יומיים אחר כך, בבוקר יום ראשון באולפן הממוזג והמוגן אמר גיא מרוז לדוברת כפר עזה: "תסלחי לי שאני אומר ביום הנורא הזה, אבל אתם קצת מקטרים, לעומת תושבי הצפון ששנים עמדו גם בקטיושות וגם בחדירות אינסופיות… קצת אורך רוח!" (01:19:38 בוידיאו),
אבל כשאנחנו הגענו לקבלת השבת של תושבי עוטף עזה מול בית ראש הממשלה בירושלים, דווקא היינו מוטרדים מאורך הרוח ומהעדינות שבה הציבו את דרישותיהם (אם אפשר בכלל לקרוא לזה דרישות), "הם לא יודעים לדבר עם תקשורת, ככה לא מנהלים מאבק", התלונן איליאן מרשק האקטיביסט שהגיע עם מצלמת הווידאו שלו, "הם לא יודעים למחות", הוסיף. ואני אמרתי, "אין דבר, הם ילמדו, ומהר. כמו בכל המאבקים האחרים". עכשיו אני דווקא לא בטוחה – קבוצה של אנשי עבודה וחזון, צנועים ושקטים, מעולם לא למדו להרים קול, לדרוש משהו, האם הם ילמדו?
ערב שישי. השעה חמש. עוד חם מאוד. הגענו לרחבה שליד בית ראש הממשלה והמראה הראשון שקיבל את פנינו היה של ענת מקיבוץ נירים כשבידיה פאי שזיפים מעורר תיאבון אותו הניחה על השולחן המסודר לקבלת שבת ליד חלות קלועות ויין. בפינה עמד אלון הקטן משדרות וצייר בריכוז רב את יונת השלום. הוא היה מוטרד ממוטת הכנפיים שתכנן להוסיף לה, היה חשוב לו שתהיה רחבה ככל האפשר. בצדו השני של השולחן, בעוד המבוגרים מתארגנים ואינספור צוותי טלוויזיה ותקשורת מכוונים את המצלמות, ישבה הדר מיד מרדכי, מתעלמת מכל הרעש ועסוקה בציור הבית החדש שהיא מתכננת למשפחה. מתברר שגם היא, כמו דניאל בן גילה מנחל עוז, ששעה אחר כך נפגע למוות מפצמ"ר, אוהבת מִגדלים.אצלה כל קומה מיועדת לבן משפחה אחר. קומה אחת לאבא ואמא, קומה לאחיה הקטן זוהר, ובמרפסת היא עצמה מתכננת לגור.
הם לא היו רבים, בעיקר אמהות מהגרעין הקשה של התנועה החדשה של ישובי עוטף עזה "התנועה לעתיד הנגב המערבי", ילדים קטנים יפים להפליא ושקטים מאוד, וכמה אבות. כולם מהמקומות עם השמות היפים שחוזרים כל הזמן בשידורי הרדיו והטלוויזיה בחודשיים האחרונים: נירים, יד מרדכי, מפלסים, זיקים, שדרות, בארי, גבים, ברור חיל, כפר עזה, ומיכה ביטון מנתיב העשרה שהגיע עם גיטרה כדי לפתוח את קבלת השבת עם "שלום עליכם מלאכי השלום" שסחפו את המסובים לשירה בדבקות וברגש גדול.
ואז התחילה קבלת השבת. הדובר הראשון היה אבי דבוש מברור חיל. לא היו קיטורים, לא קצת ולא בכלל, לא היו יללות, ובנושא הדרישות – גם כאן הדברים נאמרו באנדרסטייטמנט שלא מוכר במחוזותינו. לא שמענו את הדרישות המתלהמות לְשַטֵחַ את עזה, לא היו קריאות להיכנס בהם, להשמיד, ולהרוס. המתינות וכובד הראש מעוררי הכבוד, הם גם אלו שבעיני אקטיביסטים כמו איליאן, נתפשו כחסרי כוח להזיז משהו. מסביב לשולחן דובר על הסדר מדיני ודרישה לקבל החלטות אמיצות שיעשו מפנה בסבבי הדמים. לא עוד טפטופים ו"שקט יענה בשקט" אלא הידברות עם הצד השני כשווה אל שווים. מהילדים ועד ההורים והאורחים המעטים שבאו להראות נוכחות והשתתפות, לעזור ולהזמין לבתים – לא היתה כל צעקה, כל התלהמות, ובעיקר לא מיליטנטיות ששה אלי קרב. המלה הזנוחה "שלום" חזרה שוב ושוב.
ותיקי קיץ 2011 שבינינו הרגישו בבית. שוב היצירתיות הבלתי נתפשת בהצגת הטיעונים, שוב החברותה המרגשת, אבל כאן מעל לכל זה ריחפה עננה כבדה מאוד. החרדה מפני מה שקורה כעת בבית. כל כמה דקות לקחה אחת הפעילות את המיקרופון והקריאה בשקט ובהטעמה, ממש כמו ברדיו, את צבר האזעקות שהוכרזו באותו רגע: "אזעקה בכרמים, כרם שלום, נתיב העשרה, יד מרדכי"; "אזעקה בנירים, בכפר עזה, בנחל עוז, בעלומים", והצמרמורת והדאגה החזירו את כולם למציאות מהרגע הירושלמי המזוכך הזה.
נסיעה באזור צבע אדום: גלריית צילומים סוראליסטית מעוטף עזה
*
מאחור ישב כל העת בשקט איש לא צעיר, בולט בשערו הלבן ופניו השחומות והחרוצות, בין המשפחות הצעירות שסביבו. רן פאוקר מקיבוץ ניר עוז.
ההיכרות שלו עם הנגב המערבי החלה כשהיה חייל נח"ל צעיר בהיאחזות ניר עוז. כשאיזרחו אותה ב-1957 הוא הפך לאחד מחברי הקיבוץ הצעיר. מאז הוא שם. בניר עוז. כל השנים האלו. באזור שלא היה בו שקט כמעט יום אחד. קודם הפאדיונים, אחר כך מלחמות, וב-14 השנים האחרונות "הטפטופים" וההפגזות, הפצמ"רים והקסאמים.
"כל הכבוד לכם על העמידה האיתנה, אני רק לא מבינה איך אתם מצליחים לעמוד בזה כל כך הרבה שנים", אני אומרת לו. "לא מטרידים אותי הפצמ"רים והטילים, אני לא מפחד מהם", הוא משיב לי, "כואב לי על הילדים בצד השני.
"אי אפשר שלנו יהיה טוב כשלשכנים שלנו כל כך רע", ממשיך האיש הזקוף והשלו הזה בדבריו, מנסה לשכנע אותי שצריך הסכם שלום. שצריך הסכם מדיני. שצריך לדאוג שלשכנים שלנו יהיה טוב כי רק ככה יהיה גם לנו טוב".
האיש שנולד בנהריה להורים שהיו ממייסדי העיר הצפונית חי היום בניר עוז. והוא לא מפחד. לא מראה שום סימני ויתור. הוא הקים את הקיבוץ, הוא הפך את מדשאותיו ומרחביו לגן עדן, 120 דונם מתוכם מוקדשים לאקלום צמחים – 900 זנים שגדלים ללא השקיה או בהשקיה מזערית. פורץ דרך בתחום הגננות, אבל גם בחשיבה שלו על האזור הזה. יש לו חברים מהצד השני של הגדר והוא חרד להם. הוא לא הולך לשום מקום.
והוא רוצה ודורש בקול שקט ובחיוך שלא יורד מפניו החרוצות – שלום עם השכנים.
אם צעירה, כמעט נערה, ילידת זרחיה שבסביבה ועכשיו תושבת שדרות מספרת על הקושי הגדול, ולא, זה דווקא לא הקסאמים והצבע האדום, אלו הקשיים שמדינת ישראל מעמידה לפניהם: הילד לומד בבית הספר בכפר עזה, וזה 20 דקות נסיעה. בתקופות "הטפטופים" וההפגזות זה קשה וגם מפחיד. הם רצו לעבור לגור בקיבוץ. אבל אי אפשר. מדינת ישראל לא מאפשרת יותר ל"תושבים" לגור בקיבוץ. רק לחברים. כדי לא לתת למשק אפשרות לתוספות בנייה. "זו פעם ראשונה שאני חושבת על ירידה מהארץ", היא אומרת בכאב. "אני כל כך אוהבת את המקום הזה, אבל לא יכולה לחיות עם התחושה שהמדינה עזבה אותנו. מתכחשת לנו".
ואז מתחילים הניידים לצלצל ומגיעה הידיעה הנוראה: "ילד בן ארבע נהרג בנחל עוז", פסק הזמן הכמעט מאושר מתרסק באחת ואתו גם האמהות שבחבורה. המבט כבה למרות שהן ממשיכות בפעילות עם הילדים בארגון לארוחת הערב.
לפני שאנחנו הולכים אנחנו שומעים שאמנם מבית ראש הממשלה אין קול, אבל כוחות הביטחון והג"א באזור דווקא חושבים עליהם, והיה חשוב להם להראות לקבוצה הקטנה איפה המרחב המוגן. זה שם מראה לנו אור מזיקים את המקום. "שאלנו כמה זמן יש לנו", הוא מספר, "דקה וחצי" הוא אומר בהתפעלות – "דקה וחצי!" וכולם מחייכים. אפשר לגמור ארוחת ערב ולעשות מקלחות ועוד להספיק להגיע בנחת. להם בעוטף עזה יש 15 שניות למצוא מחסה. בשדרות – 20 שניות. בירושלים זה דקה וחצי, איכות חיים.
למותר לציין שאיש לא הגיע מבית ראש הממשלה לקבל את מכתב ההזמנה שלהם לבוא אליהם לביקור בעוטף עזה, יותר מאוחר גילינו שזה מסוכן מדי בשבילו לבוא לאזור. השב"כ אסר עליו.