— Guri Alfi (@AlfiGuri) January 6, 2015
א.
הספירה לאחור של ממשלת נתניהו השלישית החלה בשיאו של "צוק איתן", ב-26 באוגוסט 2014: לאחר שמצא עצמו במיעוט בקרב שרי הקבינט החליט נתניהו על הפסקת אש שהביאה לסיום המבצע ללא אישורם, אך בהכשר היועץ המשפטי לממשלה. אם היה צריך דוגמה לבעיית ה"משילות" שטורדת את נתניהו ואשר הזינה את סיסמת הבחירות של הליכוד: "מצביעים ליכוד, לשינוי השיטה", זו הדוגמה. המרורים שהשביעו אותו שותפיו לקואליציה בסוגיית תקציב המדינה בכלל ותקציב הביטחון בפרט, רק האיצו את החלטתו לפרק את הממשלה וללכת לבחירות. ואולם, לא אלו היו הגורמים לכך שנתניהו הפך את שינוי שיטת הממשל לנושא המרכזי של מערכת הבחירות של הליכוד.
כפי שהראתה אור-לי ברלב כאן במקום, נתניהו חוזר ותולה את האשם בהתפרקות ממשלתו בכשליה של שיטת הממשל הישראלית. טענה כוזבת זו, מבהירה ברלב, אומצה על ידי תומכיו, אך לא פחות מכך גם על ידי מתנגדיו. ואכן, על כך שלא "קלקוליה" של שיטת הממשל הם שהיו המקור לקשיי ממשלתו של נתניהו מלמדת העובדה שעד כה העניקה לו שיטה זו שש שנות שלטון יציבות, ו"קלקולים" אלו לא היו מונעים ממנו לשלוט לפחות שנתיים נוספות, לו היה בוחר בכך.
יתר על כן, שלטונו של נתניהו אותגר גם מתוך מפלגתו פנימה, והוא מצא עצמו בעימותים מחריפים והולכים בשאלות מדיניות וחברתיות עם גורמים מרכזיים בתוך הליכוד – דני דנון וסילבן שלום, לדוגמה – שערערו את יציבות ממשלתו לא פחות משעשו זאת שותפיו הקואליציוניים הסוררים. ואמנם, הקושי להסביר את ההיגיון הפוליטי שעמד מאחורי החלטתו של נתניהו לפרק את הממשלה נובע מן ההערכה הרווחת, שלו היה מעוניין בכך, אז כשם שהוא חזר והשתלט מחדש על הליכוד, כן יכול היה להגיע לפשרה עם מפלגות הקואליציה, לייצב את הממשלה ולהמשיך למשול.
מכאן, שניתוח המצב הפוליטי העכשווי בישראל חייב להתחיל בבירור הגורמים להחלטתו של נתניהו לפרק את ממשלתו באופן יזום, כלומר, מדוע בחר לוותר על יותר משנתיים שנותרו לכהונתו כראש ממשלה, ומדוע הוא העדיף את הסיכון שבבחירות שתוצאותיהן אינן ידועות, על פני המשך קיום הממשלה במחיר ויתורים מסוימים, כמקובל בדמוקרטיות ייצוגיות-יחסיות עם ממשלות קואליציוניות.
החלטתו של נתניהו מלמדת שהוא פירק את הממשלה כדי להימנע מאותם ויתורים. החלטה זו היא המשך של העדפתו לשמור על הסטטוס-קוו ולהתכנס לתוך מבוי סתום בכל התחומים – הבטחוני (התיקו ב"צוק איתן"); המדיני (המו"מ הישראלי-פלסטיני); הכלכלי (צמיחה מתחת לממוצע של ה-OECD) והחברתי (מחאת המילקי) – על פני שינוי מדיניותו.
מקורותיה של מדיניות המבוי הסתום של נתניהו, נעוצים בהנחתו כי שינויים שעתידים להתחולל בטווח הבינוני – חילופי נשיא בארצות הברית, תמורות בעולם הערבי, הכנסות ממאגרי הגז וכו' – יצרו אופק חדש למדיניות החוץ והפנים שלו. עד אז, לשיטתו, עליו להרוויח זמן, להחזיק בשלטון, ולהימנע מוויתורים – בין אם מדובר בסוגיות מדיניות וביטחון ובין אם מדובר בסוגיות כלכלה וחברה.
שותפיו הקואליציוניים של נתניהו זיהו את חוסר נכונותו לשנות את הסטטוס-קוו אך התקשו לעמוד על מקורותיה. עמיר פרץ הסביר את התפטרותו מהממשלה – מהלך שהניע את גל ההדף שהביא לקיצה – בטענה כי אין כל סיכוי להביא לשינוי בעמדותיו של נתניהו. יאיר לפיד הגדיר את מדיניותו של נתניהו במושג "הכל תקוע". ואילו אביגדור ליברמן תיאר את מדיניותו ככזו שמקדשת את הסטטוס-קוו, וכי כשלונה מחייב לאמץ מדיניות של יוזמה. ניתוח דומה הציע גם אהוד ברק, שלדבריו בהתנהגותו של נתניהו "יש אלמנט חזק מאוד של פסימיות, של פסיביות, של העדפת ההימנעות מהפעולה וההיגררות".
אלא שמדיניות המבוי הסתום של נתניהו לא היתה תולדה של הימנעות מפעולה, היגררות ופסיביות, כטענתו של ברק, אלא חלק מסדר יום כולל שהוא מקדם. העדפתו ללכת לבחירות מלמדת כי בכל הקשור לשימור הסטטוס-קוו נתניהו אינו תקוע או פסיבי אלא דווקא מגלה יוזמה ונחישות: הוא משנה את המציאות כדי להבטיח את הסטטוס-קוו ומגלה אקטיביות כדי להבטיח את הפאסיביות.
נתניהו העמיד את סוגיית המשילות במוקד מערכת הבחירות של הליכוד כמהלך משלים לפירוק הממשלה וכתחליף לשינוי מדיניותה. הדיון בשינוי שיטת הממשל משרת היטב את מדיניות המבוי הסתום: כך מעקר נתניהו את מערכת הבחירות מהתמודדות עם בעיותיה הממשיות של ישראל; העיסוק במשילות מסיט את דעת הקהל מן הנושאים המדיניים הבוערים – פלסטינים, תקציב, דיור וכו' – לשאלות חוקתיות עקרוניות; ומסב את תשומת הלב מן הצורך להכריע בין חלופות מדיניות ברורות לדיונים עיוניים בתסריטים מופשטים.
בחירתו של נתניהו להתמקד במשילות אינה נעדרת היגיון תעמולתי: מנהלי הקמפיין של הליכוד, כך נמסר, מאמינים כי הדיון בשינוי שיטת הממשל ימשוך מצביעים. ואכן, הטיית הדיון לשינוי שיטת הממשל חוזרת ומספקת לישראלים אשליה של יוזמה ושינוי שבחסותה ניתן לשמר את הסדר הקיים – צירוף המאפיין את התנהגותם הפוליטית של מעמדות הביניים תחת משטר ההפרטה.
ואולם, התמקדותו של נתניהו בשינוי שיטת הממשל אינו תעמולה גרידא. השינוי אליו הוא חותר כולל שני יסודות: הרכבת הממשלה תוטל על ראש הרשימה הגדולה ביותר; והרוב הדרוש להפלת הממשלה שהוא היום 61 חברי כנסת, יוגדל לכ-70 או 80. מהלך זה יקנה לראש המפלגה הגדולה – ובשאיפה, לנתניהו – כוח חסר תקדים הן בתוך מפלגתו והן כלפי המפלגות האחרות וכך יגביל ויעוות את תפקודה של הדמוקרטיה הישראלית. כך יאפשר השינוי בשיטת הממשל לנתניהו להמשיך במדיניות המבוי הסתום כשהוא משוחרר מהאילוצים הקואליציוניים שהביאו לפירוק הממשלה הנוכחית.
ב.
מדוע נזקק נתניהו לשינוי שיטת הממשל לשם הבטחת מדיניות המבוי הסתום? הסיבה לכך נעוצה בהתערערות שיטת הממשל המגזרית שהבטיחה את שלטון הליכוד בשלושת העשורים האחרונים.
מדיניות ההפרטה שקידם הליכוד הציבה מאז 1977 את שלטונו בפני סתירה פנימית. פירוק מדינת הרווחה, צמצום השירותים החברתיים ומסחורם פגעו קשות במעמדות הנמוכים, שהיוו את אחד ממוקדי התמיכה העיקריים של הליכוד. אחד הפתרונות לסתירה זו היה המיגזור: המעמדות הנמוכים התארגנו למפלגות פוליטיות סביב מכנה משותף תרבותי, דתי או לאומי – ש"ס, החרדים האשכנזים, "הרוסים", המתנחלים וגם הערבים – ופעלו להשיג לתומכיהם תחליפים לשירותים שהופרטו והוסחרו. ואכן, המגזרים הלכו והתחזקו ככל שהם סייעו בפירוק מדינת הרווחה שהפרטת שירותיה אפשרו את צמיחתם. כך התבסס שלטון הליכוד כפדרציה של מגזרים שהבטיחה את ההגמוניה של הימין.
ואולם, ככל שהמגזרים ביצרו את מעמדם כחלק ממשטר הפרטה, כן הישגיהם עוררו התנגדות; וככל שמעמדם התחזק, כך גדלה הניראות שלהם וגורמים שונים בחברה ובמדינה החלו לתבוע להחיל על המגזרים כללי תקצוב ופיקוח אוניברסליים. תביעות אלו הגבילו את יכולת הפעולה של המגזרים, פגעו ביכולתם לשמר את הישגיהם, סדקו את המבנים הפוליטיים שהבטיחו את כוחם וכך ערערו את הבסיס המגזרי של שלטון הליכוד.
כך גידולה המרשים של "חברת הלומדים" החרדית הקשה יותר ויותר על היכולת לקיימה כלכלית, דבר שהוביל ליציאה מוגברת לעבודה וללימודים אקדמיים, תהליכים שגרמו להתרופפות המסגרות המגזריות החרדיות. זאת ועוד, בתחום החינוך הועלתה הדרישה להתניית תקציבים לחינוך החרדי בלימודי ליבה ולארגנו כזרם הכפוף לפיקוח משרד החינוך. כך גם ככל שגדל מספר בחורי הישיבה שזכו לפטור מגיוס, כן הפך גיוס החרדים לנושא למחלוקת ציבורית שהזינה תביעה להגדלת אחוז המתגייסים מביניהם. הגידול בהטבות המגזריות שבהן זכו החרדים בתחום הדיור עורר גם הוא התנגדות גוברת ותביעה לישבן עם הנורמה הכללית.
בד בבד צבירת הנכסים החומריים והשלטוניים בידי הממסדים המגזריים עוררה מאבקי שליטה פנים-מגזריים שחוללו פילוגים בתוך המגזרים עצמם, והחלישו אותם מבפנים. תהליך זה ניכר בש"ס כבר לפני מותו של הרב עובדיה יוסף: בבחירות הכלליות הקודמות הרב חיים אמסלם פרש מש"ס והקים מפלגה מתחרה, וכמוהו עשה הרב אמנון יצחק. כך גם בבחירות לרבנים הראשיים הרב שלמה עמאר, שנתמך עד אז בידי ש"ס, עמד מאחורי הרב ציון בוארון שהתמודד נגד בנו של הרב עובדיה. פרישתו של אלי ישי, מנהיגה לשעבר של ש"ס, שהקים מפלגה מתחרה היתה אפוא רק המשך נוסף במשבר של ש"ס כמפלגה מגזרית.
תהליך דומה עבר גם על דגל התורה, המייצגת את הפלג הליטאי באגודת ישראל: לאחר מותו של הרב אלישיב התפצלה המפלגה בין תומכי הרב שטיינמן לתומכי הרב אויירבך, מהלך שנודעו לו גם השלכות מוסדיות ופוליטיות.
פילוגים פנים-מגזריים אלו מאיימים לפגוע בבסיס שלטונו של הליכוד. בין אם, כפי שמלמד המקרה של ש"ס, אחד הפלגים לא יעבור את אחוז החסימה והימין יפסיד את קולותיו, ובין אם בשל העדפתו של אחד הפלגים לחבור לשמאל-מרכז. גם אצל החרדים האשכנזים ככל שהמבנה המגזרי הישן מתערער כן ניכרת נכונות לשקול להמיר את הברית עם הליכוד בחבירה עם מפלגות השמאל-מרכז.
שינוי ממין אחר, בכיוון הפוך, התחולל במגזר ההתנחלויות ביהודה ושומרון. ככל שגברה הביקורת הציבורית על ההטבות המופלגות שמהן נהנות ההתנחלויות, כן בחרו ראשיהם לטשטש את אופיין המגזרי, על ידי טענה כוזבת כי הם דואגים גם לכלל ישראל ובמיוחד לפריפריה הישראלית, על ידי תמיכה בפעולת הגרעינים התורניים, למשל. מהלך זה לא היה חדש עבור המתנחלים שמלכתחילה פעלו להסוות את האופי המגזרי של פעולתם על ידי זיהויה עם הציונות הדתית בכלל. מגמה זו שימשה בסיס שמתוכו נולדה הבית היהודי, שהמסווה הכלל-ישראלי שהיא עוטה מאפשר לה להמשיך לפעול כמפלגה מגזרית של המתנחלים אנשי "הכיפות הסרוגות", ולהפוך את הציונות הדתית משותפה של הליכוד לאיום על מעמדו בהנהגת הימין.
משבר שיטת המגזרים ניכר באופן אחר גם בישראל ביתנו בהנהגת אביגדור ליברמן. המפלגה שהחלה את דרכה כמפלגה מגזרית "רוסית", שינתה את פניה בהדרגה בעקבות תהליך הקליטה המוצלח של תומכיה ופנתה בהדרגה גם לבוחרים ישראלים ותיקים, והתבססה בקרבם כמפלגת ימין חילוני. תהליך ההסתגלות למצב הפוסט-מגזרי ניכר בתזזית הפוליטית של ליברמן: באוקטובר 2012 הוא איחד את ישראל ביתנו עם הליכוד רק כדי לפרק אותו ביולי 2014 כדי להפוך למפלגת ימין-מרכז. תהליך זה ספג מכה עם פרוץ פרשת השחיתות שבה מעורבים אישים מצמרת המפלגה, המשקפת דפוסי פעולה מן העידן המגזרי.
ג.
שינוי שיטת הממשל הוא אפוא התשובה של נתניהו להיחלשות שיטת המגזרים, ששוב אינה מספקת בסיס יציב לשלטון הליכוד בכלל ולמדיניות המבוי הסתום שלו בפרט. ואולם, שינוי שיטת הממשל אינה התשובה היחידה של נתניהו להיחלשות שיטת המגזרים. כפי שטענו כאן ב"מקום" גם חוק האזרחות שמקדם נתניהו מציע למעשה דפוס מיגזור חדש – יהודים מול ערבים – האמור להחליף את הדפוס הישן, וכמו שינוי שיטת הממשל גם הוא מכרסם בדמוקרטיה הישראלית.
נתניהו הלך אפוא לבחירות לא רק במטרה ליצור בסיס יציב להמשך מדיניות המבוי הסתום שלו: באמצעות הבחירות הוא חותר להתמודד עם התמורות שחולל משבר שיטת המגזרים בבסיס החברתי של שלטון הימין בפרט ושל המערכת הפוליטית בישראל בכלל.
עולה מכך, שיותר משנתניהו חותר להנהיג שינוי בשיטת הממשל הישראלית, הוא תובע להתאימה לשינויים שחלו בחברה הישראלית: הוא מתמודד עם המשבר של שיטת המגזרים ופועל ליצור בסיס חדש למשטר ההפרטה הישראלי.
בכך נראה כי ראייתו של נתניהו את המציאות החברתית ונגזרותיה הפוליטיות חדה ובהירה יותר משל יריביו משמאל, וכי הוא מקדים אותם בהתמודדות עם האתגרים שהן מייצרות. בעוד נתניהו נערך לעידן של התפוררות המגזרים, השמאל שבוי במאבק בהטבות שהם עדיין מקבלים כחלק מן הסדר הקודם. ככל שמאבק זה מוצדק, הרי שההתמקדות בו מסיטה את תשומת הלב ממה שצריכה להיות מסקנתו של השמאל מהתפוררות שיטת המגזרים: פניה אל מי שלא ימצאו בהם יותר משען לצורכיהם ולכן גם לא כתובת פוליטית.
דבר זה יחייב את השמאל לעשות את מה שהוא סרב לעשות בעשורים האחרונים: להרחיב את קהל היעד שלו – ולצד מעמדות הביניים לפנות גם אל הפריפריה ולמעמדות הנמוכים. במקום להתמסר לתיקון עוולותיו של משטר ההפרטה, תוך קבלת הנחותיו, להציע ממלכתיות ישראלית חדשה המבוססת על מדינת רווחה עדכנית.