מנוחה לא נכונה

איור: ניב תשבי

תבונה פוגשת אותי ליד הספרייה העירונית בדימונה. היא לוחצת לי את היד בחוזקה ואומרת: "אה, את קטנצ'יק. כמוני". אנחנו נכנסות לאולם שבו יושבים שלושה גברים בלבוש צבעוני: פחדיאל, כהן-אמן ובצלאל. היא מציגה אותם בפני, ואז משתררת שתיקה. "אם יותר נוח לכם אפשר לדבר אנגלית", אני אומרת. הגברים לא מסתירים את שמחתם וכעבור שנייה אני בסרט אמריקאי שחור. בצלאל וכהן-אמן מדברים בשצף קצף, בעיקר על ההיסטוריה של תנועת העברים¹. פחדיאל, בעלה של תבונה, איש גדול ואימתני למראה, בעיקר שותק, וכך גם תבונה, בהתחלה.

זהו מטה המורדים של קהילת העברים בישראל. הייתי מהססת לכנותם "המורדים", אלמלא אמר זאת בצלאל בעצמו. שמה של הקהילה הוא "העברים" (The Hebrews), ולא הכושים העברים, כפי שמקובל לכנותם, הגרעין שלה מתגורר בכפר השלום בדימונה ויש שלוחה נוספת במצפה רמון. רוב המורדים לא גרים בכפר, אבל כולם קשורים אליו, לקהילה ולמנהיגה בן עמי בן ישראל (קרטר) ביחסי שנאה-אהבה עזים.

אחד הדברים שהיקשו עליהם להתנתק, גם כשהתפרסמו סיפורים קשים על הניצול מיני בקהילה ויחס אכזרי לילדים, היה העובדה שהדרך הקלה עבור מדינת ישראל לטפל בקהילה שנחתה כאן יום אחד, היתה באמצעות טיפוח הקשר עם המנהיג הכריזמטי בן עמי קרטר, ובכך לנפח ללא פרופורציה את כוחו גם כלפי פנים. עבור המורדים, קרטר ושלטונו הבלתי מעורער בקהילה הם לב הבעיה. עכשיו, אחרי שנים שהם מנסים לשמור מרחק, מחזירה אותם המציאות הישראלית אל חיק הקהילה, והפעם בעזרת בולדוזרים שקמו על בית הקברות הישן של העברים, חפרו גופות ועוררו שדים מרבצם.

---

פחדיאל. צילומים: ליזה רוזובסקי

שם, ליד המזבלה

כשרק הגיעו לדימונה, הוקצתה לקהילת העברים חלקת קבורה בפאתי העיר. זו לא היתה ממש חלקה ולא ברור האם היא באמת הוקצתה, זה היה מה שנקרא היום בעגה המלחמתית – שטח פתוח. יחד עם הגופות של בני הקהילה פונו, נטמנו ונזרקו לאותו שטח במשך השנים גם ערימות של פסולת בנייה מרחבי דימונה; ואתר הקבורה של העברים שימש גם בתור המזבלה העירונית. ילדי דימונה, מספרים העברים, היו צוחקים עליהם שהם קוברים את מתיהם "במזבל'ה".

אחד מילדיה של תבונה, שמת אחרי שמלאו לו רק כמה ימים, קבור באתר הקבורה הישן. "במהלך כל התקופה הושלך באזור זבל", היא מספרת, "יותר ויותר זבל. זה הגיע לנקודה שבה היה קשה אפילו להגיע למקום, ששימש כאתר הקבורה שלנו. משרד הדתות, משרד הפנים וארבעה ראשי ערים – כולם ידעו במהלך כל הזמן שזה המקום שבו אנחנו קוברים את מתינו. נכתבו ושודרו על כך כתבות, אבל הם סרבו לשמוע את הקול שלנו. זה הגיע למצב שהיינו צריכים להרים ולנקות את הפסולת מסביב כדי לקבור את בני, את אמו ובתו של אמן וקרובת משפחה של בצלאל. זה היה עלבון גדול".

מאז תחילת שנות ה-70 ועד שלהי שנות ה-90, לפני מניין העברים, נקברו באתר מעל 100 בני אדם. רק ב-2003, בלחץ אמריקאי ולאחר שבני הקהילה זכו למעמד תושבי קבע בישראל, ניאותו הרשויות להרשות להם לקבור את מתיהם בחלקה המיועדת ללא-יהודים בצמוד לבית הקברות בעיר. מאז קוברים העברים ותושבי דימונה יוצאי ברית המועצות לשעבר את מתיהם זה לצד זה, מעבר לגדר של בית הקברות ה"רגיל" של דימונה.

"עכשיו אומרים לנו שאנחנו אפילו לא יודעים היכן המתים שלנו קבורים". המורדים בחלקת הקבר הישנה

ביולי 2013, כמה שנים אחרי שהותר להם לקבור את מתיהם בחלקה החדשה, חברי הקהילה גילו שבולדוזרים עולים על אתר הקבורה הישן שלהם. כך נודע להם על בניית שכונת חדשה בדימונה, שכונת "השחר" המשווקת לציבור כ"שכונה הירוקה של דימונה" ו"השכונה הכי יפה בישראל". לתושבים מעולם לא ניתנה האפשרות להגיש התנגדויות לפרויקט.

"עכשיו אומרים לנו שאנחנו אפילו לא יודעים היכן המתים שלנו קבורים", אומרת תבונה, "האמת היא שהטלנו את הקבורה על הכוהנים של הקהילה, כדי למנוע מיתר הקהילה את הכאב והזעם של קבורה במקום ההוא. אף אחד לא רצה את זה. הוחלט שכשמישהו מהקהילה מת, הכוהן יקבור אותו והמשפחה לא תשתתף, כי אף אחד לא רצה לראות את זה. אף אחד לא רצה את זה ישר בפנים. אבל זה לא אומר שלא היה איכפת לנו. לי איכפת! עד לרגע זה אני לא יודעת האם חלק מהקברים האלה חוללו, נעקרו, האם השרידים פשוט נטחנו כמו אבק ופוזרו".

אף אחד לא מעריץ את בן עמי

בית הקברות הישן, שעומד עכשיו במרכזו של מאבק משפטי שמנהלים מורדי הקהילה מול הרשויות, הוא הסיפור של קהילת העברים. זה סיפור על זלזול של המדינה בקהילה קטנה ומוחלשת, שככל הנראה הצליחה לשרוד בקצה הפריפריה רק בזכות האזרחות האמריקאית של חבריה; סיפור על עצמות שנרמסות על ידי בולדוזרים ועל קבר אחים, במדינה שמקדשת את המוות (בעיקר של אזרחיה היהודים); סיפור על חיים ומוות (פעמיים) מחוץ לגדר; וזהו גם הסיפור על מרד של קבוצה הולכת וגדלה של אנשים בקהילה שנולד מסבל, אכזבה ואובדן התמימות, ונהפך לאומץ לשבור את הכלים ולצאת מהארון שבו נשמרו במשך שנים סודות אפלים.

איך עושים את כל זה, במציאות שבה איש אינו מחכה לך בחוץ? בשנים הראשונות בישראל חיו בני הקהילה בעוני ובצפיפות מחפירים. פחדיאל מתאר משפחה שלמה בחדר אחד, הורים שישנים על מזרנים מוטלים על הרצפה, כשכל מה שמפריד בינם לבין שבעת ילדיהם הוא וילון נמוך. בבקרים בחורף הם היו מתעוררים כשהמזרון נוטף מים, והילדים היו חולים המון. "איבדנו הרבה ילדים, כי היה כל כך קר בחורף", הוא אומר מבלי לשנות את הטון.

בשבתות הקהילה כולה נהגה לצום ולא היתה מדליקה חשמל או מסיקה תנורי עץ, מסורת שרבים ממשיכים לדבוק בה גם היום, עם הקלות מסוימות: כך, למשל, היום ילדים מגיל 12, ובימי הקיץ גם מבוגרים, מורשים לשתות בשבת החל מ-12 בצהריים. מעבר לצום בשבת, נהוגים כללי דיאטה נוקשים שהעברים נודעו בהם. הקהילה כולה דבקה בטבעונות, ושלושה ימים בשבוע נמנעת מאוכל שיש בו מלח. בכל שבוע יש יום שבו לא אוכלים מזון מבושל. בן עמי קרטר שינה את שם משפחתו ואת שמות המשפחה של כל חברי הקהילה ל"בן ישראל" או "בת ישראל", ובקהילה נהוג מבנה הייררכי מדויק וקפדני: בראש הפירמידה יושב קרטר עצמו, מתחתיו – הנסיכים, השרים, העתורים (דרגה ביצועית ראשונה בסולם), ומתחתיהם – החיילים והשליחים (אחים ואחיות "בתנועה"). בכל שנה מתבצע סבב מינויים חדש, כאשר בני הקהילה יכולים לעלות או לרדת בסולם הדרגות.

החלקה שמחוץ לגדר- עולי ברית המועצות ועברים זה לצד זה

לשאלה על טיב היחסים של קבוצת המורדים עם המנהיג שנגדו יצאו, חשוב לבצלאל להבהיר שאין מדובר בכת. הוא הצעיר בחבורה, בן 41, הגיע לארץ משיקגו רק ב-2012, והאידיאולוגיה העברית עדיין מלהיבה אותו. שורש הבעיה לדבריו הוא בנתק שבין השלטונות בישראל לבין אנשי הקהילה, מה שגורם להאדרת כוחו של מי שהשלטון רואה בו כמנהיג הקהילה: "אף אחד כאן לא מעריץ את הבחור הזה. יש משיכה אליו. הוא מורה גדול, אבל לא מדובר כאן באווירה של כת, כמו במקרה של ג'ים ג'ונס או צ'רלס מנסון. העניין הוא הממשלה שלא רוצה שהאנשים יהיו כאן, ולכן נכפה עליהם ללכת בעקבות קבוצת מנהיגים, ובן עמי – ניצב בראש ההנהגה הזאת. ההנהגה הזאת מקבלת החלטות מבלי ליידע את יתר הקהילה. הממשלה מדברת עם בן עמי, אבל בן עמי לא מדבר עם הקהילה.

אמן אומר כי "העובדה שהממשלה מדברת עם בן עמי, אבל בן עמי לא מדבר עם האנשים – זה יכול להיות סימן לכך שזו כאילו כן כת. מנהיגים של כתות מונעים מחברי הקהילות שלהם מידע. אבל זו לא כת, כי אנשים אינם הולכים בעיוורון אחרי המנהיג, הם לא שטופי מוח. מה שאני כן יכול להגיד זה שבן עמי אינו מקיים את מה שהוא דורש מאחרים".

בצלאל: "בן עמי שומר על החוק, כל הכוהנים שומרים על החוק. כולם שומרים על החוק. אבל ישנן קבוצות שחושבות שהוא זה שהביא אותנו לכאן. הוא לבדו. יש קבוצה קטנה של אנשים שמקשיבה לו כאילו הוא קול האל. ללא ספק, יש אנשים שנוהגים כך. אבל יתר האנשים – לא. את רואה שהם מתלבשים איך שהם רוצים, עושים מה שהם רוצים".

המחלוקת בחבורת המורדים נחשפת כשלמפגש מצטרפת גבריאלה, בתה של תבונה. היא בת 32, אם לשלושה, נשואה ליהודי אמריקאי, גרה בקרית גת ולהבדיל מיתר המורדים – פרשה מהקהילה וניתקה אתה כל קשר². גבריאלה מתעקשת שהקהילה היא כת. בצלאל טוען שלא. במהלך היום שבילינו יחד,  מדי פעם ניצת ביניהם ויכוח. יתר הנוכחים – בני הדור המבוגר – שומרים על שתיקה.

בני הדור המבוגר שומרים על שתיקה. כהן-אמן

"סוף סוף ההורים שלי התחילו לראות את הדברים שאנחנו ראינו כשהיינו ילדים", אומרת גבריאלה, "אמא שלי הצטרפה לקהילה כשהיתה צעירונת. ואחרי 40-30 שנה לראות שהקדשת את החיים שלך למשהו שהוא לא… היא חיפשה את האידאל. אבל זה לא באמת מה שהבטיחו לה. היא לא ראתה את ארץ זבת חלב ודבש. היא לא ליקקה דבש כל השנים האלה. אז אפילו היום, כשהיא שוקלת לחזור הביתה לבקר את המשפחה שלה, אני רואה את הקושי שלה. כי היא מפחדת מהשאלות של המשפחה: 'נו, מה הרווחת? איך היה? מצאת את אלוהים? מצאת את הקהילה?'. זה לא קל לבוא ולהגיד 'וואי, בתכל'ס זרקתי 30, כמעט 40 שנה מהחיים, ועבדו עלי'. היא אומרת שהיא עדיין מאמינה בשבת ובקדוש ברוך הוא, אבל היא בתכל'ס הקדישה את החיים שלה למטרה מסוימת. והאנשים האלה הכשילו אותה. ממש איכזבו אותה".

את כל זה גבריאלה אומרת בטלפון, אחרי שהיא עם בעלה והילדים עזבו את הבית בקרית גת בגלל הרקטות מעזה, ושוהים אצל הוריה, פחדיאל ותבונה, בשלוחת קהילת העברים במצפה רמון. המרד בקהילה זרק את גבריאלה לזרועותיה של החברה הישראלית, שלא האירה לה פנים. גבריאלה מספרת על יחס משפיל וחשדני מצד נציגי כל הרשויות שאתן היא באה במגע, משוטרים ופקידי משרד הפנים ועד הרבנות ועובדי מינהל חינוך בעיריית קרית גת. לדבריה, בשל הניתוק והנידוי מהקהילה, היא לא קיבלה מעמד של תושבת קבע, שחברי הקהילה האחרים זכו לו כמקשה אחת. כחלק מרצונה להתנתק מקהילת העברים ואולי גם לקבל כרטיס כניסה רשמי לישראליות גבריאלה מבקשת לעבור גיור כהלכה, אלא שלדבריה מוצאה וצבע עורה מקשים על התהליך הביורוקרטי. כמו הוריה וכמו יוצאי קהילה אחרים, היא נלחמת בעור שיניה כדי לא להיפלט לשולי החברה, וכל ביקור בקהילת המוצא³ הוא טעון ומכאיב.

החברה הישראלית לא האירה לה פנים. גבריאלה

לוקחים את האחריות אלינו

בחזרה לבית הקברות. גורמים שאתם שוחחנו בעיריית דימונה מתנערים מאחריות להקצאת האתר לקהילה ואף טוענים ש"הקהילה השתלטה על השטח". אלא שהטענה הזאת תמוהה ומיתממת. ראשית, העירייה ידעה מן הסתם שבני קהילת העברים מתים ככל בני האנוש וצריכים להיקבר איפשהו, גם אם לא יקצו להם חלקת קבר מסודרת. שנית, תוכנית בנייה משנת 1983, שהיתה בתוקף עד 2008, אך מעולם לא יצאה אל הפועל, הקצתה שטח גדול בדיוק באזור שבו ממוקם אתר הקבורה לבית עלמין (ראו מפה). כלומר, בשלב מסוים העירייה התכוונה להפוך את האזור לבית עלמין מוכרז ומכאן ניתן להניח שהקבורה באתר נעשתה לכל הפחות בידיעתה ובברכתה.

אם לא די בכך, הרי שלטענת העברים חלק מהקברים שלהם נכרו על ידי חברה קדישא. כלומר הרשויות לא רק איפשרו את הקבורה באתר, אלא גם לקחו בה חלק פעיל.

תוכנית הבניה משנת 1983 מראה בברור שלבית העלמין הוקצה שטח גדול

בני ביטון, ראש עיריית דימונה, אמר בשיחה עם נציגי המורדים בלשכתו שכבר ב-2009 קיימה העירייה פגישה עם נציגות הקהילה וקיבלה את אישורה לבצע עבודות תשתית ובנייה באתר הקבורה. אלא שיתר בני הקהילה, ובפרט אלה שיקיריהם נטמנו באתר הקבורה הישן, לא רק שלא נתנו את אישורם לסיכום בין מנהיג הקהילה לבין הרשויות (אם אכן היה כזה), אלא אף לא ידעו על עצם קיום הפגישה – עד שגילו את הבולדוזרים מיישרים את השטח באתר הקבורה שלהם.

"כשמדובר בשאלות של חיים ומוות, היה מחובתם לדאוג שכל בן משפחה מיוצג באופן רשמי, שהוא מודע למה שהולכים לעשות עם הקברים ושזה מקובל עליו", אומרת גבריאלה.

לפי המורדים, זוהי דוגמה בולטת לשימוש שהרשויות עושות בחולשה החברתית של בני הקהילה – כאשר בן עמי קרטר מוצג בתור הנציג הלגיטימי הבלעדי של העברים המוסמך לחרוץ את גורל צאן מרעיתו. לדברי תבונה, "ממשלת ישראל או הרשויות שלה אוהבות לשלוף מהשרוול את הקלף של 'דיברנו עם בן עמי והוא מייצג את כולכם'. ביותר מדי נושאים – פוליטיים וחברתיים, שמשפיעים על כולנו – כמשפחות, כקבוצה וכבני אדם – לא ייתכן שהם ידברו עם אדם אחד בלבד. במיוחד לא בנושא כמו אתר הקבורה. הם חייבים לדבר עם כולם, עם כל אחד ואחד, לשים הכל על השולחן וליידע את כולם מה קורה. זוהי אחריותם מההתחלה, לא אחריותנו. אבל עכשיו אנחנו לוקחים את האחריות אלינו ודורשים: 'אתם לא יכולים להמשיך להסתיר מידע או להגיד דיברנו עם בן עמי או עם נציגיו של בן עמי והעניין סגור'".

בחודשים האחרונים מנהלת קבוצת המורדים בהנהגת תבונה וגבריאלה מאבק ציבורי ומשפטי עיקש. במקביל, גם המנהיגות הרשמית של הקהילה, כלומר, מקורבי בן עמי קרטר, פעלו מול הרשויות. לפני מספר חודשים הוצע לקהילה – לנציגיה הרשמיים בלבד – להעביר את שרידי מתיהם לשטח בסמוך לחלקת הקבורה החדשה. ההצעה הזו לוותה בדרישה "לוותר על ביצוע בדיקה גנטית בנפטר". במלים אחרות: העירייה הציעה לבני הקהילה לטמון בקבר אחים את מה שנותר משרידי מתיהם לאחר יישור שטח האתר על-ידי בולדוזרים. החלקה המוצעת נבנתה במימון חברת ערים במהירות הגובלת בבהילות בסמוך לחלקת הלא-יהודים שליד בית הקברות היהודי של דימונה. כך נוצר לו המחוץ לגדר שמחוץ לגדר.

חברי המורדים ליד החלקה החדשה שנבנתה בבהילות ועדיין לא ברור אם תהפוך לקבר אחים

בשיחה טלפונית הסביר מנכ"ל חברת ערים, עזרא ימין, שהחלקה נבנתה מחוץ לבית הקברות הלא יהודי, כיוון שבבית הקברות עצמו כבר אין מקום. הדרישה שלא לבצע בדיקה גנטית באה, לדבריו, מהקהילה עצמה. כלומר, שוב, מהחלק ה"יציג" של הקהילה, שאתו הרשויות ניהלו דיאלוג מלכתחילה. אלא שהמורדים, ויותר מ-30 בני קהילה נוספים, שיקיריהם קבורים באתר הישן ושהצטרפו למאבק המשפטי, מסרבים בתוקף להעביר את השרידים לקבר אחים מבלי שיקיריהם יזוהו ואפשר יהיה לקבור כל אחד מהם כראוי – בקבר נפרד, עם מצבה.

ימין התעקש בשיחה כי עוד לפני תחילת העבודות העירייה הצביעה על שטח שבו עשויים להיות קברים של בני קהילת העברים, השטח סומן ולא נעשו בו כל עבודות. ואילו בשטחים הנוספים, שעליהם הצביעו בני הקהילה עצמם בפגישה שנערכה במקום ביולי האחרון, או שלא נעשו עבודות כלל או שנעשו עבודות של פינוי פסולת בניין בלבד. ימין התחייב בשיחה: "לא פגענו בשום קבר, לא עלינו, לא זיהינו שום קבר באתר שפגענו בו – שהגענו ויש עצמות".

גם דובר עיריית דימונה, עמוס שריג, טוען: "בפגישה שקיימנו עם הגורמים המוסמכים, ביניהם מנהל העבודה בשטח, נציגי הקהילה, יושב ראש המועצה הדתית וגורמים נוספים הוסכם, שהם יראו למנהל העבודה את השטחים או האזורים שלשיטתם טמונים שם בני הקהילה. המנהל סימן את השטחים האלה בסרט זוהר. והעבודות לא מתבצעות בשטחים האלה. במקביל, בתיאום עם המועצה הדתית, הגופות או העצמות יוצאו משם בצורה מכובדת (כפי שזה נעשה בעבר בגוש קטיף, למשל) וייקברו בקבר בשטח שהציעו להם".

אלא שסרטון שצולם על-ידי המורדים עלול להצביע על כך שהשינויים שנעשו באתר, בין היתר בצמוד לשטח שסומן על ידי העירייה עוד לפני תחילת העבודות, הם עמוקים ופולשניים בהרבה מפינוי פסולת. בסרטון נראה בולדוזר, שמרסק מה שנראה כמו לוחות אבן, כפו חופרת עמוק בגלי עפר, בצמוד לסרט הזוהר שמסמן את האזור האסור. לאחר מכן הבולדוזר מעביר את תוכן הכף למסננת ענקית.

בתגובה לטענתו של מנכ"ל חברת ערים כי עובדי החברה לא נתקלו במהלך ביצוע העבודות באף קבר או בעצמות סיפרה עו"ד יפית וייסבוך, המייצגת את המורדים, שבני הקהילה מצאו במקום עצם גדולה, שנראית כעצם אדם, והגישו על כך תלונה במשטרה. טרם התקבלה תשובה האם אכן מדובר בעצם אדם.

מעט מדי ומאוחר מדי

בתחילת יולי פנו המורדים, באמצעות עו"ד וייסבוך, לראש עיריית דימונה ולהנהלת חברת ערים בדרישה להפסיק מיד את עבודות הבנייה באתר, לקיים אתם פגישה ולהגיע לפתרון בדבר שרידי יקיריהם. בנוסף, הקבוצה דורשת פיצוי הולם לכל בן משפחה של נפטר בגין חילול כבוד המת והפגיעה הקשה ברגשותיהם.

באמצע יולי התקיים מפגש בין המנכ"ל ימין לבין התושבים ופרקליטתם, והם הלכו יחד לאתר הקבורה הישן. התושבים הצביעו על ארבעה מקומות שבהם, להערכתם, קבורים יקיריהם וביקשו לגדרם ולא לערוך עבודות במקומות הללו. ימין הסכים ואף הציע לתושבים את המתווה הבא: חברת ערים תממן את הוצאת השרידים ואת זיהויים ובסיוע זק"א תקים בנק DNA אנונימי. במקביל, דגימות DNA ייאספו אך ורק מבני הקהילה המעוניינים בזיהוי ולאחר מכן יושוו לדגימות של הבנק האנונימי. כך המתים, שקרוביהם רצו בזיהויים, יזוהו, והיתר לא. לאחר סיום התהליך כל השרידים יועברו לחלקה החדשה שנבנתה בצמוד לחלקה הלא-יהודית של דימונה.

לדברי וייסבוך המאמצים של חברת ערים להגיע כעת לפתרון מוסכם עם התושבים הם בבחינת מעט מדי, מאוחר מדי. "הפגישה בין התושבים לנציגי חברת ערים נעשתה רק כשנה מתחילת ביצוע העבודות – בעקבות התקוממות התושבים ורק לאחר קבלת מכתב התראה מעורכת דין", היא אומרת, "עבודות ההכנה לבנייה הספיקו לגרום לאתר נזק בלתי הפיך. תוואי השטח שונה לבלי היכר. כתוצאה מהשינוי – מיקומם של חלק גדול מהקברים, שאמנם היו נעדרי מצבות, אך סומנו באופנים שונים, נעלם".

בין בית הקברות היהודי של דימונה לבין בית הקברות שמחוץ לגדר

וייסבוך מדגישה, כי התושבים שהיא מצייגת לא הגיעו לשום הסכם פשרה עם הרשויות. בפגישה שנערכה בינם לבין מנכ"ל חברת ערים ונציג המועצה הדתית של דימונה, התושבים ניסו לצמצם את הנזק שנגרם ועלול להיגרם לקברים, אך הם מעולם לא הביעו הסכמה להמשך ביצוע העבודות במקום. מבחינתם – המטרה היא הפסקת העבודות וחשיפת הקברים בכל השטח, ולא רק באזורים המצומצמים שהחברה הציעה כעת לגדר.

המדינה על שלל רשויותיה ידעה היטב על קיומו של אתר הקבורה הישן של קהילת העברים, טוענת וייסבוך, בין אם הכירה בו רשמית ובין אם לאו, "ולמרות כל זה, המדינה לא דאגה לא רק למצוא פתרון מוסכם להעתקת הקברים בטרם תחילת העבודות, אלא אף לא מצאה לנכון ליידע את התושבים בדבר קיומה של תוכנית לבניית שכונה אקולוגית חדשה".

ממשרד הפנים נמסר בתגובה: "בהתאם לחוק התכנון והבנייה – עם אישור התוכנית למגורים בדימונה בשנת 2008, בוטלה מבחינה סטטורית התכנית לבית עלמין באזור. בהתאם לחוק כל תוכנית מופקדת להתנגדויות הציבור בטרם היא מאושרת וכל גורם רשאי להגיש את התנגדותו לתוכנית. מהמידע שהוצג למוסדות התכנון בזמנו עולה כי בית העלמין הקיים בדימונה נותן מענה לצורכי האוכלוסייה באזור. לגבי שירותי הדת בנושא קבורה יש לפנות למשרד לשירותי דת".

פנינו לנציגות הרשמית של קהילת העברים כדי לקבל תשובות לחלק מהשאלות שעלו במהלך הכנת הכתבה: האם אתר הקבורה הישן הוקצה רשמית לקהילה על ידי העירייה? מתי לראשונה פנו הרשויות לנציגי הקהילה והודיעו להם על הכוונה לבנות במקום שכונה? כמה אנשים קבורים באתר הקבורה הישן והאם קיימת רשימה מסודרת של הנפטרים הקבורים שם? מדוע לא כל בני הקהילה שותפו במשא ומתן שהתנהל בין נציגות הקהילה לבין הרשויות בעניין העתקת הקברים מאתר הקבורה הישן? ממה נובעת בקשת נציגות הקהילה שלא לערוך זיהוי לשרידים שיועתקו?

הדוברת הרשמית של קהילת העברים בדימונה הפנתה אותנו לאדיב בן יהודה, שאמר בשיחת טלפון: "זה נושא מאוד רגיש. אנחנו לא מוכנים להוציא עכשיו מידע החוצה. אנחנו נמצאים בתהליך עם העירייה שאמור להביא לתוצאה הרצויה לכל הצדדים ולא מעוניינים כרגע להתייחס לנושא".