1. נתניהו
הוא ראש ממשלה רע, וזו איננה הסתה. יותר מזה, כאזרח במדינה שהוא עומד בראשה, ישנם מעט מאוד דברים שנמצאים גבוה יותר ברשימת סדרי העדיפויות שלי, מהרצון שהוא יוחלף. גם זו איננה הסתה. זו וגם זו הן הבעות דעה לגיטימיות.
גם המחשבה שלי שנתניהו הוא אדם מרושע, כזה שכוונותיו אינן נקיות, היא מחשבה ותו לא. וגם כאשר אני מדפיס את המחשבות שלי על פוסטר, בניסוח כזה או אחר, הן עדיין אינן הסתה.
כדי שאחשד בהסתה, אצטרך ראשית לבטא את הרעיון, שמוכרחים להינקט צעדים המוגדרים מחוץ לחוק כדי להפסיק את כהונתו של ראש הממשלה, ואז גם להפיץ את התוצאה במרחב הציבורי, ואת אלה אינני עושה.
אני חושב שהוא חסר אחריות, ובמעמד בו הוא נמצא חוסר אחריות הוא רשעות טהורה. אני חושב שהוא בז לנו. לכל אזרחי המדינה. זו איננה הסתה. זו דעתי הלגיטימית על ראש הממשלה שלי.
מה שמצחיק ביחס בין ראש הממשלה לחלק מהציבור הישראלי, היא העובדה שלא כולם רואים את זה. המתנחלים, למשל, חושבים שהוא בעדם. אבל ביבי הוא בעד עצמו, וביום בו יצטרך להפקיר אותם כדי לא להפקיר את עצמו, הוא יעשה זאת מבלי לזכור מי היו בכלל, אם עדיין יהיה במעמד לעשות זאת.
והיום הזה הרי יגיע. היום הזה יגיע כמו שיום בחירתו של טראמפ הגיע. והרי איננו יודעים מה ולדימיר פוטין ודונלד טראמפ רוקחים לנו בחדרי החדרים שלהם, שטופי הדם והזוועה ותאוות הבצע. אבל הם רוקחים.
רק אז, אגב, ביום בו יפנה ראש הממשלה את גבו בהיסח הדעת למתנחלים, הוא ילמד – וגם מירי רגב תלמד – הסתה מהי.
גם כאשר אני מדפיס את המחשבות שלי על פוסטר, הן עדיין אינן הסתה. דימוי: להב לוי
2. מירי
אני מתעב גם את מירי רגב, וגם זו אינה הסתה אלא הבעת דעה.
אינני יודע להחליט אם מירי רגב היא יותר טיפשה בעיני או יותר מרושעת, אבל בין אם אבחר כך או אחרת, זו עדיין תהיה הדעה שלי ביחס אליה, לא הסתה. על אף הצהלה הגדולה שלה, כאילו איננה דוהרת סתם על רכבת הרים בלונה פארק, אלא היא ממש הנהג של רכבת ההרים הזו, על אף האושר הרב המציף אותה היא תתרסק יום אחד.
למה? כי היא משקרת לכולם כל הזמן וכבר אמרו שזה אי אפשר.
אני מעריך את היכולת המניפולטיבית של מירי רגב. אני מאמין למשל שמישהו מאנשיה יקרא את הטקסט הזה ויערוך אותו כך שיתאים לפוסט שלה, המסביר למה זו הסתה נגדה, ולכן אני חוזר ואומר ישירות:
כבוד השרה מירי רגב, זו איננה הסתה, זו הבעת העמדה שלי ביחס אלייך – אני חושב שאת שרת תרבות גרועה ואני חושב שאת פרלמנטרית איומה ונוראה, שאיננה משרתת את ציבור בוחריה. כמו ראש הממשלה המכהן מעלייך, כן גם במקרה שלך – אם יש לך את יכולת הבחירה להצביע נגד חוק השוואת קצבאות הנכים לשכר המינימום במשק, את נוהגת ברשעות כלפי כל אזרח במדינה. לא רק כלפי הנכים. כי את מפעילה שיקול דעת לא נכון, שבמקומות אחרים עלול להיות לא רק מכוער אלא גם מסוכן.
יותר מכך – אני חושב שאת נוהגת בחוסר כבוד ובנבזות ביחס לכל חברותייך הנשים – הסטודנטיות הערביות בבצלאל ותלמידות בתי האולפנה לדתיות, משקיות הת״ש והחווי״ה בשירות הסדיר והפקידות היוצאות ונכנסות בין חדרים במסדרונות מעונות הנשיא ובניין הכנסת. בשבועות ארוכים עולות וצצות חדשות לבקרים פרשיות של אלימות מינית, כשאנסים מגיעים להסדרי טיעון והמערכת כולה נוהגת בקלות דעת, בכל הזמן הזה אשה ואיש לא שמעו אותך יוצאת באיזושהי הכרזה, בשעה שבטחונן האישי של כל בנות מינך מופקר במדינה זו בכל מקום.
אם אין לך מה לומר בעניין – זו נבזות.
גסות הרוח שלך, כמו גם של שותפותייך לקואליציה איילת שקד, ענת ברקו (שדווקא דיברה בעניין השבוע ומוטב היה כי תשתוק) ואחרות, בנושא זה היא חרפה. את אינך שליחת ציבור, את שליחה מטעם עצמך, הפועלת למען עצמך, ואני רק מצר על כך שהנחמה היחידה שנותר לי להיאחז בה כרגע, היא העובדה שגם את אינך אלא כלי שרת בידיו של מישהו מתוחכם ממך ומרושע ממך ושגם את תיזרקי אחרי השימוש. זו איננה הסתה, זה חיווי דעה.
כבוד השרה מירי רגב, זו איננה הסתה, זו הבעת העמדה שלי ביחס אלייך. דימוי: להב הלוי
3. הסתה
הפוסטרים אותם אני עושה לאורך השנים נגד בנימין נתניהו (41 שונים בחמש השנים האחרונות), מירי רגב (תשעה, אני מבטיח שזו לא אפלייה מגדרית) ועוד כמה מחבריהם, אינם הסתה. הם נקיטת עמדה נחרצת (אני מקווה) נגד מעשיהם, התנהלותם והמהלכים שהם מניעים. נקיטת העמדה הזו קוראת – לעיתים במפורש ולעיתים במובלע – להוריד אותם מהשלטון ולהחליפם במשהו טוב יותר לכולנו.
הקריאה להורדת אנשים מהשלטון איננה הסתה. היא נקיטת עמדה פוליטית.
גם אם פרשן ספורט כותב ששורת כשלונות של קבוצה מסויימת היא בגלל המאמן, זה איננו אומר שהוא מסית נגד המאמן, קורא לפגוע בו או להזיק לו. אפשר שהוא רומז או קורא גלויות לפיטוריו, הוא יכול לטעון שיש כאן החלטות לא מקצועיות, אבל הוא לא מסית. נכון הדבר, שהוא מתכוון להסיט את דעת הציבור. ממש כפי שעושה – ומתכוון לעשות – כל אדם שמביע דעתו. אלה שהסטה והסתה הם שני דברים שונים בתכלית.
אפילו במקרים בהם הפרשן ההוא יגיד ״המאמן הזה הוא סכנה לקבוצה, יש להוריד אותו מתפקידו בכל מחיר", ניתן יהיה לפרש את ה״בכל מחיר״ כהסתה המכוונת לפגוע במאמן רק קונטקסטואלית, כלומר בהקשר הנכון של מיקום דעתו של הפרשן במרחב, סמכותו ומידת השפעתו על קהל קוראיו וכן צביון קהל הקוראים.
זה נכון שיכול להימצא מי שיקרא את הביקורת על יכולת תפקודו של המאמן ויפרש אותן לא נכון וייצא מהבית בשעת בוקר בדרכו לשחוט את המאמן וכל בני משפחתו. אבל אם נארגן את תפיסותינו את המציאות סביב סיכוי זה, הרי שכל רעיון של הבעת דעה כלשהי, צנועה או נוקבת, על כל דבר, צריך להימחות מעל פני כדור הארץ ומיד, וזה אי אפשר. פעם ניסה מישהו להתנקש בחייו של נשיא ארה״ב רונלד רייגן כדי להרשים את השחקנית ג׳ודי פוסטר, שהיה מאוהב בה בסתר, ובשעה שעשה זו היה בכליו עותק של ״התפסן בשדה השיפון״ של ג׳יי.די. סלינג׳ר, ובכל זאת לא ניתן להאשים את שניהם בהסתה.
שכן אם כך, הרי שבכל פעם בה מבקר מוסיקה שיבקש לרדת על תקליט חדש של שלמה ארצי יאמר ״זו סכנה לאוזניו של כל אדם נורמלי, אסור שנשמע ולו שיר חדש אחד בודד של מר ארצי יותר לעולם״, הרי שניתן יהיה לפרש את האמירה כהסתה נגד שלמה ארצי וגדיעת מיתרי קולו בכל דרך אפשרית.
אלא שלא.
הקריאה להורדת אנשים מהשלטון איננה הסתה. היא נקיטת עמדה פוליטית. דימוי: להב הלוי
4. בצלאל
עבודה שנתלתה בין כתלי מוסד אקדמי במסגרת תכנית הלימודים, שייכת לדיון אקדמי פנימי ואיננה פתוחה לדיון בציבור הרחב אלא אם החליט המוסד להציגה לעיני הציבור. המקרים בהם עבודה שכזו, כמו גם כל נייר עמדה או הסתודדות בין סטודנטים לבין עצמם, בין סטודנטים למרצים או בכל הרכב אחר, הופכים ראויים להתעניינות הציבור, הם אלה בהם מתעורר חשד לפעילות לא חוקית שהפרט הנדון הוא חלק ממנה, והדורשת חקירה או בירור מבחוץ. למשל – התארגנות של תא טרור בתוך מוסד חינוכי. היו כאלה, כולנו זוכרים.
וגם בחשד למקרה שכזה, הנייר הספציפי איננו זה שעומד לדיון אלא מהווה רק מוצג תומך בדיון שכזה, בוודאי אם יידרשו לו בכל מהלך חוקי הבא לעצור את הפעילות הבלתי חוקית.
אלא שמירי רגב יודעת ויכולה לצרוח אחרת ולקבוע את סדר היום כרצונה, וגרוע מזה – במקום בו מירי רגב נדרשת לצרחות, בנימין נתניהו אפילו איננו צריך ללחוש. עושי דברו כבר מוכנים ומזומנים.
וכך, בשעה בה נשחטים אלפי אנשים במרחק מאות בודדות של קילומטרים מכאן, בשעה שחלקנו חיים בעוני הולך וגובר, בשעה שגנבי מיליארדים ורמאים מסתובבים בינינו כמלכים ונשים חרדות לעצמן בפינות אפלות ובמשרדים מוארים, ממש באותן שעות, זו צורחת וזה מעפעף ומיד הסכנה הגדולה ביותר לקיומנו – כמה עשרות ניירות בגודל A4 שפורשו לא נכונה במניפולטיביות ובשקריות צינית כדי להתאים לצרכים מסויימים – נחשפה ברגע האחרון לעיני כולם. וכמו שאמרו ב״׳זו ארץ זו׳ – כך ניצלנו מצרה גדולה.
פוסט מתוך עמוד הפיסבוק של השרה מירי רגב בתגובה לעבודה שנתלתה שלשום בבצאלאל
ואז באה ישראל הליברלית, הנאורה לכאורה – החל ביו״ר הקואליציה וכלה בהנהלת בצלאל ושאר מוסדות האקדמיה, וטועה כמו שרק הניאו-ליברליזם יודע לטעות ושופכת את עצמה כשמן לקומזיץ של מירי רגב. מתרפסת ומצטדקת ומסבירה את עצמה בכבדות פה.
שהרי כל אדם שפוי היה צריך לעמוד מול הקרקס המרושע הזה ולהגיד – ״סטופ. אל תבלבלו לנו בשכל. אין לנו כוח לשמוע את הברברת הזו, אתם טועים ומטעים ואין לנו פנאי לדמגוגיה הזולה הזו״.
ואז להסביר לכולם, שהמקרה הנדון הוא עניינו של המוסד בו הוא קרה, ושם הוא אמור להיבדק. קודם בערכים הקונטקסטואליים שלשמם נעשה, ואחר כך – במקרה שמי מן הסמכויות במוסד ימצא לנכון אחרי דיונים פנימיים – יפנה המוסד החוצה לבקשת עזרה מהגורמים הראויים, תהיה זו המשטרה או כל רשות חוקרת אחרת, יהיה זה פסיכולוג ילדים.
אלא שעולם כמנהגו נוהג, ואל הטפשות והרשעות של ביבי ומירי מתווספת המבוכה וההתרפסות של מי שמנגד ונהיית פארסה שאיננה מצחיקה כלל וכלל, בטח לא את אותה סטודנטית שננטשה לבד מול שיני האי-צדק של שלטון החוק בישראל.
כולי תקווה שבצלאל כולו, ואיתו כל העולם האקדמי, יכריזו כבר היום כי הם עומדים חזית אחת עם אותה סטודנטית. ולא יתנו לדבר לעצור אותה בחיפושיה אחר דרכה כאמנית, גם אם תשגה לאורך הדרך, כמו רובנו.
במקום בו מירי רגב נדרשת לצרחות, בנימין נתניהו אפילו איננו צריך ללחוש. דימוי: להב הלוי
5. אני
ביום שלישי, בשעה שכל הפרשיה הפעוטה הזו עשתה גלים והצמיחה כנפיים ואזיקים וגלשה הרבה אל מעבר לכל גבול או פרופורציה, נדיבים ככל שיהיו, הגישו הסטודנטים שלי סדרת עבודות בנושא האלימות המינית בישראל. הייתה שם קבוצה נאה של עבודות מצויינות של אנשים צעירים, הלומדים לחשוב ולהביע את דעתם. עבודות שמחלקן נשבה ביקרות כלפי הממסד, אחרות הביעו כאב או העלאת מודעות, כולן היו חזקות וחכמות וכואבות. דוגמאות? בבקשה – על פוסטר אחד הופיעה תמונתו של אופק בוכריס ועל גביה הטקסט – ״חמודה, שפרי הופעתך״, על פוסטר אחר היה כתוב בענק ״חשבו על חמש נשים שאתם מכירים באופן אישי״ ואז באותיות ממש קטנות שיכולת לקרוא רק ממש מקרוב – ״עכשיו תבחרו מי מהן תעבור הטרדה מינית״. על השולחן באמצע הכיתה הייתה צלחת עם עוגיות מזל, שבתוכן הופיעו עתידות כגון: ״מישהו מחבריך ייאלץ מישהי לקיים איתו יחסים בכפייה״ או ״יום אחד הילדה שלך תעבור הטרדה מינית או אונס״.
חבל שמירי רגב לא באה בראש הפמליה שלה, במקום לעסוק כל הזמן באיומים על סגירת ופתיחת ברזים.
אני יכול להניח בחשש מסויים, שאנשים מסוגי ימצאו את דרכם אל מחוץ לאקדמיה בשנים הקרובות. אם מתוך הוראות מגבוה (הקוד האתי של נפתלי בנט הוא התמרור הראשון שהוצב לכולנו בדרך לתהום), ואם מתוך התנהלות עצמאית של המוסד בו אנו מלמדים, שבאופן וולונטרי יסליל לאלה מאיתנו שלא יתיישרו לפי הקוד האתי הפנימי שייווצר מאליו את הדרך החוצה, ואי אפשר אפילו יהיה להאשים איש בכך, שהרי יש גבול למה שאפשר לסכן.
אלא שהארגומנט החשוב ביותר נגד התקרנפות אומר, שכשאתה מתקרנף כדי לא להפסיד משהו, בסופו של דבר אתה מפסיד הרבה יותר. את זה יודע כל מי שעבר תהליך כזה או כל מי שחושב מספיק רחוק. כי כל התקציבים שבעולם, הנוחות, הנסיעות לחו״ל ומסיבות הקוקטייל אינם מפצים בסופו של דבר על אובדן החירות, וזו נשמרת רק כשאתה שומר עליה בחירוק שיניים ותוך נכונות לשלם מחיר.
הכותב הוא מרצה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל
דימוי: להב הלוי