לפני 40 שנה, ביולי 1976, יזמה חברת הכנסת מרשה פרידמן את הדיון הראשון במליאה בנושא אלימות במשפחה. התגובות להן זכתה פרידמן מחבריה לכנסת היו בעיקר צחקוקים וגיחוכים. לא רק שאלימות במשפחה נחשבה אז לטאבו מוחלט – מעין גחמה פמיניסטית כמו נושאים "נשיים" אחרים – אלא שהיו מי שחשבו שאצלנו, עם סגולה ואור לגויים, לא יכולים בכלל להתרחש דברים כאלה. אז חשבו.
עוד באותו נושא:
- נשים שהותקפו מינית הן מגזר כלכלי מוחלש – עינת פישביין
- היא ידעה שהמוות אורב לה בסמטה חשוכה – בעילום שם
- היא שינתה שם ופנים אחרי שניסו לרצוח אותה, אבל העיניים מסגירות – לינור אללוף
הדברים האלה, מגוון רחב של צורות אלימות במשפחה, קרו אז, וקורים היום. ההבדל הוא שהיום יותר ויותר נשים מדברות על האלימות שהן חוו בָמָקום שאמור לגונן עליהן יותר מכל – הבית שלהן, המשפחה שלהן.
אין לאן לברוח
לפי נתונים שפרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת בסוף שנת 2014, בישראל יש 14 מקלטים לנשים נפגעות אלימות במשפחה, ועוד 15 דירות מעבר. מספר הנשים ששהו במקלטים נכון לאותה תקופה עמד על 645, ועמן 932 ילדים וילדות. במקביל, נעצרו במהלך אותה שנה 5,614 גברים בגין עבירות של אלימות במשפחה, והוגשו 3,527 כתבי אישום.
המסקנה המתבקשת נוכח הפערים בין מספר המקלטים ודירות המעבר לבין מספר התלונות וכתבי האישום היא שאין די מקלטים. אבל מתברר שיש די מקלטים ודירות מעבר ביחס לביקוש: נשים שיש להן ברירה – לא תגענה למקלטים. אלימות במשפחה היא תופעה שחוצה את כל שכבות האוכלוסייה, ללא קשר למעמד סוציו-אקונומי למשל. מי שיכולה למצוא מקום אצל משפחה או חברים, לא תגיע למקלט. מי שתגיע למקלט היא מי שאין לה לאן לברוח.
נשים שיש להן ברירה לא יגיעו למקלטים. צילום: ענת גל
לא חיה, לא מתה
מורן (שם בדוי), אם לארבעה בת 42, הגיעה למקלט אחרי שסיפרה לבנה, ילד בן 4, שהם הולכים ל"חוויה". הסוד היה גדול ועמד ביחס ישיר לאימה שהטיל על מורן בן זוגה לשעבר. מלבד חברה אחת שסייעה למורן להגיע למקלט – אף אחד לא ידע. "הגעתי במצב גרוע, לא חיה ולא מתה. חשבתי שתיכף אצא מהמקלט. לא רציתי לשמוע את הסיפורים של הנשים האחרות שהיו איתי במקלט כי זה הזכיר לי את הסיפור שלי שלא רציתי להכיר בו", היא מספרת.
מורן הייתה נשואה לגבר שהכה אותה. היא ילדה בגיל צעיר מאד ומיד יצאה לעבוד. "עבדתי בעבודות שחורות והוא לא עבד בכלל. הוא בזבז את כל הכסף ובכל פעם שסירבתי לתת לו כסף – הוא הרביץ לי. ככה היה במשך שבע שנים. אני לא יודעת למה משכתי. אולי פחדתי להישאר לבד עם הילדים".
לאחר שילדה את בתם השניה, התברר לה שבעלה מנהל רומן מהצד. "נכנסתי להריון כדי להשאיר אותו איתי. הוא לא עזב אותה, אז לקחתי את הילדים וברחתי לאמא שלי, לקריית שמונה. אחרי שבועיים הוא הגיע והבטיח הוא ישתנה. חזרתי אליו אבל הוא המשיך לנהל רומן מהצד ובמקביל החובות המשיכו להיערם". בסוף היא עזבה. היא לא מצאה מפלט אצל אמא שלה ועברה לגור אצל חברה טובה. בשלב הזה היא הייתה כבר אם לשלושה ילדים, ועוד לא מלאו לה 30.
בשנים הבאות היא הייתה לבד עם הילדים. היא הכירה את בן זוגה השני שלא היה שונה מהותית מבן זוגה הראשון. "הוא היה אלים מילולית, ביקורתי כלפיי וגם כלפי הילדים. הוא כל הזמן האשים אותי שאני אמא לא טובה ושום דבר שאני עושה הוא לא טוב ולא נכון. בשלב כלשהו, הוא כבר לא היה צריך להגיד כי זו כבר הייתה התחושה הפנימית שלי. ידעתי שאני לא טובה בדבר. פחדתי".
בנקודה מסוימת, מורן נשברה. "הרגשתי שאני לא יכולה יותר. רציתי לשנות ולא לעזוב אבל הוא כל הזמן אמר שזו אשמתי כי אני לא עושה מה שהוא מבקש. עבדתי כמעט 24 שעות ביממה, הבאתי כסף הביתה ובסוף הוא החליט את כל ההחלטות כי אני לא טובה בדבר. לא הייתי אמא, לא הייתי אישה. בסוף ברחתי. ברחתי מההשפלות שלו, מהביקורת התמידית, מכל זה ברחתי".
"לא רציתי לשמוע את הסיפורים של הנשים האחרות במקלט". צילום: כרמלה קיט
עוד מאותו הדבר
מורן ברחה מבעלה הראשון למערכת יחסים דומה. כמוה לפחות 30% מהנשים שמגיעות למקלטים. הן יוצאות מהמקלט וחוזרות לבן הזוג שלהן ולאותה מציאות של אלימות ואימה.
"יש סיבות שונות להתפרצות של אלימות במשפחה. הן יכולות להיות קשורות למצב סוציו-אקונומי, להגירה ולהיבטים תרבותיים", מסבירה ישראלה הירשברג, חברת הוועד המנהל וממייסדות עמותת "אישה לאישה" המפעילה מקלט לנשים מוכותושמונה דירות מעבר. "בנסיבות שמביאות להתפרצות האלימות במשפחה – אפשר לטפל ואפילו בקלות יחסית. לעומת זאת, בחולשה הרגשית של הנשים הללו – דרוש טיפול ממושך, יסודי ורב-מערכתי".
אחת הסיבות המרכזיות לכך שנשים חוזרות לאותו דפוס קשורה בטיפול הקצר לאין שיעור ביחס למה שנדרש. "משך הטיפול באופן אופטימלי הוא כחמש שנים, ולזה אין מימון. כיום, אורך הטיפול והסיוע שניתן לנשים שברחו מבתיהן עקב אלימות במשפחה הוא כשנה וחצי. שהייה של מספר חודשים במקלט ולאחריו שהייה בדירת מעבר פשוט לא מספיקה לשינוי שהן צריכות לעבור במסגרת טיפולית ייעודית", אומרת הירשברג.
המימון שניתן על ידי המדינה לטובת כלל השירותים שמקבלות נשים וילדיהן במקלט ובדירות המעבר הוא מחצית מתקציב העמותה. יתר התקציב מגיע מתרומות. במצב הדברים הנוכחי, לא ניתן לתת לנשים ולילדיהן את כל מה שנדרש על מנת להוציא אותן ממעגל האלימות לחיים עצמאיים. עמותת "אישה לאישה" מגייסת כעת כספים למטרה זו – להאריך את הטיפול כדי להעצים את המשמעות שלו.
עיר מקלט
אמירה נפוצה היא שגברים מכים הם אלה שצריכים להישלח למקלטים. ההנחה המובלעת באמירה הזו היא שמקלט הוא עונש ועל כן גברים אלימים הם אלה שצריכים לשהות שם ולהיענש. אולם, מהניסיון המצטבר עולה שלא די בכלל בהרחקת הגבר המכה. בפועל, האישה זקוקה לטיפול ולא רק. חלק מהותי בשינוי הדרמטי שעליה לעבור קשור גם במעבר לתפאורת חיים אחרת. המעבר הרדיקלי של היבט חייה הכרחי על מנת לפנות את האישה משגרת יומה לטובת תהליך טיפולי משמעותי.
למקלטים יש תדמית גרועה. המקלט שאליו אני מגיעה מרגיש כמו בית, מלא תנועה, חיות, ריחות בישול וחיוניות. חיים של ממש, עם צחוק וקולות ילדים. לא תמצאו פה עזובה או הזנחה – להפך. בניגוד לתדמית, המקלט הוא מלשון קליטה ולא מקום תת-קרקעי חשוך בו מתחבאות. זה לא בית סוהר – אלא בית.
המקלט שאני מגיעה אליו מרגיש כמו בית. צילום: רבקה הלל-לביאן
הקושי לא נמצא שם, הוא נמצא עמוק בנפשן של נשים שעברו תקופות ארוכות בהן היו מי שגרמו להן להרגיש שהן אפס מאופס. בתוך המציאות הזאת, הרגשית והאובייקטיבית, 50% מהנשים עוזבות את המקלט לאחר פחות מחודשיים. מונעות מפחד ורגשי אשם, הן יוצאות חזרה לעולם כאשר אין בידן את הכלים להתמודד איתו.
"סטירה פה, סטירה שם"
שמחה (שם בדוי), התחתנה בגיל 17. "האלימות התחילה עוד לפני החתונה, סטירה פה, סטירה שם", היא מספרת. "הוא עשה לי את הדברים הכי איומים שגבר יכול לעשות לאישה. פעם אחת ניקיתי את הבית ועל הרצפה היו עוד מים. הוא הביא מבחוץ חול וזרק אותו על הרצפה הרטובה שרק הרגע ניקיתי כדי שהוא לא יחליק", היא משתפת בדוגמא שמספרת סיפור שלם, "ויש עוד כל כך הרבה דוגמאות כאלה".
האלימות לא הייתה זרה לשמחה. היא גדלה בבית שבו אביה התעלל באמה. הוא היה אלכוהוליסט ואמה עבדה במשק בית. הם סבלו ממחסור ומעוני. בגיל 16, כשהיא הכירה את מי שעתיד להיות בעלה, היא רק רצתה לברוח מהבית. שמחה הסתנוורה מהבחור הכי יפה בעיר שגם היה מבוגר ממנה בעשור. הוא הציע לה בילויים, מתנות וקינא לה. היא ראתה בזה ביטוי לאהבה.
ההשפלות והאלימות התגברו עם השנים. "הוא היה קנאי, חשב שאני בוגדת בו, הכה אותי עם מטאטא. הייתי עם סימנים כחולים על הפנים ועל הצוואר. הוא התעלל בי בכל מובן ובכל דרך. אחרי שילדתי את בתי הבכורה, הוא החליט שהילדה לא שלו, ככה הוא אמר לי כשיצאתי מחדר הלידה. הוא לא טיפל בה, לא אהב אותה, התנכר אליה".
לאורך השנים ילדה שמחה ששה ילדים והיא גידלה אותם בצל הטרור שהפעיל עליה בעלה. לקח לה 20 שנה להתחיל את הדרך הארוכה החוצה ממעגל האלימות: "לאן הייתי הולכת עם הילדים? הם היו קטנים. זה טיפשי להגיד לאישה לקום וללכת כשאין לה לאן".
"לאן הייתי הולכת עם הילדים?" צילום: ורד שדות
"אם היה לי סכין, הייתי דוקרת אותו"
יום אחד הטלפון צלצל. על הקו הייתה עובדת סוציאלית ממשרד הרווחה שאמרה לה שקיבלו דיווחים על האלימות שמפעיל עליה הבעל. היא ניתקה את הטלפון. לאחר יומיים הגיע טלפון נוסף והפעם היא כבר הגיעה לפגישה. המסע החוצה ארך שלוש שנים שכללו מסכת מתמשכת של בריחה למקלט, חזרה הביתה וחוזר חלילה. במהלך השנים הללו האלימות לא פסקה. הוא נהג לעקוב אחריה, לאיים על חברותיה ובני משפחתה, לגנוב ממנה ועוד שורה ארוכה של ביטויי אלימות קשים.
היציאה הראשונה למקלט בישרה על תחילתו של שינוי פנימי שארך זמן לא מבוטל. "הפסקתי לספוג בשקט. הזמנתי לו משטרה, הוא הורחק וחזר. התחלתי להחזיר לו מכות. נעשיתי אלימה. הבנתי שאם הוא לא יהרוג אותי, אני אהרוג אותו. בשלב שכבר ברחתי למקלט כבר ידעתי שלא אחזור לשם. ולא חזרתי."
חודשים ארוכים של שהייה במקלט בירושלים ועוד שנה ששהתה בדירת מעבר החזירו לשמחה את הכוחות. בעזרת טיפולים ממושכים כלים שקיבלה במקלט, היא אספה את משפחתה, למדה מקצוע חדש אחרי שנים שעבדה במשק בית והכירה את בעלה שאיתו היא נמצאת כבר למעלה מעשר שנים. למרות שהצליחה בכל קנה מידה, היא עדיין במידה רבה, חיה את השנים הללו. "את סוחבת את זה, הזמן לא מנקה אותך. אי אפשר לצאת מזה אף פעם".
אירוע ההתרמה השנתי של עמותת "אישה לאישה", המפעילה מקלט לנשים מוכות ודירות מעבר, יתקיים ב-30.11.16, בתיאטרון ירושלים.
כל הצילומים בכתבה צולמו במקלט לנשים עבור התערוכה "רסיסי חיים" (אוצרת: נגה ארד-אילון). הם ימכרו באירוע וההכנסות יועברו למקלט.
"הזמן לא מנקה אותך". צילום: ענת דיציאן