שלוש שנים שאני מורה. "ואיך את מסכמת שלוש שנים בהוראה?", שואלים אותי. אני פותחת את הפה, אך הקול מתעכב ולבסוף יוצא במין חריקה צרודה. ככה: לילה אחר לילה אני חולמת על בית הספר. פעם אני מאחרת לשיעור. פעם אני עם הכיתה שלי בטיול שנתי. אתמול הייתי בשיחת נזיפה אצל המנהלת (כמורה, לא כתלמידה).
שלוש שנים שאני מורה. איך אני מסכמת שלוש שנים בהוראה?
ביום הראשון שלי בבית הספר התיכון צעקה עלי אחת המורות לצאת מחדר המורים, משום שחשבה שאני תלמידה. כעבור מספר שבועות הגיע מפקד (במיל') לספר על צה"ל ושאל את התלמידים והתלמידות מה הם רוצים לעשות בצבא. "ומה את רוצה לעשות בצבא?" הוא פנה אלי בסוף הסבב. זה היה משעשע ומחמיא.
למעשה הייתי עדיין תלמידה גם בתודעה שלי. המורות והמורים היו הרעים ואני הייתי קרן מכיתה י"ב 1, זו שיושבת מאחור ומפטפטת בלי סוף, שנכשלת במתמטיקה ומתעבת את המורה לאנגלית. המטרה שלי היתה לנקום את נקמתה של אותה קרן, להראות למורות האחרות שהן גרועות ואני טובה, לעשות הכל אחרת, להיות מורדת בדיוק כמו התלמידה שהייתי. לבשתי מכנסיים עד הברך וגופייה עם הדפס של אנימציה יפאנית, על כתף ימין שלי אפשר היה לראות את הקעקוע מגיל 18. איזה תלמיד לא יתחבר אלי עכשיו? מתברר שכמעט כולם. התלמידים והתלמידות לא מחפשים חברה בת 30, מגניבה ככל שתהיה, והעובדה שיש לי קעקוע הרשימה אותם בערך חצי דקה.
בהכשרת המורות שעברתי, היתה לי מרצה שהבטיחה לנו שככל שיעבור הזמן ארון הבגדים שלנו ישתנה מעצמו. שלוש שנים אחרי ואני מביטה בארון הבגדים שלי. כמעט ואי אפשר למצוא בו גופיות, מחשופים וחולצות טישרט מצוירות. ולא, לא חזרתי בתשובה. אני מורה. אני מורה גם אחר הצהריים ובערב. אני מורה בסופר ואני מורה בבית הקפה. היום הלכתי לבריכה ולבשתי בקיני. כעבור מספר דקות הבחנתי בתלמיד שלי. ושוב, בעל כורחי, הייתי מורה. (עכשיו רק ניתן לקוות שהוא לא היה מצויד בטלפן עם מצלמה והתמונות שלי בבקיני לא מופצות בכל בית ספר. ממש כמו סלב ופפראצי, רק בלי השער ב"פנאי פלוס"). כמורה אני מקפידה על לבוש מחויט ואופנתי. ארון הבגדים שלי מעולם לא נראה טוב יותר.
מורות בבית הספר התיכון של טולונו, אילינוי, 1966. צילום: קווין דולי
וראו זה פלא, גם הקשר עם התלמידות והתלמידים נהפך למשמעותי. תלמיד משתף אותי בקושי שלו לצאת מהארון; תלמידה מתייעצת אתי בנוגע למערכת היחסים שלה עם החבר שלה; תלמידה אחרת אומרת שבזכותי היא רוצה להיות מורה לספרות ומתייעצת אתי בנוגע למסלולי לימוד. את החברים והחברות שלהם הם לא משתפים בינתיים. הם זקוקים לדמות סמכותית, מישהי שהם יכולים לסמוך עליה, אשת מקצוע, הם זקוקים למורה.
ולא הכל ורוד. התלמיד שקילל את אמא שלי השנה בטוח מרגיש כלפי לפחות את מה שאני הרגשתי כלפי המורה שלי לאנגלית. יש תלמידים שעדיין שונאים ספרות, למרות שזה המקצוע שאני מלמדת. אני סוחבת אתי גם הרבה רגשות אשם, על פעמים שבהן צעקתי ומעדתי. אני משתדלת להיות סלחנית כלפי המעידות והטעויות, כפי שלמדתי להיות סלחנית יותר כלפי המורה שלי לאנגלית, שלא יכלה לסבול את העובדה שאני לא סותמת את הפה שם בשורה האחורית.
אנחנו צועקות עליהם להיות בשקט כי הם מפריעים לנו, מפריעים לשיעור שהכנו. אבל מי מפריע למי בעצם? למה השיעור יותר חשוב ממה שקרה לו אתמול עם החברה שלו? מי קבע שהבדידות של יונה העגלון דחופה יותר מהריב שהיה לה עם החברה הכי טובה שלה? קרן התלמידה עוד מקננת בי ולעתים היא פורצת החוצה ולא מבינה מה בעצם אנחנו עושים כאן. למה התלמידים נדרשים לשבת 45 דקות ולמה אני אמורה להעביר להם "חומר"? למה הם אמורים לגשת למבחנים ולמה אני אמורה לרשום עליהם מספר בסוף? קרן המורה מנסה להרגיע את הרוחות ומסבירה שהחינוך האמיתי מתרחש כאשר יונה העגלון והריב עם החברה הכי טובה מתחברים לכדי נושא אחד, החיים חוברים ל"חומר". כשזה קורה – יש קסם בכיתה, החיים הגיחו לתוך השיעור. "איזה שיעור מעניין זה היה", אומרת התלמידה בסוף השיעור. בהפסקה היא וחברתה כבר ישלימו, אולי הן אפילו ידברו על יונה העגלון.
שלוש שנים שאני מורה. לא רק ארון הבגדים שלי השתנה בשנים אלה. אני עצמי השתניתי. כיום המחמאה הטובה ביותר בשבילי היא "איזה שיעור מעניין זה היה". הרבה יותר מחמיא מ"המורה, את נראית ממש כמו תלמידה".