ומשה, איש קטן קומה שמדבר לאט, היה נקי כבר עשרה חודשים. החזיק מעמד כדי לא לאבד גם את הילדה השלישית. בינתיים גידלה את הילדה דודה מסורה, אבל ההליך המשפטי שאיים לקחת אותה לתמיד התחיל להתגלגל כשמשה היה עדיין עמוק בסם.
לפני שיצאנו שבת משה פנה אלי עם מזימה קטנה: "באסיפת הבוקר של יום ראשון, כשישאלו אותך יגאל איך עברה השבת, תגיד שהיתה לך נפילה, שרצית להשתמש, אבל טילפנת אלי וחיזקתי אותך". עכשיו חזרתי על דבריו מלה במלה מול מעגל המכורים. הבדיחה הקטנה זכתה להצלחה גדולה. אוהבים אותך יגאל, אוהבים אותך משה, וחיוכים וחיבוקים, ומשה קורן וקורץ לי, כשכולנו קוראים בצוותא "עוד יום בלי סמים".
כבר סיפרתי שכולם שם ידעו שאני עיתונאי. חוץ מהמנהל האדמיניסטרטיבי, שמישהו שכח לעדכן אותו. יום אחד עמד בפתח הקראוון-משרד שלו וקלט אותי עובר. "הי אתה, מה שמך? כבר כמה ימים אנו רואה אותך מסתובב כאן, ולא הסדרת את התשלום. אתה יודע שהביטוח-לאומי שלך צריך להיכנס לכפר". עשיתי פרצוף של מכור שמנותק מהבלי העולם. "אין לי מושג בדברים האלה, דבר עם אשתי". מסרתי לו את המספר שלה, ומיהרתי להקדים טלפון ולהכין אותה. זוגתי מאוד נהנתה מהתפקיד: "מי, יגאל? מבחינתי המניאק מת מזמן", צעקה בטלפון על המנהל, "שלא תעז להתקשר אלי שוב".
אחרי עוד כמה ימים החלטתי שצברתי די חומר לכתבה, ונפרדתי מזוהרים ומכל מכרי החדשים. הבטחתי למשה שאתקשר אליו בכל נפילה. שלושה חודשים עוברים, והרדיו מדווח בקצרה על נרקומן שחטף את בתו, ביום שהיתה אמורה להימסר למשפחה מאמצת. שעה עוברת ואני מקבל טלפון. "משה מזוהרים זוכר? צריך אותך. בוא, תעשה כתבה".
הגעתי אל המחבוא לפי ההוראות שמסר לי. בית של קרובי משפחה, במושב ליד בית שמש. הילדה הקטנה התרוצצה בינינו בעליצות. היא קראה לו אבא בחיבה מתפנקת. בכל שלוש שנותיה לא היה לה כזה רצף של ימי איכות עם אביה. "הם לא השאירו לי ברירה", הסביר משה, "אני לא מוותר עליה בחיים". הוא היה נקי יותר משנה, אבל ההליך כבר הלך לאן שהלך, השופט כבר חתם על צו האימוץ.
בבוקר שבו התפרסם בעיתון הראיון שלי עם הנרקומן שחטף את בתו, קיבלתי שיחת טלפון לא נעימה. על הקו היתה בעלת הבית שהסתירה את משה ובתו. בכעס גדול סיפרה לי שהימ"מ פרץ, שעצרו את משה, וששוטרת עקרה מזרועותיה את הילדה הבוכה. האשה היתה בטוחה שאני המלשין שמסר למשטרה את מקום המחבוא. כל הכחשותי לא התקבלו, והבאסה נשארה הרבה אחרי שהטלפון נטרק.
20 שנים עברו מאז. כפר זוהרים פשט את הרגל ונסגר. בכל השנים שעברו לא פגשתי את משה ולא שמעתי ממנו. הילדה החטופה כבר מזמן אשה. אולי ביקשה יום אחד לפתוח את תיק האימוץ וניסתה לאתר את אביה הביולוגי. סיכוי לא גבוה שמצאה אבא חי. איזו סיבה היתה למשה, הליצן הקטן מזוהרים, להישאר נקי?