לפני חודשים אחדים, כשההורים שלי שקלו אפשרות לעבור לדיור מוגן בירושלים, הם החליטו לבדוק את הפעילויות החברתיות במקום המיועד. בערב, כשדיברתי עם אבא שלי ושאלתי איך היה, הוא נשמע מתוסכל: ״אני לא אמצא את עצמי שם״, אמר לי, ״יש שם רק נשים״. מה שאבא שלי בן ה-87 ראה בדיור המוגן הוא שיקוף מדוייק של המציאות, מציאות שבה תוחלת החיים של נשים ארוכה יותר משל הגברים. פלח מהמציאות הזאת נדון בחודש שעבר בוועדה למעמד האישה בכנסת.
עוד באותו נושא:
- משפחות להורים זקנים קורסות תחת נטל הטיפול
- "אמא שלי כמעט התעלפה כששמעה שצריך לשלם 10,000 שקלים לפנסיה של המטפלת"
- חלמתי להניח לאבא כרית על הפנים ולגמור עם זה
בחדר ועדה מלא בקושי למחצה, בראשות ח״כ ג׳מאל זחאלקה, שהיה גם הח״כ היחיד בדיון, הוצגו נתונים פוקחי עיניים ממעמקי אחד השדות השקופים ביותר בחברה הישראלית: קשישים וסיעוד. יותר מעשרה אחוזים בחברה מוגדרים קשישים, כלומר כל אזרח ואזרחית עשירית הם מעל גיל 65. זה פלח שקוף ממילא, אבל כשהם הופכים סיעודים, הם נעלמים מן העין.
במסגרת הדיונים לרגל יום זכויות האדם הבינלאומי, דנה הוועדה למעמד האישה בקשר שבין סיעוד למגדר. כמה חבל אך לא מפתיע היה לגלות שכל אנשי המקצוע שהתקבצו סביב השולחן היו נשים. ״זכויות הקשישים והאנשים המבוגרים הם מהנושאים החשובים ביותר״, אמר ח״כ זחאלקה בפתח הישיבה.
70% מהסיעודיים בישראל הם נשים, פשוט כי נשים חיות יותר. מפלגת הגמלאים, שקמה לפני שנים אחדות, לא הצליחה לבצע את מלוא השינוי הנדרש. לא ברמת התודעה, ובוודאי לא ברמת החקיקה והקצאת המשאבים והפתרונות הכוללים. כך, קשיש, או קשישה סיעודית ״מטופלת״ על ידי מספר בלתי סביר של גורמים: משרד הבריאות, משרד הרווחה, הביטוח הלאומי, הרשות המקומית, קופת החולים, חברות הסיעוד וכמובן לצד כולם – או יותר נכון מעליהם: בני המשפחה הקרובים.
בישראל 180 אלף מקבלי גמלת סיעוד, רובן נשים. אוכלוסיית הקשישים היא פלח האוכלוסייה שגדל במהירות הגבוהה ביותר, והוא צפוי להכפיל את עצמו בשנים הקרובות, כך שהתופעה רק תלך ותחמיר. הרוב המכריע של בני המשפחה שמטפלים בקשישים הן נשים: בין אם בנות הזוג של הקשיש הסיעודי, הבנות, ואפילו הכלות. כמובן רוב מטפלות הסיעוד – העובדות הזרות, גם הן נשים. אלה חלק מהנתונים שמסר עו״ד גיל גן מור, ראש תחום זכויות חברתיות באגודה לזכויות האזרח (עוד נתונים בקמפיין ״אימא יקרה לי״ של האגודה).
כשאדם הופך סיעודי, הביטוח הלאומי מעניק לו ״שעות סיעוד״, בהתאם למצב הפיסי והכלכלי. מקסימום השעות השבועיות שיכול אדם סיעודי לקבל הוא 22, שלוש שעות ביום. ברור שזה אינו עונה על הצרכים, ואז יש שלוש אפשרויות: הראשונה, להסתפק בשעות הביטוח הלאומי, ובשאר הזמן להסתדר לבד. השניה, להעביר את הקשיש הסיעודי למוסד. מוסד פרטי הוא יקר ולא שווה לכל כיס, וגם במוסדות של המדינה המשפחה צריכה להכניס יד עמוק לכיס. בנוסף, מוסד עלול לעיתים לדרדר את מצב הקשישה. האפשרות השלישית היא לשלם עבור טיפול סיעודי מעבר לשעות הסיעוד שמעניק הביטוח הלאומי.
גם חיות יותר וגם מטפלות יותר
ברוב המקרים שוכרת המשפחה את שירותיה של מטפלת סיעודית שנכנסת להתגורר בבית הקשישה וסועדת אותה. זה פתרון לא פשוט, גם רגשית, גם כלכלית וגם מגדרית. החלק הרגשי הוא המפגש הכואב עם הורה שהופך נתמך. זו מעמסה קשה מנשוא. בחלק מהמקרים היא אינה מתרחשת ביום אחד, אלא בהדרגה, אבל היא לא פחות כואבת. בהיבט הכלכלי מדובר בפתרון לא זול.
שר הבריאות, יעקב ליצמן, הבטיח שב-1 בינואר 2017 תכנס לתוקף הרפורמה בביטוח הסיעודי, והיא תהיה חלק מחוק ביטוח בריאות ממלכתי. זה לא קרה. ״יתכן״, אמר עו״ד גן מור בוועדה, ״שגם כאן פועל העניין המגדרי, משום שהלחץ לביצוע הרפורמה אינו חזק מספיק פוליטית ואלקטורלית. מדובר באוכלוסייה חלשה מראש".
60% מהנשים הסיעודיות חיות ללא בן זוג. כלומר, כשהגבר הופך סיעודי בת הזוג תומכת בו, אבל האישה הופכת סיעודית בדרך כלל כשהיא כבר אלמנה. ״למשפחות עניות אין ברירה, והן פונות למוסד סיעודי בסבסוד משרד הבריאות, גם כשהאישה יכולה להישאר בבית אם תקבל סיוע מספיק״, מבהיר עו״ד גן מור, ״לעומת זאת, משפחות מבוססות יכולות להשקיע כסף ואז הקשישה הסיעודית תקבל את הטיפול הראוי לה. בגלל המחדל של המדינה לספק כיסוי מינימלי לסיעוד, רוב הנטל נופל על המשפחה. זה המצב בפועל. ורוב הנטל נופל בדרך כלל על בנות המשפחה, האישה, הכלה, או הבת ממנה מצופה לעזוב את העבודה להתמסר לסיעוד של ההורה. ויש לזה השלכה רחבה על זכויות נשים".
שליש מהנשים שמטפלות בהורה סיעודי נאלצות לעזוב את העבודה. בדרך כלל מדובר בנשים מעל גיל 50, והסיכוי שלהן להשתלב בחזרה בשוק העבודה הוא אפס. גם אלה שמנסות להמשיך להחזיק במשרה שלהן, נאלצות בלחץ הנסיבות לצמצם את שעות העבודה שלהן, דבר שפוגע גם בקריירה וגם בהכנסה. מחקרים מראים ש-70% מהנשים שמטפלות בהורה סיעודי בדיכאון, לעיתים הן עצמן נעשות חולות, או מזניחות את עצמן ואת הבריאות שלהן.
המדינה מעניקה לבעיה הזאת פתרון מאד-מאד חלקי. שוק העבודה לא מספק הגנות, מהסוג שניתן, למשל, ליולדות, שמקבלות 14 שבועות חופשה בתשלום, בסופם רשאיות היולדות לחזור למקום העבודה שלהן. נשים שמטפלות בהורה סיעודי, זכאיות לשישה ימי חופשה שנתית בשנה בלבד, וזה רחוק מלהספיק. כך נאלצות עשרות אלפי נשים לעזוב את שוק העבודה כדי לטפל בהורה סיעודי. בנוסף, בן משפחה שנאלץ לטפל בהורה סיעודי, אינו נחשב ״עובד״ לצורך תגמול מהביטוח הלאומי. כלומר, בת שנאלצת לרדת בהיקף המשרה כדי לטפל באימא הסיעודית שלה, אינה זכאית לתגמול שמעניק הביטוח הלאומי, משום שהיא בסך הכול ״בת משפחה״.
חלק אחר של התמונה הן עובדות הסיעוד עצמן, העובדות הזרות. זהו ענף נשי בעיקרו (מעל שמונים אחוזים), והנשים הן נשים מוחלשות, שמקבלות שכר נמוך, ותלויות הן בחברת הסיעוד והן במשפחת המטופל הסיעודי. רוב הישראליות שעובדות בתחום, 76 אלף במספר, הן נשים מעל גיל 50, כלומר: מוחלשות ובעלות כוח מיקוח נמוך יחסית. לעיתים הנטל הכלכלי על המשפחות כל כך כבד, שהם מנסים לחסוך על חשבון הזכויות הסוציאליות של עובדת הסיעוד.
מעבר לטיפול הפיסי, קשישים נזקקים גם לתמיכה נפשית. לשם כך הוקמו מרכזי יום לקשיש בכל רחבי הארץ, אבל הזכות לבוא למקומות האלה היא חלק מסך השעות שקיבל הקשיש מהביטוח הלאומי. לעיתים קרובות מספר השעות נמוך כל כך, שהקשישים נמנעים מללכת למרכז היום, כדי לא ״לבזבז״ את השעות היקרות. בנוסף, התברר בוועדה, שחלק ממרכזי היום אינם נגישים לקשישים ולכן הם נותרים ריקים.
אחרי שהוצפו הבעיות, הוועדה פרסמה שורה של המלצות. הן לא מחייבות, אבל הוועדה הבטיחה להמשיך ולקיים דיונים בנושא. לעיתים עצם קיום הדיונים שמחייבים את הרגולטור (כלומר המשרדים הממשלתיים) לתת תשובות, הם עצמם מנוע לשינוי.
1. הביטוח הלאומי יערוך פיילוט לעידוד בני משפחה להפוך למטפלים הסיעודיים של ההורים, תוך מתן תגמול.
2. הביטוח הלאומי יקדם תקני איכות לחברות הסיעוד, כדי לעודד גם גברים להיכנס לתחום הסיעוד. ״ככל שיותר גברים ייכנסו לתחום, כך תעלה קרנו של המקצוע״, הסבירה רבקה רוזנברג, אחראית הסיעוד בביטוח הלאומי, ״ואז תהיה גם עלייה בשכר״.
3. משרד הבריאות ידרוש מקופות החולים להעניק תשומת לב מיוחדת לבני המשפחה המטפלים.
4. משרד הרווחה ייצא בפיילוט להקמת יחידות לטיפול בבני המשפחה המטפלים כאוכלוסיית יעד.
5. משרד הרווחה יידרש להציע הכשרה מקצועית בתחום הסיעוד, ויתן לה עדיפות.
6. הביטוח הלאומי יתבקש להגדיל את שעות הסיעוד המקסימליות ולהקל במבחני הזכאות.
7. המוסד לביטוח לאומי יצטרך לבדוק איך לגשר על הפער בין התשלום שחברות הסיעוד מקבלות מהמדינה, לבין מה שהן משלמות לעובדים הסיעודיים, תוך בקשה להעדיף עמותות ציבוריות על פני חברות מסחריות.
8. הוועדה קוראת למשרד הבריאות להרחיב את מתן הנופשונים להתרעננות לבני המשפחה המטפלים בהורה סיעודי.
9. כמובן, ומעל לכל: הכללת האישפוז הסיעודי בסל הבריאות הממלכתי.
כמו ההורים שלי, גם לקשישים סיעודיים ולא סיעודיים רבים, הבית הוא המקום המוגן, המוכר והמרגיע ביותר. ככל שיוכלו לקבל יותר פתרונות בבית, כך ייטב. כך לא רק נתגאה בתוחלת החיים הארוכה שיש לנו בארץ, אלא גם באיכות חיים, שהיא חשובה לעיתים הרבה יותר.
