חזית חדשה של עובדים נגד ההסתדרות: כך מאגדים אותנו בכוח ובניגוד לרצוננו

איור: אנדריי מיסינג

"אני לא חושב שוועד זה דבר גרוע", אמר העובד שחושש להיחשף, "אבל אני לא יודע מה זה ועד טוב. אני יודע היום בוודאות שהליך ההתארגנות הוא קטסטרופה למאגדים, לעובדים, למתנגדי ההתארגנות ולחברה כולה".

העובד הוא איש שאיבד את פרנסתו לאחר שהשתתף בניסיון להקים ועד במקום עבודתו. הוא חושש לדבר, וכבר לא ברור אפילו את מי הוא מאשים בכך וממי הוא חושש – מהנהלת החברה, מההסתדרות במסגרתה פעל, מחבריו לעבודה לשעבר או מהמעסיקים העתידיים שלו. הוא יודע שהיום לא היה עושה זאת. לא נאבק בהנהלה כוחנית, ולא מוכן לקבל הנחיות כוחניות מהאגף להתאגדות עובדים בהסתדרות. "אני מרגיש שכדי לאגד עובדים לא היה מנוס מלפלג את העובדים", הוא אומר, "שמבחינת ההסתדרות כל דבר כשר וכשיר כדי להגיע למטרה שלהם. זה בדיוק מה שהם אומרים על ההנהלה, אבל זה הם".

העדות הזו מצטרפת לערימות של ניירות – מסמכים, כתבות, פרסומים, סרטונים וצילומי מסך – שנושאים איתם לכל מקום כמה עשרות אנשים שיש להם מטרה אחת משותפת: להילחם בהסתדרות, לטענתם בשם ולמען העובדים. בתחילת הדרך הם נלחמו על "הזכות לא להתארגן", בחלק מהמקרים הגיעו למאבק על ועד עצמאי, לא תחת ארגון עובדים (כפי שמחייב החוק, לפחות בשנתיים הראשונות אחרי ההקמה), אלא בכוחות עצמם ובתנאים שלהם. בינתיים בתי הדין לעבודה דחו את הניסיונות האלה, אבל הם מסרבים להתייאש. היום מובילי המגמה שוב אינם מדברים על ועדים פנימיים – אלא על התנגדות לכל מהלך של ארגון עובדים, ולצורך זאת הם מארגנים עובדים ואוספים חתימות.

עובדי הראל מפגינים, ספטמבר 2016. צילום: שמעון זקן

האם האנשים האלה הם, כפי שטוענים נגדם מארגני הוועדים מן ההסתדרות, שלוחים של ההנהלות וגויסו כדי למנוע מעובדים את הזכות החוקית הבסיסית שלהם, או שמדובר בתנועה חדשה של עובדים, שמבקשת לדאוג לזכויות שלהם בדרך אחרת מזו שהנחילה במשך עשרות שנים ההסתדרות?

מה הסיכוי שהם, ולא מארגני הוועדים מטעם ההסתדרות, הם אכן המייצגים האותנטיים של לפחות חלק מהעובדים? האם יכול להיות שיש אמת בטענתם שהאגף להתאגדות עובדים, גוף הסתדרותי חדש יחסית שקם כדי לארגן ועדים חדשים, רבים מהם במגזר העסקי, פועל בשיטות בעייתיות ואגרסיביות כדי להשיג מטרה לגיטימית?

גילוי נאות

אין מספיק גילויים נאותים לכתבה כזו, את כולם גם שמעו המרואיינים בתהליך העבודה עליה. לפני כארבע שנים הייתי ממקימי ארגון העיתונאים החדש במסגרת ההסתדרות, ופעלתי להקמת ועד עובדים במקום עבודתי, ידיעות אחרונות (הוא קם בסופו של דבר אחרי שעזבתי). חלק ניכר מהעבודה היה בתוך ההסתדרות, במסגרת האגף להתאגדות עובדים, ואני חברת הסתדרות. לאחר שיו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן לקח לעצמו תפקיד (בשיתוף פעולה עם ראש הממשלה נתניהו) בעצירת תאגיד השידור "כאן", סברתי ואמרתי שארגון העיתונאים צריך לצאת מההסתדרות.

התמיכה בעבודה מאורגנת ובגל התארגנויות עובדים חדשות בעשור האחרון, בין אם בהסתדרות או במסגרת "כוח לעובדים" – היא חלק מוצק בתפיסת העולם שלי, חלק מרכזי באג'נדה המוצהרת של "המקום" מאז קם, ואנו מסקרים התאגדויות עובדים באופן שוטף ואוהד. אחד מאנשי האגף להתאגדות עובדים, נשוא הכתבה הזו, אף כתב כאן טור באופן קבוע.

לפני שפגשתי את המתנגדים ישבתי עם אנשי הוועד של הראל, והתרשמתי מכוונותיהם הטובות. בניגוד למה שטוענים נגדם, הם אינם מקבלים טובות הנאה משום סוג, ונאבקים למען הדבר שהם מאמינים בו. 

האגף

האגף להתאגדות עובדים, שקם לפני שבע שנים, הוא אגף צעיר ולוחמני בהסתדרות ומובל על ידי אנשי "דרור ישראל", תנועת הבוגרים של הנוער העובד, שברובם עוסקים בחינוך ומיעוטם עובדי הסתדרות, אידיאליסטים ומסורים ליו"ר, אז עופר עיני והיום אבי ניסנקורן. עמיחי סטינגר הוא הדרור הראשון שמוביל את האגף. ההתאגדויות החדשות מקבלות רוח גבית מעיתון ההסתדרות החדש "דבר ראשון", שאף הוא מאוכלס ומנוהל על ידי אנשי ונשות התנועה.

"הם הצד התוקף, הצד החזק, מגובים על ידי ההנהלה". עמיחי סטינגר

רשמית, האגף הוקם מיד לאחר שינוי חקיקה ב-2009, כשהוחלה על המעסיקים החובה לנהל מו"מ עם ועד יציג, ברגע שיש כזה, במסגרת עסקת חבילה במשק עם ההסתדרות. עד אז, בהעדר פרטנר למו"מ, הקמת ועדים חדשים נחשבה למלחמה בטחנות רוח.

למעשה, הוא הוקם שנתיים לאחר שתנועת "כוח לעובדים" החלה לאגד עובדים במשק, להקים ועדים במקומות שההסתדרות לא התקרבה אליהם במשך עשרות שנים, ולהילחם בטחנות הרוח. כשההסתדרות הבינה שמישהו נכנס לה לטריטוריה (בה הייתה מונופול, למעט ההסתדרות הלאומית על שלל בעיותיה) – הוקם האגף, והתחיל בתנופה אדירה של הקמת וועדים חדשים. בחלק ממקומות העבודה הביאה התחרות בין שני הארגונים על הקמת ועדים למלחמות שטח קשות, כולל תלונות הדדיות במשטרה ואף אלימות. סטינגר: "נכון שכוח לעובדים זה חלק ממה שגרם להסתדרות לבוא להגיד 'רגע יש פה עניין ואנחנו צריכים להיות שחקנים במגרש הזה, והשחקנים הכי גדולים'".

מבלי לגרוע מחשיבות המשימה שלפניהם, האגף הוא כלי כלכלי משמעותי בחיזוק ההסתדרות. מאז הפרטת קופת חולים בשנת 1994 ועד הקמת האגף איבדה ההסתדרות חלק אדיר מחבריה ושקעה. המוטיבציה לגייס היום חברים משלמי מס היא אדירה.

רקוויאם לשתולים

לאור כל זאת ועוד, כשהלכתי לפגוש את מתנגדי הוועד בחברת הביטוח הראל, ציפיתי לקוריוז. הסדק הראשון נפער כשהם הציגו בפני את סרטון "השתולים". מדובר בסרטון חזק, עשוי באופן מקצועי יחסית, עם תכנים חדים ומדויקים ופסקול הופך בטן (מהסרט "רקוויאם לחלום", לא פחות) המציג את מתנגדי ההתארגנות כ"שתולים" של ההנהלה, שמשקרים באופן קבוע ומסיתים כדי למנוע הקמת ועד. המילים הקשות ובעיקר הרמיזה לבגידה פורסמו והופצו חודשים ספורים לאחר פרץ ההסתה של ארגון 'אם תרצו' נגד ארגוני השמאל תחת הכותרת "שתולים", לגביה קיים קונצנזזוס שהיוותה חציית גבולות וקווים אדומים (גם אם לא הפרה את החוק).

גם סרטון השתולים של הראל לא בוחל באף מניפולציה: "כדי למוטט ולפרק את ניסיון ההתאגדות הראל משתמשת בעשרות עובדים שתולים, לרוב הם מנהלים בדרגת ביניים שכביכול פועלים לטובת העובדים. הם מספרים לכם שהוועד רע לעובדים. כן, הם אלה ששואלים אתכם כל בוקר האם חתמתם, למה חתמתם, האם חתמתם ביטול. הם אלה שמאזינים ומצוטטים לכל שיחה שקשורה לוועד ומפיצים שמועות שמי שחותם יפוטר או ייפגע. הם אלה שמנהלים שיח אלים של הסתה כנגד מי שמעז לממש את זכותו החוקית להתאגד… והכי חמור – הם אלה שמפיצים ספקולציות שקרים ומניפולציות ברמות שטרם נראו בשום מקום אחר. הכל, הכל, כדי שלא יהיה לכם ועד. מצטרפים למאבק בהסתה של השתולים".

גם אם העובדות בטקסט הזה היו נכונות – ציתותים, האזנות, הפרעה יומיומית עקבית להתאגדות, כולם מעשים פליליים שלא הוכחו – פעמיים מוזכרת המילה "הסתה", כשכזו לא הייתה. מי שהכין את הסרטון טעה קשות כשבו זמנית ביקש להציג עצמו כקורבן "הסתה", במקום התנגדות לגיטימית, וביד שניה הכין מוצר מסית שמתכתב עם תכני הימין הקשים ביותר. השאלה היחידה היא מי הכין את הסרטון.

"אני לא יודע מי, לא אני", אומר נחרצות עמיחי סטינגר, יו"ר האגף לאיגוד עובדים, איש דרור ישראל. "אנחנו לא עשינו. זו מניפולציה של המתנגדים שלי בהראל, אולי יש שם פלגים. לא ניסיתי לבדוק ואני לא אתבע דיבה על זה שאומרים שזה אנחנו, למרות שיכולתי".

מאיה צרפתי, מאנשי הוועד המתארגן בהסתדרות, הגיבה לסרטון יום אחרי וטענה כי עובדה היא שרק מתנגדי הועד הפיצו אותו, וכי אנשי הוועד עצמם מגנים בכל דרך את הסרטון ודומיו.

"הם הארגון היחיד שהיה בהראל", אומרת עו"ד פנינה שמחי, ממובילי ההתנגדות להסתדרות בחברה, "תקציבים לדבר כזה רק להם יש, הניסוחים שם שלהם באופן מובהק, רק להם היה אינטרס מובהק לעשות את זה, ורק הם מכנים אותנו כך".

"שכחו את העובדים אותם הם צריכים לייצג". פנינה שמחי ואילן צור. צילום: עינת פישביין

למתנגדים היה ייעוץ תקשורתי למשך שבועיים, שקיבלו מתנה מ"תחרות" ("התנועה לחירות בתעסוקה", גוף איזוטרי האוחז ברעיונות ניאו ליברליים, מתנגד לוועדים וקשור לאתר הימין "מידה", ומחפש דריסת רגל בקרב מתנגדי ההסתדרות – ע"פ). יועץ התקשורת ששכרו עבורם היה ניר הירשמן, והוא צוחק כשהוא שומע על הרעיון שהוא יצר להם את הסרטון. "אני לא עובד ככה", הוא אומר, "והמחשבה שפנינה ואילן הם כל כך מתוחכמים כדי לעבוד על ספין הפוך, שהביא 300 צפיות בקושי, היא מרחיקת לכת".

ניסיונות להתחקות אחר מי שהעלה את הסרטון עלו בתוהו עד כה, ונותרו שתי הגרסאות. אמנם קשה לדמיין את מתנגדי הועד, שמצטיינים בהעלאת חומרים ברמת גימור נמוכה ביותר לרשת, מכינים סרטון כזה – אבל אין לדעת, אולי הם אכן מצאו מי שיעשה עבורם את העבודה, יצפין ויעלם מיד לאחר שיעלה את הסרטון המושקע יחסית.

בתגובה לטענות נגד שימוש בביטוי "הסתה" נשלחת אלי מההסתדרות ערימה בלתי נתפסת של צילומי מסך מהפייסבוק, המוכיחים לכאורה הסתה של מתנגדי הוועדים נגד חברי הוועד, ההסתדרות והיו"ר ניסנקורן. קריאה מדוקדקת שלהם חושפת בעיקר את האובססיה של מי שאוסף חומרים כאלה (אובססיה ששני הצדדים לוקים בה, אגב. ספק אם יש עוד עמודי פייסבוק בעולם שתועדו כל כך).

בחומרים שנשלחו ואורגנו היטב אכן מופיעה ביקורת קשה ובלתי פוסקת על ההסתדרות, אולם היא לא חורגת מהתפיסה המקובלת בציבור, נשענת על חומרים עיתונאיים (כמו חשיפת מתן גיבוי ליו"ר ועד החשוד בהטרדה מינית) ועומדת לגמרי בסטנדרטים של הרשת. הסתה אין שם,  והשימוש בחומרים מניפוליטבי, דוגמת הטענה "תראי, הם אמרו שאנשי הוועד מסוממים", כפרשנות לשאלה המיותרת אך מטאפורית של אחד מעובדי הראל את אנשי הועד: "באיזה משקה סיממו אתכם שאתם יורקים ככה לבאר המים החיים ששתיתם ממנה (חברת הראל – ע"פ)?"

"בובות של ההנהלה"

"על כל מי שהתנגד לנו, אמרנו שהם שלוחי הנהלה", מספר העובד לשעבר, "הם (אנשי האגף להתאגדות – ע"פ) אמרו לנו שזה קורה תמיד ותמיד אלה אותם אנשים, שהם שוכרים משרד יח"צ והם בובות של ההנהלה וככה זה בכל מקום. לא היו לי הוכחות שזה ככה, אבל אמרתי את הדברים. היום אני לא מאמין בכך, חד משמעית. מעולם לא ראיתי את הקידומים שהיו כביכול מובטחים למתנגדים, חלקם גם לא עובדים יותר בחברה – אם הם היו כל כך שלוחי ההנהלה אני בטוח שהיו מתקדמים כבר".

"תאוריית השתולים" היא תיאוריה שאי אפשר להפסיד איתה, והיא כלי מרכזי במאבק נגד מתנגדי הוועדים. היא הופכת אוטומטית כל מילה שאומרים מתנגדי ההסתדרות לבלתי אמינה, מבלי שיהיה צורך להתמודד עם תוכן הדברים. הדימוי של "מתנגדי ועדים", "שוברי שביתה" וכמובן "שתולים של ההנהלה" הוא דימוי ציורי חזק, שאין דרך לעמוד מולו, בטח לא בעולמם של מאמיני העבודה המאורגנת. זוהי דרגת הקיום הנמוכה ביותר עבור מי שחרט על דגלו סולידריות בין עובדים, וזה עובד תמיד ומשכנע את המתארגנים החדשים – גם כשמדובר בשקר.

מימין: יוסי רותם, מאיה צרפתי, מתן ערוסי, יעל חזן, ליאורה מושחייב. מקימי ועד הראל

מתן ערוסי, חבר הוועד של הראל, מספר: "ביום הראשון היתה אופוריה בהראל וכולם הצטרפו אלינו. אחרי יום יומיים ההנהלה התחילה לעכל מה קורה והתחילו קיני התנגדות, שלאט לאט התחילו להתארגן, היתה להם תכנית מגירה, להנהלה. היא מעורבת ברמת סבירות גבוהה, לכן לא הגענו לשליש, וככל שנתקרב – היא תגביר את הקצב. הם התחילו לגייס עובדים, שיהיו פעילים בהתנגדות, לפחות אחד מהם עובד בזה במשרה מלאה".

"הם קוראים לנו בוגדים, כאילו אנחנו בוגדים במקום העבודה שלנו?", שואלת שמחי מהראל, "מקום העבודה שאנחנו כל כך אוהבים? 75 אחוז מהעובדים הם שתולים מטעם ההנהלה? כשבא גוף כמו ההסתדרות ועושה דבר כזה – את יכולה לסמוך עליו? להאמין בו?"

ככה זה נראה כשזה יוצא משליטה:

איש הוועד שבתמונה, בחברת דקלה (שהתאחדה בהמשך עם הראל), מאבד את סבלנותו לאחר כמה שאלות עקרוניות ולא נעימות מצד מנהל בדרג ביניים, לוקח את המגפון ליד למרות שהם בחדר סגור ומתחיל לצעוק עליו סיסמאות על שקרים ובגידה, כולל "אתה מנהל כזה נמוך", בעוד עובדות אחרות מנסות להבין למה השתנו פתאום הטונים.

גם במכתב איום בתביעה להנהלת חברת הראל משרטטים אנשי הוועד – מונחים על ידי המלווים שלהם בהסתדרות – מהלכים מזרי אימה לכאורה של מתנגדי הוועד, דומים מאד לסרטון השתולים רק הפעם על גבי מסמך משפטי, ודורשים מהחברה לשים להם קץ, כאילו היא האחראית לכך, או בלשון המכתב: "לאור כל האמור לעיל, נראה באופן די ברור, כי הנהלת החברה תומכת באופן שיטתי, ברור ומובהק בהתנגדות להתאגדות…".

הבעיה המרכזית עם התיאוריה היא, שקשר כזה לא הוכח: במקרים של עובדי חברת הביטוח מנורה וחברת ההייטק אמדוקס, שבהם פסל בית הדין לעבודה התארגנות עובדים עצמאית והכריע לטובת הוועדים מטעם ההסתדרות, נקבע בפירוש כי לא נמצאו הוכחות לכך שההנהלה מימנה את מתנגדי ההסתדרות או קשר אחר ביניהם, ונשמטה הקרקע מתחת לתיאוריית "השתולים", מה שלא הפריע לאגף להתאגדות עובדים לנקוט בדרך הזו בחברות הבאות.

"זה אנחנו כן עושים וזה כלי לגיטימי", אומר סטינגר, "אנחנו אומרים שהם חלק מההנהלה, משת"פים של ההנהלה. אני לא מבין איך בנאדם יכול… תמיד יש את זאתי, או מישהו, אבל בדרך כלל זו מישהי, היא יורדת למטה כשאנחנו פותחים דוכן החתמות, מהבוקר עד אחר הצהריים יש לה הפסקת עישון כל עשר דקות, וזו גם הזדמנות להגיד את דעתה. זו העבודה שלך, בחברות כמו פרטנר והראל ומגדל? יום עבודה שלם של להגיד לנו 'מה אכפת לי מכם, טוב לי פה, על זה משלמים?' בכל תנועת האיגוד המקצועי תמיד היו 'באטרס', שוברי שביתה, משת"פים, זה חלק מכל תנועה מהפכנית ששואפת לשינוי, ככה זה בכל מקום וככה זה פה".

אבל לא הוכחתם שהם עובדים עם ההנהלה, מקבלים מימון או תמיכה או אפילו סתם מיישרים קו

"אז נגיד שש' (אחד ממתנגדי הוועדים הקולניים בפייסבוק) הוא לא שתול של ההנהלה. אוקיי, מבחינתי הוא משת"פ של ההנהלה, גם אם הם לא ישבו ביחד ועשו את זה".

"אני לא חושבת שההנהלה מייצגת אותי, ועם ההסתדרות עוד פחות". מורן בחשי. צילום: אורי פינר

למה?

"כי בסוף הדרך היחידה של עובדים להשיג זכויות, זה ביחד. אוקיי, אז שמעתי שהראל החברה הכי טובה בעולם והכי טוב לעבוד בה ורק מחייכים שם כל היום ועצובים כששבת כי אין עבודה וכל הילדים שם קוראים להם יאיר מרוב הערצה לבוס (יאיר המבורגר – ע"פ). אז למה הם מרוויחים פחות מהעובדים בבנק דיסקונט? למה לא שכר כמו של הפועלים? זו אותה עבודה, אז למה? כי הם מאורגנים והם לא".

אבל למה שעובדים לא ירצו להרוויח יותר?

"כי שטפו להם את המוח, והם יצטרכו לוותר בשביל עובדים בדרג נמוך יותר, ויהיה הסכם קיבוצי זהה לכולם. הם פוחדים מזה, אחרת אני לא יכול להבין עובד שלא רוצה להתאגד".

ההסתדרות תמכור אותנו להנהלה. או להיפך

"אנחנו מטעם ההנהלה?", שואלת בכעס גם מורן בחשי שלמה מ'מנורה', ממובילות הוועד הפנימי שהפסיד את המאבק, "אני לא מטעם ולא בקשר איתה, אני דווקא חוששת שההנהלה תתארגן עם הוועד ותסגור הסכם קיבוצי מאחורי הגב של העובדים. אני לא חושבת שההנהלה מייצגת אותי, ועם ההסתדרות עוד פחות. הם יהיו הראשונים לסגור עסקאות עם ההסתדרות על חשבון העובדים".

"הרי נושאי משרות בכירות לא יהיו חלק מההסכם הקיבוצי", אומרת שמחי, "הם לא ישלמו אחוז מהשכר שלהם, ההסכם לא חל עליהם, והם ינסו לסגור את העסקה הכי טובה להם, כשמי שבסופו של יום יפסיד – זה העובדים".

מימין לשמאל: מורן בחשי שלומוב, אלון תובל, פנינה שמחי, אילן צור, רינת כהן, דן הוד, לי בלק ואורית דהן. צילום: אורי פינר

"ביום שאחרי, העובדים הופכים להיות מובן מאליו", אומר אילן צור מהראל, "ההסתדרות יושבת עם ההנהלה לגבי ההסכם הקיבוצי. אף אחד לא מדבר עם העובדים, הם יקבלו את ההסכם הקיבוצי כמוצר מוגמר, גם אם יהיה רשום בו ש-50% מהם יפוטרו. העובדים לא חלק מהמשא ומתן, ומכאן ואילך הם לא חלק מכל משא ומתן שיתנהל על התנאים שלהם, ובכלל על העתיד שלהם בחברה. גם אלה שלא רוצים לחתום להסתדרות יחד אתם באותו מצב. גורל כל העובדים, כולל אלה שלא רוצים את ההסתדרות הופך להיות בידי ההסתדרות לטוב ולרע, בידי גוף שלא מכיר את התרבות הארגונית, לא מכיר את הסיפור האישי של העובדים. העובד הופך להיות מספר בתוך רשימה, אחוז מתוך מספר עובדים".

אבל יושבים שם גם עובדים, חברי הוועד

צור: "נציגי הוועד = הסתדרות. אפילו העורכי דין שמייצגים אותם הם אותם עורכי דין. ומי מהעובדים הסמיך את נציגי הועד? ההסתדרות בחרה בהם ולא העובדים, הם נציגים של ההסתדרות".

עובדי חברות הביטוח חוששים לדבריהם עוד יותר מאחרים, בשל האינטרסים המשותפים של החברות עצמן עם ההסתדרות, בנושא תנאי ומחירי ביטוח לעובדי ההסתדרות הרבים. כשההסתדרות תנהל במקביל מו"מ על ארגון עובדים ומו"מ כלכלי על ביטוח –  העובדים לא יכולים לדעת מתי האינטרסים שלהם עומדים בראש, ומתי הם עוד כלי מיקוח. נשמע פרנואידי? לפני שבועות מספר עבר ועד ההסתדרות עצמו מביטוח יותר מאלף עובדיו בחברת "הראל" – שם מתרחש הסכסוך סביב שאלת הקמת הוועד – אל חברת "מגדל" המאוגדת זה מכבר.

יניב לוי דובר ההסתדרות: ״הוועד ניהל מו״מ עם מספר חברות. מגדל נתנו הצעה טובה לדמי הניהול. אין קריאה לעזוב את הראל, יש עדכון לעובדים שיש הצעה טובה יותר וכל עובד רשאי לבחור לבדו״

יכול להיות שזה קשור להפעלת לחץ על הראל שלא הגעתם בה לשליש, בעוד מגדל מאוגדים?

״ממש לא! אפילו לא קרוב. אמיתי אני אומר לך. הוועד כל הזמן מנהל מו״מ מתוקף תפקידו לדאוג לעובדים״.

סטינגר: "אם האנשים בחברת הראל חושבים עלי ועל הוועדים שאנחנו סרטן ונהנתנים ומושחתים – אנחנו צריכים להישאר במקום הזה? היא לא החברה היחידה בשוק. שמעתי שיש חברות שמתייחסות בכבוד לראשי ועדים וחושבות שבתור ציבור כדאי להתייחס יפה, כבני אדם".

פלאפון

המקרה ששינה את עולם ארגון הוועדים בישראל, יותר מכל חקיקה או יו"ר, והיה  לאבן דרך בנושא יחסי עבודה בישראל, הוא הסיפור של חברת פלאפון. בינואר 2013, על רקע הניסיון של ההסתדרות להקים ועד עובדים בפלאפון והתנגדותו הבוטה של המעסיק – קבע בית הדין הארצי לעבודה הלכה עקרונית שלפיה למעסיק אסור להביע עמדה בעניין התאגדות ראשונית של עובדיו בכל צורה שהיא. ביולי 2014 חיזק בג"צ את ההחלטה, ומאז כל התארגנות חוסה בצל ההלכה.

הנהלת פלאפון, למי שלא זוכר, עשתה כל שביכולתה לסכל את ההתארגנות החדשה: שלחה מכתבים לעובדים, המנהלים התבטאו נגדם שוב ושוב וגם צולמו כשהם עושים זאת, עקבו אחרי עובדים, ובשיא ההתנגדות נלקחו רכבי החברה של חברי הוועד, ללא ידיעתם, בעודם נמצאים בישיבה בהסתדרות עם היו"ר עיני. הניצחון של ההסתדרות בבית הדין לעבודה ובעליון מהדהד עד היום בכל מקום, אבל כמו כל ניצחון, הוא גם עומד בעוכריה.

החלום הרטוב של כל מארגן עובדים מיליטנטי הוא מנהל שפולט איומים נגד הוועד החדש בפורום רחב, כשהסלולרי של אחד העובדים מצלם ללא ידיעתו. "במשך שנתיים זו הייתה כמעט נורמה", מספר סטינגר, "עובדים באים, רוצים להתאגד, מעסיקים מדי פעם מתחכמים, לפעמים פחות, כמו פלאפון כמובן אין,  אבל היה 'מגדל', ברוטאלי, בסגנון של פעם (בעל השליטה שלמה אליהו הוציא מכתבים נגד ההתארגנות לעובדים בניגוד להלכת פלאפון – ע"פ), ופה ושם יש הנהלה שעושה טעויות, ראש אגף שאומר לפני העובדים 'אנחנו אמנם לא בעד ההתארגנות אבל תעשו מה שאתם רוצים'. ואז מתחילה דעיכה כזאת ואנחנו רואים תופעה חדשה: תחכום של ההנהלות באמצעות שימוש בוועדים פנימיים".

אבל לא הוכחתם את זה עד היום. זו תיאוריה, ואולי בכלל אסטרטגיה שלכם

"אז נכון, לא הצלחנו להוכיח בבתי דין, אבל אני יש לי את האמת שלי, ואני לא חושב שבנאדם קם בבוקר ורוצה להקים ארגון עובדים".

מה?

"תשמעי, אני לא מאמין. לא מאמין שמקימים סתם ככה ועד פנימי. אם את עובדת במנורה, ואת רוצה לארגן ועד פנימי, אני חושב שברגע שזה היה קורה – לא היית מחזיקה מעמד בחברה וההנהלה הייתה מדכאת את זה תוך עשר שניות. למה היא לא מדכאת? כי זה שווה לה, כי האלטרנטיבה היא התארגנות בהסתדרות".

הבנאדם אומר לך, אני לא רוצה לשלם ולא להיות חבר הסתדרות. למה זה לא לגיטימי?

"אז תאמיני להם. אני לא מאמין. לא מאמין שמישהו הלך למשרד עורכי דין שמייצג בדרך כלל הנהלות ומייצג אותם עכשיו, משרד שמייצג תמיד רק הנהלות וועדים פנימיים, ואם הם עובדים פרו בונו (בהתנדבות – ע"פ) זה רק כדי לדפוק את ההסתדרות, ואם הוא לוקח כסף – אני לא מאמין שעבר מישהו עם כובע ואסף 10 שקלים מכל עובד. באמדוסק היה יחצ"ן, והראל משתמשים ביחצנות ולובינג. לא מאמין שהם החליטו לתרום את כל מרצם וכל מה שהם יכולים".

שמחי: "אין לנו לא זה ולא זה. היה לנו יח"צ מתנה לשבועיים מ"התנועה לתחרות" (לעיל) שמלווה אותנו, ולובינג אני לא יודעת מה זה, אבל אם הכוונה לחברי כנסת אני בעצמי פונה אליהם בפייסבוק ומתחננת שיקשיבו לנו".

סטינגר, אני לא מצליחה להבין, באמת, למה למתארגנים שלך אתה מאמין ולהם לא?

"כי הם נותנים כל מה שיש להם, אני משלם להם לפלאיירים ויחצ"ן ועוד והם נותנים ימי חופש שלהם. אני מגיע מדרור ישראל ויודע מה זה לתת דברים. את אלה המתנגדים, אני לא מכיר אותם מהצמתים. על זה הם נותנים חודש עבודה? אם כן אז אחלה, פגשת את האנשים הכי אידיאלוגיים בעולם, הם ואנשי עמונה".

אז אל תאמין להם, אבל כמו שאת ההחלטה של אנשיך להתאגד אתה מכבד – למה לא תכבד אחרים?

"בסוף תחרות זה דבר טוב, אבל יש תחרות בין מחלבות שנכניס עוד אחת, נגיד שזה חזות הכל, ולעובדים יש לא רק עניין מול חברה, יש חוקי מגן, פנסיה חובה, קיבוציים, אם תהיה אטומיזציה של העבודה המאורגנת, ולא יהיו ארגונים גדולים – מי ידאג לפנסיית חובה במשק? החבר'ה האלה מהראל? ההסתדרות היא גוף שיש בו בעיות, אני הראשון להגיד את זה. אז עכשיו כל אחד לעצמו? העובדים הכוח שלהם הוא בהתאגדות".

הפרעה להתארגנות חדשה

מי שלא מאמין ש"פתאום קם אדם בבוקר ומחליט" – הטקסט המכונן שלו עצמו, הקרקע לפעולתם של הוועדים החדשים שמגיעים להסתדרות, שמסביר איך הופך עובד מן השורה ללוחם חברתי – הוא כנראה מי שיכול למצוא את עצמו מפריע להתארגנות חדשה.

המלחמה הגדולה בין אנשי ההסתדרות ומתנגדיה בתוך מקומות העבודה היא על איסוף חתימות. ההסתדרות חייבת להגיע לשליש מהעובדים כדי לקבל יציגות, ושני הגופים נלחמים מי יגיע למספר גדול יותר – שיתן לו סיכוי להיות הגוף היציג, או אולי יצליח למנוע זאת. מתנגדי ההסתדרות מחזיקים בתקווה אבודה שיצליחו לשנות את החוק (העותמאני) שמאפשר למי שהחתים שליש מהעובדים לייצג את כל השאר (כלומר להפוך לרוב), ובינתיים הם פשוט מנסים למנוע את איסוף השליש.

"גם אני לא רוצה שיסמנו אותי כשתולה". רינת כהן. צילום: אורי פינר

אחד המאבקים הגדולים של מתנגדי הוועדים הוא על ביטול החתימות להסתדרות של מי שחתם ושינה את דעתו, לרוב בהשפעתם. באופן רשמי צריך לשלוח טפסי ביטול חתומים להסתדרות בפקס ולהתקשר אחרי יומיים לוודא שהביטול אכן התקבל, מה שמסרבל את התהליך ומשאיר מידה של אי ודאות. נושא החתימות המזויפות שב ועולה מחברה לחברה, בשני הצדדים. מתנגדי הוועד בהראל עשו לעצמם תחביב פרובוקטיבי, לגשת מדי פעם להסתדרות, להגיש במו ידיהם טפסי ביטול, להחתים ולצלם את ההליך.

כשהגיעו לפני מספר שבועות נציגי חברת אלאור עם ערימת טפסים של ביטולי חתימות נאמר להם שבהסתדרות לא מוכנים לקבל את הביטולים, והמבטל צריך להגיע בעצמו. שבוע לאחר מכן הגיעו עובדי הראל עם מספר גדול יותר של ביטולים, במזכירות האגף קיבלו אותם והחתימו, ורק אז קיבלו גם את אלה של אלאור. אחד מאנשי האגף עמד לידם כשהגישו את הטפסים, צילם אותם, איים להעלות לפייסבוק ואמר להם "ברור לנו שאתם מההנהלה". כשעובדת השיבה לו "אני מזכירה", ענה: "כולכם מההנהלה".

"אני לא צריך לקבל מהם טפסים", אומר סטינגר, כבר עצבני, "מותר לי לא לקבל. הם באים ומתריסים ומצלמים לי במשרד? יש פה למטה מודיעין, תקבל חותמת שהתקבל. מה אתה בא לי? לך לדוד מהדואר, מתפרץ לי פה, מי אתה בכלל? ואז עוד מעלים לפייסבוק. תמסרי להם שיש להם מזל שלא הייתי פה! גם אני לא מצליח להיכנס בהראל ישר לחדר של יורם סמנכ"ל משאבי אנוש, מה זה הם באים לי למשרד?"

אבל אתה ההסתדרות, פתוח לכל עובד

"אני אחדד הנחייה בפתח, טוב שאמרת באמת".

ומותר לך לא לקבל ביטול חתום?

"אם אני רואה הכל אותו כתב יד – אני לא מקבל. אם נראה אותנטי אני אקבל."

מומחים לבידוד (והפחדה)

עובדים רבים, רבים מכדי שניתן יהיה להתעלם מהטענה, מתארים תמונת מצב שהתהפכה. אם בעבר, ובמקומות מסוימים גם היום מארגני העובדים נאלצו להסתתר, חששו להיחשף, ניהלו תכתובות חשאיות, ביקורים בשעות לילה בהסתדרות ואף שילמו מחיר כשנחשפו –  היום מתנגדי הוועדים הם אלה שחוששים להיחשף, מסתתרים ואינם ממהרים להביע את דעתם בשמם. החשש הוא מפני תגובתם הקשה של מארגני העובדים, מונחים על ידי האגף להתאגדות עובדים בשיטות שחוזרות על עצמן מקום עבודה אחרי מקום עבודה.

עובדים מתארים מצבים שבהם הם חוששים להישיר מבט אל עובדים אחרים, ומנהלים בפרט, במעלית ובמקום העבודה. "אנשים חוששים שיווצר איתי קשר עין", אומרת בחשי שלמה ממנורה. רינת כהן מהראל: "גם אני לא רוצה שיסמנו אותי כשתולה".

"הם מומחים בלבודד בנאדם במקום העבודה, בהטלת אימה", אומר אדם שמכיר את שיטות העבודה של אנשי האגף, "הם מזהים ומסמנים אנשים, והם ישבו להם על הראש באופן אישי. כשהם מסמנים בנאדם כאחד שמתנגד הם יניחו לו עצמו, אבל כל מי שניגש לדבר איתו יקבל אחרי זה שיחה מהם, 'מה הוא אמר, מה הוא מקבל', יבודדו אותו. ייקחו אנשים מתוך מקום העבודה ויתנו להם את כל המשאבים, חדר מצב לרשותם, הנחיות  וינחו אותם איך לגרום לו לשתוק".

"שטויות במיץ עגבניות", חותך סטינגר, "מי שמבודד זה עובדי הועד שמסתובבים וקוראים להם 'מושחתים' ו'אלון חסן'".

"נגן על מי שאיתנו"

דווקא מתנגדי הוועדים טוענים היום שהם מרגישים מאוימים, ושהם שומעים ממארגני וועדים שתהיה להם השפעה ואף "זכות וטו" כשיהיה מו"מ עם המעסיק על קיצוצים ופיטורים. "היו הרבה דברים שנאמרו בחצי איומים", מספרת עובדת באחת מחברות הסלולר, כולן מאוגדות היום, "'חכו תראו מה יהיה אחרי שיהיה ועד', אנשים אמרו כאילו בהיסח דעת אחד לשני 'שמעתי שאומרים שיהיו סגירות חשבונות'. עם אחת הבנות שהתנגדה זה הגיע לקללות וצרחות, כמעט לאלימות. הם כל הזמן אמרו שהם מנהלים רשימות, רושמים מי שנגדם. היו מסרים של 'יהיו התייעלויות בחברה, ונגן על מי שאיתנו ולא על מי שלא'".

בפייסבוק של ועד עובדי הראל פונה אדם בשם ישראל מושחייב, המציג את עצמו "חבר ועד בדימוס בארגון גדול", והוא ככל הנראה קרוב משפחה של חברת הוועד, במסר חד אל "הלקלקנים והחנפנים של ההנהלה":

"מה שהם לא יודעים הוא שביום שההנהלה תשב עם הוועד 1. הלקלקנים כבר לא יהיו רלוונטיים בעיני ההנהלה. 2. הוועד יזכור להם הכל. והם יסגרו איתם חשבון".

"אנחנו לא נתחשבן עם אף אחד, הכל בסדר", אומר סטינגר בבוז, "הם משתמשים בזה כמניפולציה, להפוך את עצמם לכבשת הרש, בעוד הם הצד התוקף, הצד החזק, מגובים על ידי ההנהלה. אני חושב שזה שטויות ומניפולציה זולה שאני לא קונה ומציע גם לך לא לקנות. אלה אגדות שמספרים בדה מרקר, שוועד מסוגל לכפות על הנהלה לפטר. אני לא מכיר דבר כזה".

אבל הוא מסוגל למנוע לפטר אדם ספציפי?

"נו כן, נגיד שכן"

אז זה עלול לבוא על חשבון אדם אחר, ברגע שיש מכסה של מפוטרים

"אם ההנהלה רוצה לפטר 100 איש ומביאה רשימה, ונגיד אחד המתנגדים ברשימה, מה שאני לא מאמין שיקרה – כי הם באופן מפתיע לא מפוטרים אלא מקודמים – לוועד יש אפשרות להגיד על 20 איש שלא מוכן שיהיו ואז ההנהלה יכולה להביא חלופי. אם אחוז השליטה זה לא להוציא אנשים מהרשימה, זה שליטה? זה סגירת חשבונות?".

איומים משמעותיים יותר הם האיומים בהגשת תביעות כדי להשתיק מתנגדים. שמעון זקן, מתנגד ועד בהראל ומהפעילים בעמוד המתנגדים, שכינה אדם מחוץ לחברה שתמך בוועד "טמבל", קיבל התראה בתביעת לשון הרע, בה הוא נדרש להתנצל ומאויים בתביעה על סך 50,000 שקלים אם לא יעשה זאת.

"זה לא אנחנו", אומר סטינגר אחרי בירור טלפוני קצר, "זה האיש שהוא קרא לו טמבל איים לתבוע אותו באופן פרטי".

אדם פרטי הלך לעו"ד לתבוע אדם שקרא לו טמבל בפייסבוק?

"תשמעי אני יכול בקלות ללכת עכשיו לעו"ד שמתמחה בזה, או לקחת ריטיינר, ולהגיד לכל מי שכתב עלי שאני מושחת ואלון חסן וגונב כספים ושאין שקיפות – תן לו תביעה של 2 מיליון שקל. אני בוחר לא לעשות את זה".

כך או כך, העו"ד שמייצג את העובד באיום הוא עו"ד כפיר זאב, שמייצג שורה ארוכה של וועדים שמאוגדים בהסתדרות, ביניהם משען ובנק יהב השייכים להסתדרות, וגם ועד עובדי AIG, שהעובד התובע "באופן פרטי" שייך אליו.

כוחה הכלכלי האדיר של ההסתדרות, בצירוף מחלקה משפטית חזקה, מאפשר לה להרבות בפניות לבתי משפט, בעיקר בתי דין לעבודה, ולשלוח שפע של מכתבי אזהרה להנהלות, המכינים את הקרקע לתביעות עתידיות ולהוכחות לכאורה נגד ההנהלות בדיונים להכרה בוועד. בתוך המכתבים יש תלונות על הסתה הגובלות בעצמן בהסתה, כמו הטקסט הבלתי מבוסס או מוכח הבא:

"המתנגדים לוועד וביניהם אף מנהלים בחברת הראל, ממשיכים להשתמש בלשון בוטה, מזלזלת והכי גרוע- המעודדת אלימות של ממש נגד התומכים בוועד. במסגרת ההכפשות נעשה שימוש במילים כגון חברי כת הזויים, שייחנקו, מושחתים, גנבים, מעודדי אונס, ועוד מילים רבות וקשות שהנייר אינו יכול עוד לספוג…".

"טובת העובד? לא נראה שעומדת לנגד עיניהם". פנינה שמחי. צילום: אורי פינר

"אמדוקס חטפו תביעה מההסתדרות על הפרעה להתארגנות", אומרת שמחי, "ואני מבינה שלזה הם רוצים להגיע גם עם הראל. הם פשוט מכינים את הקרקע עם המכתבים האלה, שבהם הם מפרטים רשימה של הפרעות שלנו לכאורה – כשלמעשה, הכל דברים שהם עושים לנו".

איום כלכלי על החברה

המילים האלה, שלא ברור על מה נשענות, חוזרות גם במכתב של ראשי ועדים מרכזיים בהסתדרות אל הנהלת הראל, שפורסם בספטמבר השנה. בין היתר כתבו ראשי הוועדים, ביניהם חברת חשמל, רשות שדות התעופה, קופ"ח כללית ועירית תל אביב, על "האופי האלים של מסע ההסתה המתנהל במתקני החברה ובפייסבוק, כנגד העבודה המאורגנת בכלל ונגד מובילי ההתארגנות בהסתדרות בפרט… הסתה אשר הנהלת החברה אינה נוקפת אצבע כדי להפסיקה".

הם קראו למתאגדי הראל להיות חזקים ונחושים "אל מול מה שנראה כחציית קווים אדומים בתחום יחסי העבודה ועליית מדרגה בהתנגדות אסורה ופסולה להתאגדות פורצת".

שוב, המילה הסתה, הפעם עם "עליית מדרגה", ושוב – אפס הוכחות. רק שבמכתב הסולידרי הזה מסתתר גם איום: ראשי הוועדים מביעים תמיהה על התנהלות החברה, לנוכח העובדה כי חלק מהכנסות הראל מגיע מביטוחים קולקטיביים, הנובעים מהסדרים בינה לבין ועדי עובדים ממגוון מקומות עבודה בישראל, או בניסוחם: "אנו מצפים מכל מעסיק לנהוג על פי הוראות החוק ולהימנע מהתערבות ברצונם החופשי של עובדיו להתאגד; לא כל שכן, ממעסיק כהראל, הנוהג לשבח ועדי עובדים כשהדבר עולה בקנה אחד עם האינטרסים הכלכליים שלו".

ואכן, כפי שצוין, לאחר המכתב הזה עברו חברי הועד של ההסתדרות מביטוח בהראל לביטוח אצל המתחרים. ועד ההסתדרות הוא קטן יחסית. הועדים הגדולים הם כוח כלכלי אדיר, ואיום משמעותי.

שימוש במאגרי מספרי טלפון ואי מיילים

מספר עדויות שהגיעו למערכת המקום, מדברות על שימוש ברשימות פנימיות של מספרי טלפון ובתפוצת מיילים רחבה, שלא אמורה להיות ברשות איש, אלא מוגנת באבטחת מידע בכל חברה. השימוש נעשה כדי להפיץ קריאות להתארגן בסמסים, בשיחות טלפון וקרה גם שהגיעו שיחות לקרובי משפחה של עובדים. הדרכים בהן הגיעו הרשימות האלה לידי אנשי האגף אינן ידועות.

"הם הפיצו מכתב לכל העובדים בחברה, בתפוצה הכי רחבה שיש", מספרת שמחי, "אתה משתמש במאגר מידע של החברה, לא למטרה לשמה זה קיים, כלומר מיילים שקשורים לעבודה. אני למשל לא יכולה לשלוח בתפוצה כזו, אין לי הרשאה. לא יודעת איך הם עשו את זה, איך הגיעו לכל המיילים ולטלפונים אישיים של אנשים".

סטינגר: "אנחנו אכן שולחים מיילים. וגם סמסים כשצריך. לא גנבנו שום דבר והדבר הוא חוקי לחלוטין. גם המעסיקים תמיד אומרים את זה. אין לנו את כל הטלפונים והמיילים בחברה. יש לנו את הרוב. אני לא רוצה לפרט אך כשיש לך הרבה פעילים, אתה יכול להרכיב את הפאזל….”

האם הראל תהפוך להיות פלאפון של מתנגדי הוועדים?

מתנגדי הוועדים – שמבקשים שוב ושוב לא להגדיר אותם "ועדים פנימיים" (ביטוי שהפך לגנאי באגף ותופעה שנדחתה עד היום בבתי הדין לעבודה) – מאשימים את ההסתדרות ואנשיה בכל רעה חולה בישראל. הכתבה הזו ניסתה להימנע משאלות אידיאולוגיות כבדות משקל, ולהתמקד בשאלת הדרך. האם מאבק אידיאולוגי חשוב איבד בשנים האחרונות את דרכו, כשהמטרה – שמירת זכויותיהם, מעמדם וכבודם של העובדים – מקדשת את כל האמצעים, כולל מאבק בעובדים?

פנינה שמחי: "יכול להיות שהכוונה המקורית הייתה טובה. מישהו חשב שניתן להקים גוף שנקי ממניעים זרים שיכול לייצג את העובדים מול המעסיק ובאמת לדאוג להם שלא ינוצלו. בפועל ארגוני עובדים הפכו את זה לעסק כלכלי למטרת רווח וקידום אינטרסים אישיים, ולכח פוליטי. שכחו את העובדים אותם הם צריכים לייצג, והם הפכו להיות כלי שמשתמשים בו. האגף לאיגוד מנותק מהמציאות ומהעובדים, אחד מאנשיו רשם לעובדי הראל בפייסבוק שהעובדים שלא מתאגדים תחת ההסתדרות הם אפסים. נראה שהאגף מסמן חברות במשק ופשוט יוצא לכיבוש וכל האמצעים כשרים להשגת המטרה. טובת העובד? לא נראה שעומדת לנגד עיניהם שאם כן היו באים לדבר עם העובדים, עושים הצבעה בהליך דמוקרטי ולא כופים חברות על מי שלא רוצה ולא צריך שייצגו אותו".

סטינגר, אתה מציג עמדה אידיאולוגית יפה, ואתה צריך להיאבק עליה מול האוצר ובכנסת ומול מעסיקים בשם העובדים – אבל אני מנסה להבין, האם גם המאבק שלך מול עובדים הוא לגיטימי?

"אמרתי לך: אני לא מאמין בזה. איש מכירות בחברת ביטוח מטיף לי מוסר? איכשהו זה תמיד אנשי המכירות. איך זה תמיד הם? למה דווקא הם קמים? כי זה אנשים שיודעים למכור, פנסיה, ביטוח בריאות ורעיון – טפשי ומיותר ככל שיהיה. 150 שנה, בכל ההיסטוריה של תנועת האיגוד המקצועי, אנשים נלחמים בהתארגנות עובדים, ועכשיו זה הם. אין לך פה סיפור, תאמיני לי".

"ברגע שהאגף מאגד שליש, אין יותר אגף", מספר איש הוועד שעזב, "אתה מועבר בתוך ההסתדרות לענף, אף אחד לא מכיר אותך, ומנהל מו"מ מול ההנהלה. כל ההגנה שהובטחה לי נגמרה בשלב הזה, נשארתי לבד. מאז לא שמעתי מהם".