בדיוק 48 שעות חלפו מאז ניסיון ההפגנה הלא מוצלח כנגד פיצוציית הדואר בעפולה. "בית בושת לערבים", היא כונתה בכרוזים שהופצו טרם ההפגנה, ועוד נכתב בהם: "המקום פועל רק לבני מיעוטים, הם שותים משתכרים ואף היו מקרים של דקירות. המקום מהווה סכנה לביטחוננו האישי במיוחד בימים אלו".
בהפגנה לפני יומיים סיפרו המפגינים שבעלת הפיצוציה סגרה עד יום שני בגלל ההפגנה והמחאה נגדה, והמליצו לנו לשוב לאיזור בזמן שהיא עובדת כדי לראות את המטרד במו עינינו. בעשר בלילה נכנסתי לרחוב הרב לוין. על סמך סיפורי המפגינים ציפיתי לראות טברנה רועשת ורווית אלכוהול, שבמרכזה מסתובבת מדאם קשוחה עמוסת בטחון עצמי, אבל לעיני נגלתה פיצוציה עירונית, פשוטה למראה וריקה מאדם. מרים קהלני, בעלת המקום, בת 53, עם מטפחת לראשה, ישבה על כיסא מחוץ לעסק ונראתה מותשת, לידה עמד בחור כבן ארבעים בשם שרון שעובד אצלה. שניהם בדיוק סיימו לשטוף את הרצפה.
"אין לי יותר כוח לדבר, גמרו לי את הכוח", היא אמרה כשהצגתי את עצמי ואז סירבה לדבר. הטלפון בפנים צלצל, היא נכנסה כדי לענות. שרון סיפר בינתיים שהוא גר מעל לפיצוציה, סמוך לאחת הנשים שהפגינה נגד הפיצוציה לפני יומיים. "זה פשוט עוול מה שעושים למרים", הוא אמר, אבל לא הרחיב. חמש דקות לאחר שנכנסה יצאה קהלני בחזרה למדרכה, התיישבה ופרצה בבכי: "זה שוב פעם הם – 'יא זונה, יא מזדיינת עם ערבים, יא משקה מחבלים'".
השיחה הגיע ממספר חסוי, לא הראשונה וכנראה גם לא האחרונה. קהלני סימנה לי להיכנס פנימה, התישבה ליד השולחן והציתה סיגריה. שרון הביא לה כוס מים כדי להירגע. "את יודעת, 22 שנה לא עישנתי, ועכשיו חזרתי לעשן", אמרה, "אני פשוט לא יכולה יותר".
אני מנסה לשאול שאלה אבל היא קוטעת אותי: "קודם כל תלכי ותראי מה יש מאחורה למעלה. נכון שהשכנים אמרו לך שיש פה בית בושת, עם מיטות מסאז'? לכי תראי". שרון מוביל אותי במדרגות העץ לחדר קטן שכל תכולתו היא שולחן פלסטיק, כמה כסאות וארגזים ריקים בערימה. לא בדיוק בורדל, או משהו שיכול לתפקד ככזה.
קהלני מוזגת עוד כוס מים, בינתיים קצת נרגעה, ומתחילה לדבר בשטף. חשוב לה לספר על המשפחה שלה. "מהעסק הזה אני מאכילה ארבעה ילדים, ששה נכדים ושני חתנים. לקחו לי את הכול", היא אומרת בייאוש, "אני עומדת לחתן ילד עוד חודשיים ואין לי מצב רוח, אין לי שקט נפשי פה. אני לא רוצה בכלל שהנכדים שלי יראו אותי ככה, שבורה. אני בסך הכול באתי לפרנס את המשפחה שלי, ואין יום אחד שעובר לי שקט בנשמה. אני לא ישנה בלילות, לוקחת כדורי הרגעה, לא יודעת מה זה לחייך ולשמוח, קטפו לי את כל שמחת החיים וביישו לי את המשפחה.
"אני נשואה כבר 32 שנים, אני אישה של בעל אחד ולא זונה כמו שאומרים עלי השכנים ולא זונה עם ערבים. אני אישה נאמנה לבעלה וטובה לילדיה ונכדיה. אני באה מבית של ערכים טובים וכבוד ושמחה".
לפני 17 שנה עברו מרים ואשר קהלני ממגדל העמק לעפולה. הוא עבד שנים בבניין, היא היתה עקרת בית, ולפני ארבע שנים הקימו את העסק בלחץ של הילדים. שני בני הזוג, היא חושפת, היו מכורים להימורים במשך עשר שנים, והילדים הציעו שיקימו עסק ועל ידי זה יפתרו את הבעיות. "בארבע השנים האלו לא הלכנו להמר בכלל. המקום הזה הוא הגמילה שלנו", היא מספרת.
ההתנכלויות של השכנים התחילו לדבריה לפני כשנה. המקום נסגר בצו מנהלי לחודשיים לאחר תלונות חוזרות ונשנות מצד השכנים. "ראש העיר טען שיש בעיות עם השכנים, הוא האמין להם ולא רצה להקשיב לי. ראש העיר מקשיב לחגיגה של שני אנשים שגרים ממול ולא לעסק שלי?", היא שואלת בכעס. כך או כך, היא מילאה אחרי כל התנאים להשיג רישיון עסק, כולל אישור מכבי האש והתקנת מצלמות, ולפני כעשרה ימים נפתחה הפיצוציה מחדש.
מאז הפתיחה המחודשת מתארת קהלני מצב בלתי אפשרי, שהיא קושרת ישירות להקצנה ביחסי היהודים ערבים מאז תחילת המלחמה בדרום. היא מראה לי את שארית הכתובת "מוות לערבים" שנחרטה על סורגי הפיצוציה. את זו שנכתבה על חלון הזכוכית היא הצליחה למחוק לגמרי.
"אני מבקשת שתפרסמי שנכון שאנחנו במלחמה והמצב לא טוב, אבל ערביי ישראל לא אשמים. יש לי גם לקוחות מהמגזר היהודי וגם לקוחות מהמגזר הערבי. גם מהמגזר הערבי שנכנסים אלי מביעים כאב על החילים שנפלו, וגם אני מביעה את הכאב שלי על החיילים שנופלים בעזה ועל ילדים חפים מפשע. בואו כולנו נעשה סוף לדבר הזה ונחייה בשקט בארץ שלנו. אני והחברים מהמגזר תמיד מדברים שהלוואי ויהיה שלום ושקט עם כל העמים. כמו שכואב לי כואב גם להם, אין ויכוחים פה על המלחמה. רק לעשות שלום שיהיה לנו ולהם שקט".
אני שואלת אותה על המצב הכלכלי והיא לא מנסה ליפות את המציאות: "חוזרים לנו צ'קים, חוזרות הוראות קבע, מתקשרים מהבנק, המצב לא טוב בכלל וזה הכול בגלל השמועות שהפיצו. היום במשך כל היום נכנסו חמישה אנשים. אני משלמת 4.5 אלף שקל שכירות לשווא. בקושי מכניסה 200 שקל ליום מאז ההכפשות".
מרים ניסתה לקבוע פגישה עם ראש העיר אבל לדבריה הפגישה הייתה מיותרת: "הוא רק ידע לקטול אותי ולא נתן לי לספר את האמת ואת הכאב שלי. לא נותנים לי למכור סנדוויצ'ים יותר, רק שתיה קלה, בירות, גלידות וסיגריות. כולם משתתפים – ראש העיר, רישוי עסקים, המשטרה, הם מקשים עלי ועל העסק כדי לשבור אותי". עוד לפני שהשאלה נשאלת היא קוטעת אותה ומצהירה שהיא לא מתכוונת ללכת לשום מקום.
מדוברות עירית עפולה נמסר בתגובה: "העסק המדובר נסגר בצו מנהלי בתום תהליך ארוך של בירור, שימוע ואכיפה, לאחר שהוכח כי העסק פועל בניגוד לתנאי הרישיון. לאחר תום תקופת הסגירה, נפתח העסק מחדש בהתאם לתנאי רישוי חדשים, כחלק מתהליך שגרתי של הוצאת רישיון עסק חדש ולאחר התחייבות בכתב לעמוד בכל המגבלות החוקיות שהטילה העירייה. ראש העירייה נפגש עם בעלת העסק והציג בפניה את תלונות התושבים בדבר הפעילות במקום והחריגה החמורה מנהלי רישוי העסקים. עיריית עפולה ממשיכה בביצוע אכיפה באמצעות השיטור העירוני ומחלקת הפיקוח ולא תהסס לפעול להבטחת איכות חייהם של תושבי המקום".
ומה לגבי הפלאייר שהופץ וההפגנה בשבת?
"אין בכוונתנו להתייחס לפלאייר שהופץ, מאחר והוא מעלה טענות מופרכות".
***
כבר 22:25 ומרים קמה לסגור את הקופה. לפי ההגבלות החדשות שהוטלו עליה מרישוי העסקים היא צריכה לסגור את המקום ב- 22:30. היא מוציאה את תדפיס סיכום היום מהקופה ומראה לי את הסכום שמופיע תחת סעיף "ברוטו": 544 שקלים. "וזה של יומיים", היא מבהירה.
"אין לי חיים, אין לי זוגיות ואין לי שקט", אומרת קהלני בשקט, "ובכל זאת אני קמה בבוקר ויושבת פה, מחכה שיכנס אדם אחד לעסק. מה אני רוצה להביע פה? שמישהו יעמוד איתי ויעשה לי צדק. מתעללים בי בבעלי ובמשפחתי, וכל הדברים לשווא, הם פשוט לא קיימים".
ב- 22:30 על הדקה היא יוצאת החוצה, ונועלת את סורגי הברזל עם הכיתוב שטרם נמחק.
יכול להיות שלשכנות ממול באמת מפריע הרעש, ויכול להיות שמפריע להן גם הרעש בערבית. עוד אפשרות היא שכמו שאמר אחד הלקוחות הקבועים של הפיצוציה – מרים היא בעלת הפיצוציה האישה היחידה באיזור, כל השאר גברים, וכמה קל להגיד על אישה שהיא 'שרמוטה של ערבים', ולהפיץ את השמועה.
עפולה היא עיר למודת טרור, שלושה פיגועים גדולים הותירו בה צלקות, והשמות שלי דדון ועדן אטיאס הם עדיין פצע פתוח. בתווך של הזיכרונות, הטראומות והמצב הקשה בארץ, אישה אחת עייפה ומיואשת צועדת ברחובות. פיצוציות רבות עמוסות בלקוחות שמחים עם בקבוקי בירה ביד נמצאות על דרכה הביתה, ורק בפיצוציית הדואר, העסק שלה, האורות כבר הוחשכו.