בשכונת נחל בקע בבאר שבע השמש לא מרחמת בצהריים, היא מעלימה את הפרטים הקטנים, הכל דהוי, הכל שקט הכל מייאש. בבית אחד פועל המזגן, כל התריסים מוגפים. בגינה על תיל דק תלויים בגדים שכבר התקשו מהחום. אשה קטנה עם חיוך גדול יוצאת אלינו, העיניים שלה נעלמות, מסנוורת מהאור אחרי שעות בתוך הבית, מבקשת רגע להתארגן, לחבוש פאה, "אני דתית", היא אומרת. כשהיא חוזרת היא כבר עם מטפחת פרחונית ואיפור שהוסיפה בידיים רועדות.
לובה רוזנשטיין היא בת 84, בתוך הבית, על הכורסא שלו, שבעולם ורוד יותר אפשר לקרוא לה וינטייג', יושב מישה, בן 90, קטוע רגליים. למרות שקשה, הוא נשען על מקל ההליכה וקם מהספה לכבודנו, ג'נטלמן וקצין שנלחם במלחמת העולם השנייה מול ה"נאציונל", הנאצים. לובה מראה את התמונה הדהויה בגאווה.
מאז שהתחיל מבצע "צוק איתן" הם בקושי יוצאים מהבית, גם לא למקלט, אין להם סיכוי להגיע לשם בתוך דקה, בבתים- שנולדו מתוך אתר קרוואנים לעולי שנות ה-90, מבנייה קלה שגם הטרמיטים כבר לא מתאמצים לפורר – אין ממ"ד, וכך על הספה שלהם, הם מתגוננים בפני הטילים.
"אנחנו מפחדים, מאוד מפחדים", לובה מדגימה איך היא רועדת כשיש סירנה, הם כאן כבר 23 שנים כאן, ועדיין לא שולטים בעברית. הם לא ממש נזקקים כאן לשפה המקומית. בנחל בקע כולם מדברים רוסית, וגם מי שלא, מצליח להבין את השפה הכי מדוברת באזור הזה של העיר, את המלה "מפחדים" מישה מבין אבל לא מוכן לשמוע, הוא מרים את היד בתנועת ביטול "לא, לא!", לובה צוחקת, "הוא לא מפחד". וכדי שנבין אבל בלי להסתבך בעברית שפה קשה, הוא מתחיל לשיר ש"כל העולם כולו גשר צר מאוד" את המשפט השני של השיר "והעיקר לא לפחד כלל", הם כבר שרים בשני קולות בכזאת רצינות, כזאת כוונה – , הוא בקול נמוך היא גבוה – שאת בטוחה שבשנייה שייגמר השיר יפרצו מאיפשהו מחיאות כפיים סוערות. "הוא הירוי!", אומרת לובה, "גיבור!"
מתגוננים מפני הטילים על הספה. לובה ומישה רוזנשטיין. צילומים: אלינור אללוף
בבית לידם גר פליקס גיפשטיין, בן 68, גם הוא נכה. כבר שבועיים וחצי שהוא מסתגר בביתו, יוצא רק כשחייב, בעיקר כדי לקנות תרופות ואוכל. אין אף חנות מכולת בסביבה, רק קיוסק. שם הוא קונה את הסיגריות שלו, שתי קופסאות ליום. לקראת האוטובוס, שמגיע פעם בשעה, הוא צריך להתארגן שעה מראש, להרכיב את הפרוטזה, להתלבש, ולצעוד בקצב שלו לתחנה. הוא מנקה לבד, מבשל לעצמו ואת רוב שעות היום מעביר בפתח הבית כשמאחוריו הטלוויזיה על ערוץ 9 בקולי קולות, שלא יהיה שקט מדי," יותר טוב מסירנה!" הוא צוחק, לוקח שאכטה שנעלמת במעמקי ריאותיו וממשיך להסתכל החוצה, מדי פעם בפעם הוא מהנהן בפה קפוץ והבעה שבישראלית קוראים לה "זה מה יש", מפריח קצת עשן, הרוב נשאר בפנים.
לפני חודשיים הגיעה נציגה מביטוח לאומי שביקשה ממנו להראות לה איך הוא מתלבש; אם הוא מגיע לידית של הכיור; ושיראה לה איך הוא מגיע מהחדר לסלון. חודש אחר כך הוא קיבל מכתב מביטוח לאומי עם חותמת כשירות, וסירוב של המדינה לממן לו סיוע – שיסתדר לבד. עכשיו אין לו כוח לביורוקרטיה, ואין לו מספיק מלים ועצבים להסביר שלמרות הפאסון הוא צריך עזרה, אז שיישאר ככה.
שתי קופסאות ביום. פליקס גיפשטיין
קיר קטנצ'יק, אבל בטון
סיבוב קצר בשכונה הכי מופגזת בבאר שבע – שרק לפני שבועיים ספגה פגיעה ישירה שהשאירה כלום במקום שבו עמד פעם הבית של מרינה רחמילוב, שניצלה בנס – מוכיח מיד שזה יכול לקרות לכל אחד מהתושבים האחרים. זו שכונה של דיור ציבורי, ורוב תושביה הם קשישים, מבוגרים סיעודיים או ערירים. הם זקוקים לעזרה בימים שבשגרה, בזמנים שכאלה הצורך גובר, ואתו חוסר האונים: זה לא רק הבתים הלא ממוגנים, זה בעיקר התחושה שלאף אחד לא איכפת.
רגע לפני שאנחנו עוזבים נשמעת אזעקה, ומהקצה השני של הרחוב מגיעים אלכסנדר ברוידא והמשפחה שהגיעה לקחת אותו לכמה שעות בבית צמוד ממ"ד, אלכס בן 70, איש גבוה, לבוש בקפידה, הוא מרכיב משקפיים שחורים על העיניים, מובל בריצה מבוהלת כשבתו תומכת בו מצד אחד ונכדתו, רק בת שמונה, מצד שני, אוחזות בו במרפק. "אני עיוור חדש", הוא מסביר איך איבד את הראייה לגמרי לפני חודש, ולמה הוא עדיין לא מצליח לתפקד עם המקל, ולא מפסיק להתנצל כשהידיים שלו, בלהט השיחה, פוגעות בלי כוונה בכל מה שליד.
הפעם הוא זכה בליווי צמוד למיגונית החדשה בקצה הרחוב שהוא גר בו, מקום הרבה יותר בטוח מהפתרון שמצא מחוסר ברירה בפעמים הקודמות, בחצר ביתו: "פעם אחת אחרי שנפל הוא פשוט התייאש, שם מזרנים, ובא לפה, הקסדה מוכנה, נשכב ככה וככה, קיר בטון, קטנצ'יק אבל קיר בטון" מספרת וצוחקת מרינה, בתו, ומצביעה על שני מזרנים צבאיים וקסדה של אופניים שצמודים לגדר הנמוכה הצמודה לחצר ביתו. ככה אלכסנדר מנסה להגן על עצמו. האיש הגבוה הזה נאלץ להתקפל, לשמור על עצמו לגמרי לבד.
"קטנצ'יק אבל קיר בטון". מקום מסתורו המאולתר של אלכס
בתוך הבית תלויות תמונות יפהפיות, אלכסנדר הוא צייר, שהנציח את כל מה שלא יראה יותר. "הוא לא מפחד הוא דואג. ההרגשה שלו היא שאף אחד לא צריך אותו, כולם מצטלמים יפה, הולכים לבתי חולים, מצטלמים עם החיילים, אני בעד. בעלי בתוך עזה, אבל איפה הדאגה למבוגרים במדינה? למרות שלא ברצועה ולא נלחמים הם נתנו את שלהם", אומרת מרינה במקומו. אלכס מהנהן, מוריד את המשקפיים השחורים ומחזיר, הוא עוד לא התרגל לשחור שאופף אותו גם כשהוא פוקח את העיניים חזק.
מדרגה מחורבנת אחת
סיבוב מקלטים בקצה השני של העיר, בנחל עשן, מגלה שכונה שלמה בהתקף חרדה, לא יוצאים מהמקלט. בזמן שפיקוד העורף מרענן בכל דרך ושעה את הנהלים בענייני מיגון, יש מי שבוחר פשוט לא לזוז ממנו. תושבים מבוהלים שמאז תחילת המבצע החליטו להעתיק את מגוריהם למקום הכי בטוח עבורם – מי מחוסר ברירה ומי מפחד. ישנים, מבשלים, וגם מתקלחים שם: כיור נירוסטה קטן ודלי לסחוט את השיער. "נחמד כאן", מספרת מישהי, "תראי איך כיף לילדים", היא ממשיכה לקלף תפוחי אדמה לצ'יפס של הצהריים.
על כיסא גלגלים יושבת מורן סעדון. חמישה מהילדים שכיף להם הם שלה, היא לא מפסיקה לבכות, העיניים שלה אדומות מהבכי ומהעייפות אחרי שבועיים שהיא ישנה על כורסה, לא יכולה לצאת משם אפילו להתאוורר קצת בגלל המדרגה המחורבנת, "חמישה ימים לא התקלחתי, רק עם מגבונים. אני לא יכולה יותר". הרגל שלה נפוחה, הסוכרת משתוללת, אף תנוחה לא נוחה לה, המתח רק מוסיף, אחרי כל משפט היא נאנחת ולוחשת "תעזרו לי, תעזרו לי". אחרי כתבה בערוץ הכי נצפה בטלוויזיה על נכה אחר, הציבו בשכונה הזאת שתי מיגוניות, לה אין סיכוי להגיע לשם בתוך דקה, אז היא נשארת במקלט הזה ולא זזה, אפשר לראות את הייאוש בעיניים שלה ולהתפוצץ.
כבר שבועיים במקלט. מורן סעדון
במקלט אחר לא רחוק משם צובעים את המקום מחדש, מחליפים נורות פלורסנט, המקלט הוצת לילה לפני כן, הכל הלך, אמצע מלחמה אבל למי איכפת? בכמה מהמקלטים כבר התקינו את האסלות החדשות, למה? כי השתיים שהתקינו שם לפני שבוע נגנבו – ממש ככה – עקרו אותן ממקומן.
אבל זה עוד כלום, מספר מפקח יחידת מקלטיםדני בוארון: "תלשו מכאן ברזים, בכמה מקלטים לקחו כיורים, דלתות של שירותים, ידיות, הכל". ואת הכל מחליפים, עבודה מסביב לשעון, כאילו אין מספיק.
במקלט אחר מנסה נעים משגב שלום לשחרר את הסתימה בשירותים, 20 שנים שהוא אינסטלטור ובחיים לא הוציא כמות כזאת של אבנים ועטיפות של חטיפים מהצנרת, "תראי מה זה, בעזה אין להם מקלטים ופה הכל יופי וככה אנשים עושים? לא טוב".
בימים רגילים, סיבוב בשכונות האלה היו מספקות לא מעט חומר לסיקור לכתבי הרווחה, אבל היום כולם מגויסים, כולם מתיישרים לפי הקודים של "ישראל היפה", צוק איתן 2014. אף אחד לא הורס את הפריים-טיים של הסולידריות . אף אחד כמעט לא מוותר על שניית שידור משוכפ"צת על הגבול. בתקשורת כולנו רוני דניאל; בחיים האמיתיים ממש לא כולנו "צוק איתן".
כן, מדברים על "עורף חזק", על "חוסן לאומי", אבל לאט-לאט בשוליים, צצות המצוקות הקשות של האוכלוסייה המוחלשת. אלה מצוקות שתמיד היו שם, אותם קשיים שמעבירים ממשרד למשרד שלא יעשו אתן הרבה. הזמן יעשה את שלו, בטח, במובן זה שעם הזמן התנאים הבלתי נסבלים יהפכו לשגרה. מישה ממשיך לזמר את "גשר צר מאוד" שלמד באולפן לעברית – זה ה"יהיה טוב" של התושבים בשכונת נחל בקע – מה עוד יש להם לעשות עד סוף המלחמה או עד שיגיע סיוע? אולי רק להתפלל שטיל גראד לא נופל באותו מקום פעמיים.