הקטעים ששוברים אותך באמת הם ההבדלים הקטנים. התמונה הגדולה, זו שאתה מרגיש חוסר יכולת לשנות באופן מיידי, כמעט ולא נמצאת בתודעה. אלה רק הדברים הקטנטנים, היומיומיים, שנותנים תחושה כאילו אלף מסמרים ננעצים בך בגוף בבת אחת ואתה לא יכול להרשות לעצמך אפילו לצעוק.
לפני כמה שבועות קראתי "דה מארקר". אני מקפיד לקרוא את אותם עיתונים שקראתי גם בעבר, כי זה משאיר אשליה של נורמליות. אז נכון, אני קורא אותם באייפון ולא בדפוס וב"הארץ" חצי מהכתבות מפסיקות לי אחרי 4 שורות, כי לא עשיתי מנוי דיגיטלי, אבל זה עדיין נותן לי תחושה של בחירה. אז קצת אחרי שיוג'ין קנדל, יו"ר המועצה הארצית לכלכלה, אמר שאין בעיית עוני בישראל קראתי שם סוג של תשובה לאמירה הזאת שדיברה על ממצאי הסקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שמגדיר את המצב שלי: התברר לי שאני עומד בכל קריטריון שמצוין שם.
אני עני.
זה סיפור קלאסי של מזל רע משולב עם תחושת היבריס של "לי זה לא יקרה" ו"זה קורה רק לאחרים", שנגמר ברגע שבו אתה מסתכל במראה ושואל את עצמך – איך הגעתי למצב הזה?
אף אחד לא קיפח אותי אף פעם. לא גדלתי בפריפריה, לא בשכונת מצוקה ולא בעיר פיתוח. אני לא עולה חדש, אני לא שייך לאף מיעוט, והאמת היא שכל הקלפים הטובים היו לי ביד. עשיתי את המסלול הכל-ישראלי של ללמוד כמו שצריך בתיכון, צבא, אוניברסיטה, מציאת עבודה ונישואים. לפני שלוש שנים, כשהיו אוהלים ברוטשילד, הלכתי לכל ההפגנות כי האמנתי שאם יורידו קצת את יוקר המחיה אולי נוכל אפילו לקנות דירה.
ואז גירושים, והכל נהפך לפריך ושביר. בערך חצי מהנטו (משכורת יותר גבוהה מהממוצע במשק) הולך מיד למזונות כי הילדים צריכים לאכול וצריכים קורת גג וצריכים בגדים, והחצי השני מתחלק בין כל ההוצאות של משק הבית שאתה מנסה לנהל. הוצאות כמו דלק, חשבונות, טלפון והכל נורא יקר. הכל משאיר סימני חריכה בכיסים. למזלי אני לא צריך לשלם שכר דירה כי אני גר ביחידה שצמודה להורים, יחידה שהיתה מושכרת עד שעברתי לשם. אלה שני חדרים קטנים, אבל לפחות זה חינם.
ואז מקום העבודה נפגע מהמיתון הכללי, וצמצומים, ופיטורים. והפריכות נהפכת להתערערות. ואת המזונות הרי צריך לשלם, כי הילדים צריכים לאכול, ומדינת ישראל יודעת לתת לך רק 60 אחוז ממה שהרווחת עד עכשיו כדמי אבטלה, אז יש לך עוד פחות כסף פנוי. ואתה מחפש עבודה במקצוע שלך, מקצוע שנחשב פעם לא רע, וההצעות שאתה מקבל הן של 6,000 ו-6,500 שקלים בחודש ברוטו, שזה די דומה לדמי האבטלה שאתה מקבל נטו, ואתה מחשב שהנטו מהמשכורת שמציעים לך יכסה את המזונות ואולי-אולי-אולי גם את שאר ההוצאות הקשיחות. ושלא יהיה לך כסף אפילו לקרטיב.
ואתה לוקח כל עבודה זמנית שיש בתחום שלך ואתה עושה חלטורות ופרויקטים כמו כשהיית סטודנט לפני עשור עד שתבוא הצעת העבודה שתאפשר לך לחזור לעבוד כשכיר. כולם מדברים אתך על תשלום של שוטף פלוס 30, ומתכוונים לשוטף פלוס מתי-שיבוא-לי-לשלם-לך, אבל אתה לא מפסיק לעבוד כדי לעמוד בכל ההתחייבויות שלך. ואתה מנסה לפתח קריירה שנייה כמחלק עיתונים לפנות בוקר, אבל מגלה שהמס שלוקחים כל כך גבוה (כי במקביל יש לך הכנסה מדמי האבטלה) שבחישוב עם העלות של הדלק אתה בעצם מפסיד כסף.
אבל כל זה לא מפריע באמת. וגם לא מפריע לך שהתפריט שלך מורכב בעיקר מלחם אחיד עם ממרח כלשהו (בדרך כלל מה שהילדים אוהבים שאתה שם להם בסנדוויץ' וקנית צנצנת ממנו: חמאת בוטנים או שוקולד השחר). מה שמפריע לך זו חוסר היכולת להסתיר את העוני מהילדים שלך.
לפני כמה ימים הקטנה ביקשה פיצה.
פיצה מזוינת. 12 או 13 שקלים, תלוי אם זה עם תוספת או בלי. ואתה מנסה לשכנע אותה שנאכל בבית ושביצה עין זה פי אלף יותר טעים ושתעשה לה פרצוף מגניב עם מלפפון בתור אף ועם חיוך של פלפל בצלחת. אבל היא רוצה פיצה.
ואתה מנסה לשדל אותה, כי הסתכלת בארנק. יש לך 11 שקלים ו-20 אגורות. חסרות 80 אגורות בשביל להגיע למשולש אחד של פיצה. ואתה מקלל את עצמך על כל קבצן ונגן רחוב שאי פעם נתת לו את עשרות האגורות שלך כשעוד היה לך כסף, ואתה נזכר איך שהרשית לעצמך להתפנק כמה ימים לפני כן עם מיני קרואסון במאפייה ליד הבית ושזה היה קרואסון שמוכרים במשקל ועלה 3 שקלים וחצי, ואתה מוצף ברגשות אשם. עם ה-3 שקלים וחצי האלה בארנק אתה קונה לה את הפיצה, ועוד שם לה תוספת מעל זה.
וזה משפיל לחשוב על זה. משפיל שאתה בכלל אוכל את עצמך על 80 אגורות, ועוד יותר שאין לך 80 אגורות לקנות לילדה פיצה. ואתה כבר מנסה לחשוב בראש על לבקש אולי מהמוכר של הפיצה שיפרגן לך את ה-80 אגורות האלה ולהבטיח לו שתחזיר מחר, ומתכנן לקחת מההורים כסף בלילה ואז תיסע אליו בבוקר ותשים לו שקל שלם על הדלפק ותגיד לו תודה ושמור את העודף כי הוא יצא כזה בסדר.
אבל בינתיים אתה עם הילדים באמצע הרחוב, והילדה רוצה פיצה.
ואתה מסביר שאתה מאוד רוצה לקחת אותם והם היו מקסימים והם ילדים הכי טובים בעולם, אבל אין לך כסף כרגע (כי הרי לא באמת תבקש ממוכר הפיצה הנחה: לגלגל עליו את הבעיות שלך זה כבר מוגזם), ואז אח שלה הגדול אומר לה: "לאבא אין כסף לפיצה. בואי נאכל בבית. זה יהיה כיף, אני מבטיח". והוא שואל אותך בעיניים מודאגות אם אין לך כסף כי הם ביקשו יותר מדי דברים בעבר, ואתה אומר לו שמה פתאום ומאלץ החוצה את הצחוק הכי חזק שיש לך, ואומר לו שזה בסדר גמור לבקש ושהם ילדים מדהימים ומותר להם לבקש כל מה שהם רוצים ואם תוכל גם תיתן להם את זה, ועם כל הברה שלו אתה מרגיש שמתת קצת יותר מבפנים.
ואתה כל כך שמח ששניהם מגיעים לך פחות או יותר עד המותניים ואתה מרים את הראש ומסתכל לשמים כדי שלא יראו את הבעת הפנים שלך. ואז הקטנה אומרת "בסדר", ונראה שלא ממש איכפת לה. ואז היא אומרת "מצאתי מטבע של 10 שקלים השבוע, ושמתי בקופה שלי אצל אמא. אתה רוצה שאני אביא לך אותו ואז יהיה לך כסף?" והיא שואלת את זה במבט הכי טוב והכי תמים והכי מתוק והכי מתכוון שיש ואתה עוד יותר מת מבפנים.
ואז אלפי מסמרים נורים לכיוונך בבת אחת וננעצים בבשר והלב מבקש להתפוצץ, וקשה לנשום כי בית החזה מפרכס בנשימות מהירות של לפני-בכי ואתה בולע את הרוק ואתה מגדיל את העיניים כמה שאפשר עד שאין יותר עפעפיים כדי לנסות להחזיק בעזרתם את הדמעות שלא יברחו החוצה מצדי העין ומרגיש את קצה האף מתחיל לדלוף. ואתם צועדים, שלושתכם ברחוב, וידיים קטנות מחזיקות את הידיים שלך כאילו שאתה אי של יציבות עבורן, ואתה מרגיש ההפך המוחלט מאי של יציבות: אתה מושפל, כי בחיים שלך לא העלית על דעתך שלא יהיה לך כסף לפיצה כשהילדה שלך תבקש. כי בחיים שלך לא חשבת שתלך ברחוב עם שני ילדים שיום אחד יבינו כמה שאין לך לתת להם. כמה שאתה לא יכול לספק להם את ההנאה הקטנה שהם ביקשו: לא משהו יקר מדי. חתיכת פיצה.
ואתה מכין להם ארוחת ערב, והם אוכלים בכיף כי מבחינתם לא קרה כלום, ואתה הולך לאמבטיה בזמן שהם אוכלים ומשחרר ובוכה נורא. ואתה מרגיש הכי כישלון שיש, כי אין לך. כי פשוט אין לך.
ואתה כל כך מושפל.
ורוב החברים בטוחים שאתה בסדר, כי אתה לא מדבר על זה, כי זה פשוט מביך מדי ובעיקר כי אתה לא רוצה שאף אחד ירחם עליך, וכי אתה משתמש באותם בגדים מהתקופה שבה עוד היה כסף – אז אי אפשר לדעת. הם לא יודעים שלא העזת ללכת לטפל בכאב השיניים ששיגע אותך עד שאחותך אמרה לך שאתה חייב לטפל בזה ושהיא תשלם. הם לא יודעים שאם ההורים לא נותנים לך קצת מוזמנים אתה בקושי אוכל משהו שהוא יותר מסנדוויץ', ושלמרות שלא רואים עליך אתה לא מרשה לעצמך יותר מארוחה אחת של סנדוויץ' ביום ותפוצ'יפס רגיל או במבה גדול אחד כארוחה שנייה (דווקא בגלל הערך הקלורי הגבוה), ושכשאתה ממש רוצה לאכול משהו חם ולהתפנק אז אתה אוכל צ'יזבורגר של 10 שקלים במקדונלדס, ומתבאס אחר כך על המטבע שבזבזת בשם הגרגרנות שלך.
ואלה שכן יודעים שיש בעיה מציעים עזרה והלוואות כל הזמן אבל אתה לא מעז לקחת משתי סיבות:
ראשית, אתה בכלל לא יודע אם תוכל להחזיר אי פעם, ואם כן אז מתי.
ושנית, כי יש לך כבוד.
כי אתה גבר, ואת האמת? די נכשלת כגבר. וכמה שאתה שוויוני, פמיניסט, מתקדם ומבין עניין, אתה עדיין צריך לעמוד בציפיות של עצמך מעצמך כגבר. אתה גבר, אז אתה אמור לפרנס את הילדים שלך. אתה גבר, אז אתה אמור לדאוג שלא יחסר להם כלום לעולם. אתה גבר, אז אתה אמור להיות מסוגל לקרוע את ים סוף עבורם כי אתה כל כך אוהב אותם וכל כך רוצה שלעולם לא יחסר להם כלום, ואז אתה מבין שכשהילדה שלך מציעה לך 10 שקלים שמצאה "כדי שיהיה לך כסף", אתה כבר לא גבר.
אתה יודע שלמרות שהכוונות שלה טהורות כמו הלב הטוב שלה, אין דבר יותר משפיל מזה שהתינוקת שהיתה תלויה לך על החזה במנשא רק לפני כמה שנים מציעה לך עזרה. כגבר, אמורים להישען עליך ובמקום להיות גבר אתה סמרטוט שלא מצליח לקנות פיצה.
ולא איכפת לך שלפעמים אתה נגנב מרעב כל היום, ולא איכפת לך שהפוטנציאל שלך לצאת ממעגל הזוועה הזה שנתקעת בו הוא לא משהו, ולא איכפת לך מכלום: אבל זה שאתה לא יכול לתת לילדים שלך את הכל זה משהו שהורג אותך. זה שאמרת להם "אני לא יכול" על משהו כל כך קטן, זה משהו שספק אם תתגבר עליו אי פעם. זה כואב יותר מכל דבר אחר.
ואם נכשלת בלספק את הבקשות הצנועות של הילדים שלך, אז לפחות תנסה לשמור על הכבוד הניאנדרטלי המטומטם שלך ואל תיקח תרומות. לפחות תנסה לצאת מהבור הזה לבד.
תשרוט, תבעט, תטפס, תתאמץ, תסבול, תיחנק, תמשוך, תילחם, אל תוותר ותוכיח לעצמך ולעולם שאתה שווה משהו בכל זאת. שאתה לא אפס. זה הצלב שלך, אז תסחוב אותו בלי לרחם על עצמך. לפחות את הכבוד העצמי ואת האמונה בזה שאתה יכול: לפחות על זה תשמור, גם כשכל השאר כבר הלך.
ואתה מוצא אחרי כמה חודשים עבודה בשכר נמוך כי בישראל של 2014 מי שמשלם שכר שגבוה יותר משכר המינימום כבר מתחיל להכין לעצמו את חפירה ושלט לשדרת חסידי אומות העולם, ואתה מעמיד פנים שהכל בסדר. ובעבודה אתה נחמד לכולם וחברותי כמו תמיד, אבל אתה אף פעם לא הולך לשבת עם הקולגות בבית הקפה שמתחת לבניין המשרדים, ואתה מתנצל שלא תוכל לבוא לחנוכת הבית של זאת מהצוות שנורא חשוב לה שתבוא כי אתה חדש וחשוב שתתגבש עם כל החבר'ה (כי אתה ממש לא יכול להרשות לעצמך לקנות לה עציץ או מה שזה לא יהיה שמביאים), ואתה עושה את זה בחן ובנימוס והיא מקבלת את זה בסדר, ואתה נראה לגמרי רגיל כי אתה הרי זוכר איך מתנהגים רגיל.
אבל שום דבר לא רגיל.
כי אין לך כסף והבנק גם לא ילווה לך כסף, ואין לך שום אשראי, ואם אבא שלך הפנסיונר לא היה נותן לך את הוויזה שלו לדלק ואם אמא שלך לא היתה נותנת לך את יחידת הדיור שלהם היית ישן באוטו מתחת לעבודה.
כי היית מעמד ביניים. ואז קצת חוסר מזל. קצת "יהיה בסדר" ו"לי זה לא יקרה", והפריכות נהפכה להתפוררות. ואתה מאמין שמתישהו תעלה חזרה כי הרי הבטיחו לך כשהיית קטן שאם תהיה טוב ותעשה הכל לפי הסדר אז יהיה בסדר, אבל יותר ויותר נראה לך שיכול להיות ששינו את הכללים ואף אחד לא סיפר לך.
ואז הילדים מתקשרים לשאול אם השבת תיקח אותם לים כי עכשיו נגמרה המלחמה וכבר אפשר ללכת ולקנות ארטיק (החודש הצלחת להתחמק מההוצאה הזאת ומשאר הוצאות החופש הגדול באדיבות פיקוד העורף שהכריח להישאר בבית), ואתה רואה שאמא שלך השאירה לך שטר של 100 מתחת לדלת.
100 שקל, אתה אומר לעצמך. זה המון כסף.
וזה יספיק לך לארטיקים שלהם, ולחנייה בים, ואולי אפילו לקחת אותם לאכול משהו "בחוץ" במקום לאכול שוב חביתת עין עם פרצוף מירקות. אז אין לך כסף ואין לך הערכה עצמית ואין לך גאווה, אבל לפחות השבוע תהיה להם פיצה.
והדבר היחיד שממנו אתה מתעודד זו העובדה שאתה עדיין מרגיש את אלפי המסמרים שננעצים בבשר ופוצעים אותך. אתה יודע שביום שבו תפסיק להרגיש את הכאב, כשזה יפסיק להפריע לך, כשזה יפסיק להשפיל אותך, באותו יום אתה תדע ששכחת איך היה פעם – לא ממש מזמן – כשעוד היית כמו כולם.
פעם, כשעוד לא היית עני.
ובאותו יום תדע עוד משהו: שאיבדת גם את הכבוד. הכבוד של הדבקות באמונה בתקווה שיום אחד, גם אם זה ייקח זמן, עוד תצליח לטפס החוצה מהבור. שיום אחד תצא מזה.