קחו 10 דקות, שקית הקאה ושני כדורי הרגעה.
עכשיו עזבו את נתניהו, שימו אותו רגע בצד, ותראו כמה אנשים שהם לא ראש הממשלה מעורבים עמוק בריסוק הדמוקרטיה. כי אפילו הדיקטטורים הכי מטורפים לא עושים את זה לבד.
רשימת הדמויות בתיאטרון הזה ארוכה מדי למאמר, ולא נכנס כאן לסיבות ולפרטי כל חוק או רפורמה (בשביל זה יש קישורים). כך שזו רשימה חלקית של כמה מהשחקנים המרכזיים במהפכה האנטי-דמוקרטית בישראל:
גלעד ארדן– השר לביטחון פנים מוביל את חוק הפייסבוק שכולל צנזורה של תכנים מהרשת ואפילו מהדוא"ל שלנו. זה אחרי שהאשים את פייסבוק בסיוע לטרור. ברזומה שלו יש גם את חוק המישוש שהעביר בחקיקה, הצעות להגבלת ארגוני שמאל ולקידום שופטים לפי פסקי הדין (הנכונים) שלהם, הקמת מאגר מידע על שמאלנים תומכי BDS, וגם סתם הצהרה שהוא לא רוצה ביקורת מהתקשורת.
רוני אלשיך– תחת ארדן פועל מפכ"ל עם 25 שנות ניסיון בשב"כ, שהופך את המשטרה לחשאית – הוא לא נותן דין וחשבון על חקירות, לא מדווח על פשעים חמורים, לא מוכן לקבל ביקורת אפילו ממח"ש, מגביל צלמי עיתונות, עוצר ומאיים על כתבים בניגוד לנהלים. תחת פיקודו המשטרה מקיימת חיפושים ללא צו, מגבילה תכנים של בלוגרים, עוצרת אנשים על מעשים כמו קריאה להפגנה, אמנות סרקסטית או פרסום שירים, עוקבת אחרי פעילים חברתיים בפייסבוק, מקדמת דרכים חדשות להגביל את הזכות שלנו להפגין ועוד.
יצחק אהרונוביץ'– את המהפכה השקטה עשה השר לשעבר לביטחון פנים, פחות בחקיקה יותר בשטח. זו לא רק עליה של 24% במספר המעצרים, אלא גם הנסיבות: חקירות ומעצרים על סטטוסים בפייסבוק, על אפשרות לתכנון עבירה, מעצרי קטינים ללא עו"ד, מעצרים מנהליים, ואפילו מעצר של בני משפחת החשודים. החוקים שקידם אהרונוביץ' הם הגבלת שימוש במקום, נטילת DNA מחשודים ואף תכנית להרחבת סמכויות שיטור לפקחים. מהלכים אלה יצרו את הקרקע למהלכיו של ארדן.
יצחק (בוז'י) הרצוג– אחד העקרונות המרכזיים של מדינה דמוקרטית הוא כוח המתנגד לשלטון, מאזן אותו ומונע השתלטות של הרוב על המיעוט. לראש אופוזיציה יש כוח עצום, עם דיווח חודשי מצד רה"מ על עבודת הממשלה, כולל סודות מדינה. כיום בישראל אין כזה דבר ראש אופוזיציה. אין כלום, לא קיים בעליל. חוסר יצירתיות, זחילה לממשלה, פחד מתדמית שמאלנית ובעיקר שתיקה וחוסר מעש אל מול אכילת הדמוקרטיה וכתישת הצדק החברתי. לא ברור אם בוז'י לא מסוגל או לא רוצה. מה שבטוח הוא לא קיים.
נפתלי בנט– שר החינוך עובד עם מלקחיים כפולות – למעלה, למטה ובאמצע. מלמעלה הוא מנסה לשלוט במועצה להשכלה גבוהה, מה שהביא להתפטרות חברי המועצה ולמינוי אנשים מטעמו. מלמטה בנט יצר רשימה שחורה ומתרחבת של ספרים שאסור ללמד. במקצוע אזרחות, במקום לימוד על תהליכים דמוקרטיים, הושק ספר חדש עם חצאי אמיתות. הוא הגביר באופן מסיבי את לימודי היהדות, עם חז"ל, משנה וגמרא שמתוגברים כבר בבי"ס יסודי חילוני, תפילות נכנסות אפילו לספרי גיאוגרפיה, אזרחות, ספרות ומקצועות נוספים, ומורים מקבלים מענקים על לימוד תכני יהדות (בקישור הזה תמצאו על הקשר בין דתיות לאנטי-דמוקרטיה). באמצע ה"מלקחיים" בנט מוביל חקירות ומבחני אישיות למועמדים להוראה, קובץ הגבלות למרצים במכללות ואוניברסיטאות, ומעקב אחרי מורים כולל מינוי קצין מודיעין שיאסוף עליהם מידע.
האנשים האלה הם מרכיבים גדולים וקטנים במכונה המשומנת הזו. דימוי: שאטרסטוק
איילת שקד– שרת המשפטים, זו שאמורה להגן על מערכת המשפט כדי שתאזן את כוחה של הממשלה, בונה מהפכה. הכוונה שלה דווקא להחליש את הרשות השופטת ולהכפיף אותה לממשלה. שקד עובדת בכל הכוח על שינוי הרכב הועדה למינוי שופטים, אם כי בפועל היא כבר משפיעה רבות על מינוי שופטים מהימין כולל בימ"ש עליון. היא מעוניינת בשליטה על מינוי היועמ"ש או לחילופין פיצול התפקיד, וניסיון לשנות את פסקת ההתגברות שתאפשר לכנסת ולממשלה להתגבר על קביעות משפטיות. שקד אף תקפה שופטים ונפגשה עם אמא של עצור בזמן חקירה. היא גם מכהנת כיו"ר ועדת שרים לחקיקה, כלומר מתוך הממשלה היא שולטת על זרם החוקים שעולים בכנסת. היא קדמה את חוק העמותות שמגביל ארגוני שמאל בלבד, את חוק הטרור שמאפשר לכוחות הביטחון יד קלה בשלל הגבלות לאזרחים (כן, אזרחים… לא פלסטינים), וחוק המאפשר מאסר לילדים בני 12.
יריב לוין– שר התיירות לא עוסק הרבה בתיירות אלא במערכת המשפט. הוא שותף לתפיסה של שקד ובמשך שנים מתקיף את מערכת המשפט בכל הזדמנות. כעו"ד המכיר מצוין את המערכת, הוא זה שאחראי בפועל על ניסוח החוקים. כמו כן הוא מקדם את המשילות בעזרת חוק להרחבת המינויים הפוליטיים. לוין הוא גם האדם העיקרי שעוסק בחוק הלאום כאיום על אלה שנעים בהמונים לקלפיות ומהווים 20% מאזרחי ישראל, ואגב מכריז שישראל לא תהיה דמוקרטית כמו מדינות המערב. הוא גם יזם את חוק הצנזורה על אתרי אינטרנט, וניסה למנוע את דו"ח צוק איתן.
אביגדור ליברמן– לשר הביטחון יש הרבה יותר הצהרות ממעשים, אבל גם הוא הספיק לצבור את חוק המשילות שמחליש מבקרים ומתנגדים. הוא מנסה להרחיב את סמכויותיו כשר ביטחון בהתנהלות אל מול אזרחים (כן שוב אתם, לא אלה בג'נין), והעביר את הפיקוח גל"צ תחת סמכותו. תקופה ארוכה שהוא דוחף להחרמת דיונים של ח"כ ערבים ואת חוק נאמנות-אזרחות.
יולי אדלשטיין– יו"ר הכנסת ומספר שתיים בליכוד עובד רחוק מאור הזרקורים. למשל צנזורה על דיוני הכנסת (שאינם ביטחוניים) בהוראה שלו באופן מוצהר, במיוחד כאשר נכנסים לוביסטים לוועדה. ערוץ הכנסת יפחית את הביקורתיות כלפי חברי כנסת בהמלצת ועדה שמינה אדלשטיין. כמו כן נחסמה נגישות למידע לאתר כנסת פתוחה, ובוטלה כניסה לכנסת של העיתונאי העצמאי תומר אביטל שנאבק לשקיפות בכנסת.
גדעון סער– כשר החינוך שתל את הזרעים לריסוק לימודי האזרחות, תוך כדי הפיטורים המוזרים של הממונה על המקצוע, המחנך את הדור הבא לדמוקרטיה. סער ניסה לשלוט במועצה להשכלה גבוהה, ובתקופתו התחיל צמצום החופש האקדמי עם מגוון פיטורי מרצים על הבעת דעתם. בתור שר הפנים דאג להוציא את נציגי הסביבה מועדות התכנון.
יובל שטייניץ– עיקר עבודתו של שטייניץ היא קידום העסקה הגדולה והמשפיעה בישראל בחוסר שקיפות ושקרים (שנחשפו). כשר האנרגיה הביא לפיטורי יו"ר רשות החשמל בגלל התנגדותה למתווה הגז, ולמרות שלא היתה כפופה אליו, והסתיר מידע על כמות הגז (וגם על זיהום ממפעלים). כשר אוצר הוא התחיל את נוהל העברת התקציב הדו-שנתי, שהפחית בחצי את דיוני הכנסת על מה עושים עם המסים שלנו.
משה (בוגי) יעלון– הדימוי המתון שיצא לו מפרשת אזריה – מטעה. שר הביטחון לשעבר יצא כנגד כל ביקורת על צה"ל, הרחיק כלי תקשורת מקומיים וזרים, תמך בחוסר שקיפות על עסקאות נשק והסכמי הפנסיה של צה"ל, ובכלל יצר צנזורה בכמות אדירה. שיא סתימת הפיות היה בצוק איתן, מה שציין את מותו של חופש הביטוי. הוא אישר מעצרים מנהליים של אזרחים ישראלים (פעילי ימין, חלקם בטעות) שעד כה היו נדירים מאוד, ענישה קולקטיבית לפעילי ימין, מעקב אחרי חיילים בפייסבוק ובוואטסאפ, וחקירות חיילים על שיחות עם ערבים. בתקופתו התחזקה השפעת הדת בצבא, החל מהדרת נשים ועד חיוב חיילים בשיעור תורה.
יאיר לפיד – כמו שהוא שולט באופן אבסולוטי במפלגתו (והאריך בחשאי את כהונתו עד 2022) כך נהג כשר אוצר – חוסר שקיפות על העברות תקציב במיליארדים. הדבר הכי גרוע הוא השתיקה כשותף הבכיר ביותר בקואליציה (בקדנציה הקודמת), לנוכח רמיסת הדמוקרטיה (מלבד מעט מאוד אמירות וטו כמו אי פגיעה בבימ"ש וחוק הלאום).
משה כחלון– כמו לפיד הוא שולט במפלגה, וכשר אוצר גם הוא נלחם בשקיפות. שליש מסעיפי התקציב עוברים בהסתרה, ולאחר מכן עשרות מיליארדים נוספים עוברים בשיטות מתוחכמות של הסתרה. מו"מ על הסכם סחר אדיר מימדים נוהל גם הוא בהסתרה, וכך גם מו"מ על קו הנפט. מוועדות התכנון הוא ניסה להסיר את השקיפות, ואת כל הסמכויות הוא ריכז בידיו. כמו לפיד, גם הוא משלים עם מהלכים אנטי-דמוקרטיים, ואפילו בפעם היחידה שעשה שרירים (בנושא התאגיד) – גם אז נכנע להגברת השליטה של נתניהו בתקשורת.
מירי רגב– כשרת התרבות היא מייצרת רשימות שחורות של יוצרים, ושוללת תקציבים (או לפחות מאיימת) מכל מוסד שמעז לקרוא תיגר על השלטון – סנימטק תל-אביב, פסטיבל עכו, פסטיבל ירושלים, פסטיבל נוה-יוסף, תיאטרון אל-מידאן, מכללת בצלאל, מוזיאון לאומנות בחיפה ועוד. היא מחייבת אמנים ישראליים להופיע בשטחים, ואמנים מחו"ל לחתום על הצהרה שלא פעלו נגד ישראל. גם ההתנהלות האישית מעידה עליה – איומי תביעת דיבה נגד ערוץ 10 או גולש פייסבוק, וגם הטענה שתאגיד השידור לא שווה כלום אם הממשלה לו שולטת בו. היא גם יזמה את חוק הרעש שמביא לפריצות לבתים ולמעצרים אלימים עד כדי שימוש באקדח טייזר.
אביחי מנדלבליט ויהודה וינשטיין– היועמ"ש הנוכחי וקודמו עוזר/עזר מאחורי הקלעים לנתניהו בחקירותיו. מנדלבליט מעכב את החקירות נגד נתניהו, מיידע אותו לקראת חקירה, ומונע מהמשטרה לחקור את בני הזוג במקביל, מה שיכול לשבש את החקירה. בנוסף, הוא מאפשר את ההתערבות הבוטה של נתניהו בתקשורת למרות שהוא מחויב למנוע אותה. גם וינשטיין שהיה עוה"ד האישי של נתניהו, נחשב מגן שלו במשך שש שנות כהונתו.
מועדון צעירים – הם רק בקדנציה הראשונה אבל מועמדים לתגלית השנה בתחום. למשל יו"ר ועדת הכנסת יואב קיש, מקדם חוקים כמו ביטול האפשרות של ח"כ לפנות לבג"צ ואת חוק V-15. נאוה בוקר העבירה חוק שיביא למאסר של שלוש שנים למי שיעשה שימוש מבזה בדגל ישראל. אמיר אוחנה מקדם חוק שיהפוך כל יועץ משפטי בממשלה ליס-מן של השר הממונה. מיקי זוהר מחלק תקציבים למי שהצביע למפלגתו, וטוען שהיהדות היא מעל הדמוקרטיה. בצלאל סמוטריץ' העביר חוק שמונע כניסה לישראל למי שמתנגד למדיניות הממשלה בשטחים, והגירוש כבר החל. דודי אמסלם מקדם חוק שימנע חקירת משטרה של רה"מ. יו"ר הקואליציה דוד ביטן פועל לסגירת רשות השידור "בגלל שהם שמאלנים", מתסיס ומקצין את השיח הציבורי עם הצעות לגירוש מנכ"ל בצלם, הצבעה לכנסת ליהודים בלבד, ואמירות כמו "רצח רבין לא היה פוליטי".
עוד לא הזכרנו את זאב אלקין עם חוק החרם וחוק ההדחה; שולי מועלם שמנסה לחייב ארגוני שמאל בתשלום על בקשת חופש מידע, ומקדמת חוק להרחקתם ממערכת החינוך; אריה דרעי שהתפטר רק כדי להעביר לנתניהו את הסמכויות על הגז, וכיום מחייב את כולנו להכנס למאגר הביומטרי,למרות כשלים גדולים ופרצות רבות שהתגלו בפיילוט; יואב גלנט שמבקש את הגברת הריכוזיות השלטונית; צחי הנגבי שמחזק את השליטה על התאגיד באמצעות חוק חדש; שמעון אוחיון עם חוק הנאצי; יו"ר ועדת כספים משה גפני שמעביר מיליארדים בלי דיון באופן שיטתי; קודמו בתפקיד ניסן סלומינסקי שדגל בחוסר שקיפות ועוד רבים נוספים.
ריקוד המכונה
זאת מכונה משומנת. והיא פועלת מצוין.
מאות אנשים משתפים פעולה עם המהלך לביטול הדמוקרטיה בישראל, לא רק שרים וחברי כנסת, אלא גם מנכ"לים של משרדי ממשלה, עורכי עיתונים, יועצים פוליטיים ועוד. אלפים ואולי יותר, מביטים מקרוב, עומדים מהצד ושותקים.
האנשים האלה הם מרכיבים גדולים וקטנים במכונה המשומנת הזו, בלעדיהם המכונה חורקת, מחלידה ומפסיקה לעבוד. ביבי שותף מוביל, אבל הוא ממש לא לבד.