זה היה מפיק קולנוע יהודי עם רקע ישראלי לא-ברור מהדור של גולן-גלובוס, כמובן שהרבה פחות מצליח מהם, ודרך אמא שלי הוא ניסה ליצור איתי קשר כבר כמה פעמים. השנה הייתה 99'. בסוף הוא חיכה לי בהפתעה על הספה בסלון אצל אמא שלי, ביום שישי אחד. לעולם לא הייתי מסכים לפגוש אותו או לדבר איתו אפילו בטלפון אם זה היה תלוי בי. אם היה רודף אחריי ברחוב הייתי רץ הרבה יותר מהר ממנו, אין בכלל שאלה, אבל מהפגישה הכפויה הזאת לא יכולתי להתחמק. קראו לו וולף נוימן.
לוולף היה רעיון. הוא שמע מאמא שלי שבצבא שירתי בעיתון "במחנה" ולכן נראה לו שאני מועמד מתאים מאוד לדחוף את הרעיון שלו הלאה במסדרונות משרד הביטחון. בארוחת הערב, שבה הגישה אמא שלי סלט ביצים ועוף ברוטב סויה, אני זוכר את זה היטב, ישב וולף מולי וקרץ כל העת בעיניו. "אחר-כך אנחנו נשב, בווו-אז", הוא אמר לי באנגלית היהודית שלו, למרות שהעברית שלו הייתה מצוינת, לדבריו. הוא אהב לחזור על השם שלי, בווו-אז, בווו-אז, מותח את ההברה הראשונה כמו קשת, ואת השנייה שולח כמו חץ של רוק אל המפה. יש בשם הזה משהו מאתגר עבור אמריקאים ואלו מהם שמשתלטים עליו לא מניחים לו יותר. "אני אספר לך על הרעיון שלי, בווו-אז". "למה לא עכשיו?" שאלתי. "אנחנו נשב בשקט אחר-כך, בווו-אז", הוא אמר, "רק שנינו. אנחנו נשתה וישניאק שהבאתי ואני אספר לך על הרעיון שלי". הוא עמד פשוט להתפוצץ מתוך בגדיו מרוב התרגשות. היה קיץ והמזגן לא הצליח באמת לצנן את הסלון, שהיה גדול ביחס לדירת מעמד-בינוני בגוש דן בשלהי שנות התשעים. ווולף היה כמובן גם הוא איש גדול כמו שבוודאי ניחשתם כולכם.
את הווישיניאק פתחנו במרפסת הצרה, שפנתה אל ציר תנועה מרכזי. זה היה כאמור ערב שישי אז משאיות לא נסעו שם, אבל את הצעקות של הנערים בני ה-17.5 מחלון של אוטו לחלון של אוטו בדרך לתל-אביב שמענו יפה. למורת רוחו של וולף הצטרפו הוריי ונדחסו שם איתנו מתוך נימוס או אולי מתוך איזו תחושת אחריות, בכל זאת – מהמרפסת ניתן ליפול חמש קומות. גרונו של אבא שלי היה ניחר מרוב בדיחות ביידיש והוא היה שקט, ואילו אמא שלי נראתה מוטרדת פתאום: מי זה בעצם הוולף נוימן הזה, דמיינתי אותה אומרת לעצמה, כי השעה כבר הייתה עשר וחצי וזו שעת הספקות. בכלל, קל לחשוד במישהו לאחר ששבע ממזונך. מי הוא בעצם האיש הזר הזה שכרגע חיסל צלחת אחר צלחת של סלט ביצים ממטבחי? האם הוא אמנם אחיינם של בני משפחת ליבר שנמלטו מפולין לגוואדלחרה? איך זה שרבקה ליבר מעולם לא כתבה לי עליו?
בהפוגה שהשתררה לאחר ה"לחיים" ולגימת הווישניאק הראשונה פתח וולף ואמר: "אתה יודע, בווו-אז, אני חושב הרבה על צה"ל. צה"ל בשבילי הוא חשוב כמו ילד שלי ואני חושב שהכי חשוב בצה"ל זה המוראל. כי חיילים בלי מוראל, זה יותר גרוע מחיילים בלי טנקים. כי אם תיקחו לחיילים את הטנקים, הם עדיין יכולים להילחם. בגטו ורשה נלחמו עם מזלגות, אפילו עם כפיות. אבל בלי מוראל? אי אפשר לעשות כלום. אפשר לשכב על הגב כמו מוזלמנים באושוויץ. זה מה שאפשר לעשות בלי מוראל". אבא שלי הנהן בהסכמה. עיניו היו אדומות מעט, או שאולי היה זה האור של שלט דואר ישראל שעמד ברחוב והשתקף בהן. אמא שלי נראתה מוטרדת בדיוק כמו קודם ואולי אפילו יותר. היא לא אהבה שיחות שבהן השתמשו באושוויץ כדוגמה למשהו שאינו אושוויץ.
"אני חושב, בווו-אז", המשיך וולף ואמר, "שהדרך הכי טובה להעלות את המוראל לחיילים, זה עם בידור. בידור זה משהו שכל אחד אוהב. וחיילים צריכים בידור יותר מכל אחד אחר. באמריקה כבר הבינו את זה מזמן. כל הבדרנים והזמרים הכי גדולים תמיד הופיעו בפני החיילים. כל מי שתרצה. מרילין מונרו, בוב הופ, פרנק סינטרה. אפילו לואי ארמסטרונג שאתה יודע – היה שחור [פה השתמש וולף בשם תואר יידישאי לא נכון פוליטית]. כולם טסו הכי רחוק, עד קוריאה, עד וייטנאם, עד ברלין, רק כדי לעשות גוד טיים לחיילים שלנו. אני מתכוון, לחיילים שלהם". אמא שלי הפסיקה אותו. "בטח שמופיעים פה לחיילים", היא אמרה, "כולם מופיעים פה לחיילים. לא רק שמופיעים, יש גם להקות צבאיות! אפילו זובין מהטה הופיע עם הפילהרמונית לחיילים. בכל המלחמות הופיעו. באמצע מלחמת יום כיפור שרו לחיילים בתעלה!". "איזה תעלה", רטן אבא שלי, "אף אחד לא הגיע לשיר בתעלה". "הגיעו! אולי אתה לא שמעת אבל הגיעו", חזרה אמא שלי, "לכל מקום הגיעו!".
מרלין מונרו מופיעה בפני חיילים אמריקאים בקוריאה, 1954
וולף התעלם מהוריי כאילו היו שני כלבלבים שנבחו ברקע ותקע בי עיניים של איש מכירות. "בכל אופן, בווו-אז", הוא אמר, "אני חושב שפה עדיין לא הבינו כמה זה חשוב ההופעות של הבדרנים בשביל החיילים. אבל – בישראל יש בעיה שבאמת זה קשה. הזמרים של ישראל זה לא באמת, איך אומרים, סטאר קוואליטי. מה שאתם אומרים זה לא באמת מוראל. מה זה להקות צבאיות? זה מוראל זה? הפילהרמונית זה מוראל? צריך מוראל אמיתי. בדרנים אמיתיים שממלאים את המדיסון סקוור גארדן ארבע פעמים בחודש. כמו פרנק סינטרה, מרילין מונרו – אבל של ישראל. של יהודים. ומי יש כאלה אני שואל אותך?".
בדממה שהשתררה מזג לי וולף עוד כוסית של וישניאק והציע מעט גם להורי. הם דחו אותו במחווה עצבנית, מתואמת היטב. "על דז'יגאן ושומאכר שמעת, בווו-אז?", הוא אמר. "את בוריס טומשבסקי אתה מכיר? זה בדרנים. זה זמרים. זה סטארים יהודים! כל החיים שלי אני שמעתי אותם מתקליטים ביידיש ועכשיו אמרתי – למה לא להביא אותם לצה"ל? לחיילים שלנו? בלבנון, ברפיח, בכל מקום?". "אבל הם מתים", אמרה אמא שלי בחיוך של ניצחון, "הם כולם מתו מזמן". החיוך של וולף פגש את החיוך של אמא שלי וכאילו הטיס אותו איתו גבוה לארץ החיוכים, כי החיוך של וולף היה חיוך המאני-טיים שלו, החיוך שאותו הכין כל הערב. "הם מתים, אבל אנחנו נביא אותם". "איך תביא אותם?" שאלה אמא שלי, כבר ללא החיוך שנלקח ממנה. "בהולוגרמות", אמר וולף. "אנחנו נביא אותם בהולוגרמות".
מכאן ואילך פרש בפנינו וולף את מעלותיהן של ההולוגרמות וכיצד הן יכולות, בחזונו, להעלות מן האוב זמרי יידיש מתים שיופיעו מחדש בפני חיילים חיים. הטכנולוגיה קיימת, צריך רק לרתום אותה, ומי יוכל לעשות זאת טוב יותר מצה"ל? פניהם של אבי ואמי היו מוכות אימה ותימהון. אני הקשבתי לו בעניין. הוא הבין דבר או שניים בטכנולוגיית ההולוגרמות וניכר שערך מחקר מעמיק. בסופה של ההרצאה אמרתי לו שאני חושב שזה רעיון מצוין ושיכתוב לי עליו מכתב שאותו אעביר לשר הביטחון. וולף שמח. נפרדנו ממנו לשלום ומעולם לא ראיתי אותו יותר. את המכתב ממנו עוד קיבלתי באמצעות אמי, שעיוותה את פניה כשמסרה לי אותו, כאילו מדובר בגוויית מקק. שמרתי אותו אצלי כמזכרת מאדם תימהוני, והוא אבד לי ודאי באיזה מעבר דירה.
וולף, כמו נביאי אמת אחרים, נתפס אז בעיניי כמשוגע אבל במבט לאחור חזה בדיוק רב התפתחויות טכנולוגיות בעולם הבידור שיבואו כעשור וקצת אחר כך. בשנת 2012 הופיע בפסטיבל קואצ'לה שבקליפורניה הראפר טופאק שאקור, שנרצח 15 שנה קודם בלוס אנג'לס. הוא הופיע שם כהולוגרמה, בהפקתה של חברת האפקטים האמריקאית דיג'יטל דומיין מדיה גרופ, שבנתה את דמותו מתערובת של קליפים ישנים ועיבודי מחשב. טופאק המשוחזר ביצע שניים משיריו עם הראפר סנופ דוג, ואפילו דיבר אל הקהל. במאי 2014 ביצע מייקל ג'קסון המנוח, ברוקדו כהולוגרמה על הבמה, את "עבד לקצב" מול הקהל בטקס פרסי הבילבורד השנתי. יש אמנם להניח שהופעות חיות בהולוגרמה של אמני יידיש משנות ה-40 לא ילהיבו היום חיילים, בכך כנראה טעה וולף, אך מה לגבי מתים אחרים, טריים יותר? אריק איינשטיין (שהפסיק להופיע הרבה לפני מותו בשל חרדת במה, בעיה שההולוגרמה תפתור בקלות)? מאיר אריאל? עופרה חזה? זוהר ארגוב? האם אמנם הזה וולף הזיות? האם אין זו אכן דרך מופלאה להעלות את מוראל החיילים, בפאתי עזה או בתוכה ממש, סביב התנחלויות מבודדות, בבסיסים הנידחים ואולי גם בלבנון אם חס וחלילה נחזור לשבת בה יום אחד, כפי שעוד ישבנו שם ב-99', באותו קיץ רחוק בו פגשתי את וולף נוימן?
בועז לביא הוא כותב, יזם ובמאי. סרטו הקצר "האגם" הוקרן בפסטיבלים רבים ברחבי העולם, ובשנה הבאה יראה אור בארה"ב ובצרפת רומן גראפי שיצר עם המאיירים אסף ותומר חנוכה
