותמיד היו, זה לא נראה טוב. ואז הם אומרים 'אולי גם עיתוי לא נכון', תגידו, מה אני מחפשת עיתוי? פותחת יומן, מה יש לנו החודש? גם אז ביולי לא ידעתי מה יש ואם העיתוי היה טוב, פשוט יצאתי. לא יכול להיות שכולם עסוקים בטראמפ ובאילנה דיין.
"למה הם לא יוצאים? חלק מהעם שבע, לא מעניין אותי ויקו קנפו ועניים. חלק ימני קיצוני חושב שאני הולכת לפגוע בראש ממשלה שלהם, במלך, משתלחים בי. חלק עסוק וטרוד בחיי יום יום ושעה נוספת בעבודה וילדים לאסוף, וחלק לא קטן – 2.5 מיליון עניים – דיכאו אותו כל כך הרבה שהוא לא יכול לעשות כלום ומחכה שיעשו בשבילו. אז יצאה ויקי קנפו לעשות בשבילו. אני הולכת על מאבק עניים, ונכון שהמצברוח לא טוב, אבל מאבק זה לא משהו שאמור לשמח אותך. אני לא יכולה ללכת הביתה בגלל שלא באים אנשים. אני לא שוברת את הכלים ולא מרימה ידיים".