השבוע הושלמה עסקת מטוסי האדיר, F35. מדינת ישראל משקיעה בעסקה הזו 7.5 מיליארד דולר. אדיר, לא? קוראי הטור הזה בוודאי מהרהרים כבר במוחם ובליבם לאילו מטרות אחרות ניתן היה להשתמש בכסף הזה, אבל עזבו – חבל על כאב הלב והעצבים.
בואו נבדוק את מדינת ישראל, מערכת הביטחון וצה"ל לגבי הסכום העצום הזה שהשקיעו ברכישת מערכות נשק מתקדמות. צוללות במיליארד וחצי שקלים כל אחת, מטוסי אדיר בעשרים ושבעה מיליארד שקלים ומאות טנקי מרכבה במיליארדי שקלים נוספים. רק בעתיד נדע האם בכסף האדיר הזה רכשנו ביטחון אמיתי, או שמדובר בעסקי אוויר, באשליה של כותרת, ובכסף אמיתי בעבור נשק פיקטיבי.
עכשיו בואו נרד אל המסמר בנעל. נניח שיש פנצ'ר בגלגל של אחד המטוסים האדירים הללו שמחיר כל אחד מהם כארבע מאות מיליון שקלים. לא משהו חמור או דרמטי – סתם פנצ'ר בגלגל. נכון, זה לא משהו שאמור להשבית מטוס לנצח ממש כמו שפנצ'ר באוטו לא משבית אותו לנצח. אבל ממש כמו שאוטו לא יוכל לנסוע בלי ביקור אצל הפנצ'ר מאעכר כשהאוויר בורח מהגלגלים, ככה המטוס – אדיר ויקר ככל שיהיה – לא יכול להמריא. זה עד כדי כך פשוט: ומסתבר שבחיל האוויר כמעט ואין מתקני פנצ'רים.
ולמה בחיל האוויר שלנו יש הרבה פחות מתקני פנצ'רים? או – אז הנה סיפור שלא יאמן שמספר לנו נציב קבילות החיילים על מערכת הביטחון הישראלית. הכל גלוי לעין באינטרנט וצריך רק לקרוא ולהבין:
מדינה שרוכשת מערכות נשק במיליארדים ומספרת לאזרחיה העניים והמרודים, אלה שלא יכולים לקנות דירה כל חייהם, אלה שמתקיימים מ-2342 ש"ח לחודש לנכה, שהיא זקוקה למטוסים ולצוללות ולטנקים היקרים האלה כי אחרת פשוט נושמד. "החיים קודמים לאיכות החיים" אמר שר הביטחון לשעבר, לא ככה?
אז הלך לו נציב קבילות חיילים לאחד מבסיסי השריון הרחוקים מן העין בדרום, ודיבר עם הנגדים שאמורים "לתקן את הפנצ'ר" בטנק. נכון, לטנק אין גלגלים והוא עולה פחות ממטוס האדיר – "רק" 6 מיליון דולר לחתיכה – אבל יש בו מערכות מעיל רוח שמעיפות טילי נ.ט. לכל הרוחות, ויש בו מערכות ניווט וקשר ויש בו מערכות מכניות וסוללות: כולם דורשים טיפול כל השנה בידי נגדים שמרוויחים רחמנא ליצלן 9000 או אולי 12000 שקלים ברוטו בחודש.
אבל במדינת האוצר של נטו-כחלון יודעים חשבון. הם הרי יודעים כלכלה. בעולם הכלכלה של האוצר, הכל קם או נופל על שכרם הגבוה של עובדי הציבור. אפילו אם אותם עובדים מרוויחים שכר מינימום או את השכר הממוצע במשק, בעבור נערי האוצר וקברניטיו הם חייבים קיצוץ וייעול ופיטורים. אנשי האוצר ייעלו (איזו מילה נהדרת לפיטורים) את העובדים עד כדי כך שעל תחזוקת 35 טנקים יועסק רק נגד אחד במקום שלושה – כי הרי אם נחסוך את שכרו החודשי והשנתי של הנגד שלנו תיוושע כלכלת ישראל כולה ותקציב צה"ל ישכון לבטח.
זה רעיון נחמד בעולמם הממוזג של כחלון ופקידי משרדו, אבל אם ניזכר במתקן הפנצ'רים של מטוס האדיר, שגם הוא נגד בצה"ל, ברור שאם הוא לא יהיה – המטוס המפונצ'ר לא ימריא. ככה גם בבסיסי השריון המרוחקים ממשרד הביטחון בתל אביב וממשרד האוצר בירושלים כמרחק נוגה ממאדים, כמו שכותב נציב קבילות החיילים:
"בעבר היו בגדוד 'הכשרות מתקדם' נגדים אשר כל אחד מהם היה אמון על תחזוקה של תשעה כלי רֶקֶ"ם (רכב קרבי משוריין, בעיקר טנקים ונגמ"שים א.ל.נ) הנמצאים בשימוש יום-יומי. כיום, לאחר הגדלת מספרי כלי הרֶקֶ"ם וקיצוץ תקני הקבע של הנגדים, כל אחד מהם אמון, בתוכנית העבודה השנתית, על תחזוקת 35 כלי רֶקֶ"ם פעילים (פי ארבעה מהמצב הקודם). נגדים אלו הם בעלי רישיון נהיגה למשא כבד, ונדרשים למלא גם משימות של החלפת מנועים בשטחי האימונים; הם אמונים על הבאת חלפים מסדנאות החימוש המרחביות (נסיעה של שעתיים לכל כיוון) ועל משימות נוספות שבעטיין מתעכבת בחינת כלי הרֶקֶ"ם התקופתית".
נציב קבילות חיילים האלוף יצחק בריק מנסה להסביר את עומק הבור. בריק, האחרון מדור הנפילים שחוו את מחדל יום הכיפורים לא יודע את נפשו. הוא לא יודע איך להעביר לדור הצעיר את המסר ואת חומרת המצב: "התרשמתי כי לעיתים מַראית העין אינה מעידה על המתרחש בפועל. בתָרַ״ש 'גדעון' (תכנית רב שנתית גדעון שמוביל הרמטכ"ל גדי איזנקוט) נעשו קיצוצי כוח אדם רבים של אנשי הקבע, כדי לחסוך כסף בתקציב ולהתייעל, אולם נראה כי חלק מהקיצוצים גרמו נזק כלכלי גדול מהתועלת אשר רצו להפיק. לדבר יש השלכות קשות (…) יש סכנה שאין מי שיעביר בתחומים אלו לדור הצעיר את הניסיון אשר נצבר בעשרות שנים במלחמות ובשגרה".
האלוף בריק הלך להיפגש עם חברי המטכ"ל. הוא איש בן 71 וכל שאר האלופים יכולים להיות ילדיו. הוא בקושי מוצא את המילים כדי להעביר את סערת הנפש בה הוא מצוי לאחר שראה את המחדלים של 2017. צבא הקבע מידלדל. נגדים צעירים לא רוצים לחתום קבע. תכניות הקיצוץ משחררות את רובם בגיל 35 לאזרחות והם לא רוצים לחכות עד אז לבלתי נודע.
התוצאה של כל אלה היא מחסור חמור של אנשי קבע לטיפול בכלים היקרים שצה"ל השקיע ברכישתם, והטנקים והנגמ"שים פשוט מפסיקים לנוע כי הם מתפרקים. הכלים אינם כשירים למלחמה, ואין מי שלומד לטפל במערכות הממוחשבות היקרות והחכמות שהותקנו בהם. אין מי שמלמד את הקצינים והחיילים הסדירים כיצד להילחם בכלים החכמים והיקרים שהופקדו בבסיס.
פנצ'ר זו טכנולוגיה של מלחמת העולם הראשונה. אנחנו בעידן מערכות צבא היבשה הדיגיטלי, ה"צי"ד", שבהן מחשב אחד יכול להראות למ"פ בלחימה את כל הכלים של הפלוגה ולהציג למג"ד את נקודת הראות של כל הטנקים בגזרה – מין רשת חברתית של כלי מלחמה – אבל ברגע שיתגלה ולו באג אחד הכל יקרוס. רק תקלה אחת קטנה והיעדר איש מקצוע לתיקונה, וחיילי צה"ל חוזרים לטכנולוגיה של מלחמת העולם הראשונה או השנייה.
"הכל תלוי באיכות כוח האדם", כותב בריק, אבל שם מתגלה כי "בעוד קיצוץ כוח האדם והמשאבים הנוספים בצה"ל אמור היה לייעל את המערכות ולחסוך לתקציב הביטחון כסף רב, הרי לעיתים עקב סדר עדיפות מוטעה בקיצוץ כוח האדם ובהיעדר ראייה כוללת (…) המשמעות היא עלות גבוהה יותר מהחיסכון בגין קיצוץ כוח האדם באותן יחידות". את מה שבריק אומר בעדינות אפשר לומר בעברית פשוטה – צה"ל מתפורר. אל תסתכלו לשמיים היקרים שבהם טסים עדין מטוסי ה"אדיר". הביטו למטה אל הדיונות והגבעות עליהם אמורים לשעוט טנקי מרכבה, משאיות תחמושת, נגמ"שי חי"ר שבכולם אמורים לטפל נגדים בקבע או בסדיר – בלעדיהם הצבא ייעצר, פשוטו כמשמעו. זה המצב כבר היום במחסני החירום ובבסיסים המבצעיים של מערך השריון.
מיליארדים שהושקעו ברכישת הציוד היקר בעולם, נמקים במחסנים שעליהם אחראים אנשים שהפרנסה המצומצמת שלהם היא הדבר שהכי מטריד את פקידי האוצר והמחשבונים שלהם. הם חוסכים שקל, אבל למעשה מבזבזים מיליארד.
נ.ב. "האדם הוא הפלדה שבטנק" קובעת סיסמת השריון. הנה הנתונים של נציב קבילות החיילים על מי שאמורים לטפל בחיילים וקוצצו גם הם: "בתחום בריאות הנפש המצב אינו שונה. מצאתי כי שני קציני בריאות הנפש אמונים על הטיפול הנפשי ביחידה המונה למעלה מ-3000 חיילים. רופא אחד נדרש לטפל ב-1200 חיילים בבסיס אחד".
עכשיו אפשר לבחון את כושר הניהול של חשבשבי האוצר בתחום הבריאות, הרווחה, הדיור, הטיפול בנכים, העבודה הסוציאלית, התשלומים לניצולי שואה ועוד. אצלם האדם תמיד בעדיפות האחרונה, בטנק שקרוי מדינת ישראל.