בעקבות התערבותו הבוטה והאומללה של ראש הממשלה בנימין נתניהו בהרכב ועדת השופטים של פרס ישראל לספרות, בוטלה חלוקת הפרס השנה. הדיונים שהתעוררו סביב הפרשה העלו על סדר היום הרבה סוגיות שראוי להתייחס אליהן גם בלי קשר לאירועים האקטואליים, אלא שמדרך העולם בימים כתיקונם לא נעשה כן. בסוגיות אלו אפשר למנות, למשל, את חוסר הייצוגיות הקיצוני של מקבלי הפרסים לדורותיהם (ובכללו ייצוג חסר של נשים ועוד יותר של ערבים); חוסר הייצוגיות של הרכבי הועדות המעניקות את הפרסים (ובכללו ייצוג יתר, לדעת נתניהו, של אנשים בעלי תפיסות "אנטי-ציוניות"); והקשר בין מחלקי הפרסים ובין מקבליהם, כאשר חברי הועדות מואשמים בגישה של "חבר מביא חבר". לאנשים שונים עמדות שונות ביחס לסוגיות הללו, והועלו הצעות שונות לפתרונן. אולם גם על האפשרות לבטל את פרס ישראל כולו, ולתמיד, כדאי לתת את הדעת, ולאו דווקא בגלל פגיעתה הרעה של הפרשה.
***
עמדותי כלפי פרסים עוצבו במידה רבה על ידי מורי ורבי המנוח, פרופ' עמוס טברסקי, שחשב שנזקם של פרסים עולה על תועלתם. טברסקי נודע בציבור בזכות עבודתו המשותפת עם פרופ' דניאל כהנמן. עשרות שנים לפני זכייתו של כהנמן בפרס נובל לכלכלה זכה טברסקי בפרס מק'ארתור היוקרתי. בניגוד לנובל, זהו פרס שניתן לאנשים ולא להישגים – אך כמובן שההפרדה בין אדם להישגיו קשה. ואכן, היה ברור שטברסקי זכה בפרס בעיקר בגין עבודתו עם כהנמן. "מה עלה על דעתם של נותני הפרס", רתח טברסקי, "לתיתו לאחד בלבד מזוג אנשים שעובדים כל כך טוב ביחד?!?"
כהנמן לא יכול היה להיות מועמד לפרס בגלל מגבלות אזרחות ותושבות, אך טברסקי סבר שמתן הפרס לאחד מהם הוא מהלך הרסני שעלול לחבל בעבודה המשותפת. "רק שלא יעלה גם על דעת ועדת נובל לתת את הנובל רק לי", אמר בחרדה. צחוק הגורל שבגלל מותו המוקדם של טברסקי ניתן הנובל בסופו של דבר רק לכהנמן.
כמובן שלא כל הענקת פרס מסתכנת בבעיה הספציפית הזו (הסרט "הערת שוליים" מציג בעיה דומה ועוסק באב ובנו, שניהם חוקרי תלמוד, ובטרגדיה המתגלגלת מכך שהאב מקבל הודעה על זכייתו בפרס ישראל, שנועדה למעשה לבנו), אך יש נגעים המשותפים לרוב הפרסים.
ראשית, להוציא מדליות בספורט שניתנות על בסיס אובייקטיבי של מדידת זמן, מרחק וכדומה, מרבית הפרסים מחולקים על בסיס שיפוט סובייקטיבי. יש צדק מסוים באמרה הצינית "אמור לי מי בוועדה, ואומר לך מי יזכה". לא משום שהשופטים מושחתים או פוליטיים בהכרח, כמו שנרמז באמירתו המעליבה של נתניהו, אלא משום שהשיפוט האנושי, גם של ההגונים שבשופטים, נגוע במהותו בהטיות (על מחקרים שעוסקים בזאת קיבל כהנמן את פרס נובל).
שופטים תמים ותמימים אולי אינם מיודעים, מודעים, או מודים בהיותם נתונים להטיות. המניפולטורים – ואני מקווה שמספרם זעום – מוטים בכוונה. חבר קרוב, פרופסור באחד מתחומי המדע, סיפר לי שבשנה מסוימת שבה חולק הפרס בתחום עיסוקו צלצל אליו ראש הוועדה ושאל אותו: "למי נראה לך שכדאי לתת את הפרס השנה?" חברי נקב לתומו בשמו של מאן דהוא. "אה, כן?", ענה לו ראש הועדה. "טוב, אתה בוועדה שלי כבר לא תהיה".
שנית, בכל פעם שהופכים זוכה בפרס למאושר, הופכים רבים – וטובים! טובים מאוד! – למאוכזבים, או מרים, או אומללים, על כך שלא הם זכו בפרס. צאו וראו מי היו השנה מועמדים לפרס (ופרשו): דויד גרוסמן, חיים באר, סמי מיכאל, יצחק בן-נר ועוד. ועדה שצריכה לבחור אחד מהם ומניה וביה לדחות בכך את האחרים, ראוי שידיה המצביעות תרעדנה.
תמהני למה מסכים מישהו לעיסוק פוגעני זה – החברות בוועדות הפרס. על שום מה להשקיע את הזמן והמחשבה הנדרשים? איזו מטרה משרת מתן הפרס דווקא לאחד מהכותבים דלעיל ולא לחבריו? כל כך הרבה עוגמת נפש מיותרת כרוכה בדבר.
השיפוט האנושי, גם של ההגונים שבשופטים, נגוע במהותו בהטיות. פרס ישראל
***
יש מקרים שבהם מטרת השיפוט והסינון מובנת מאליה. חיינו רצופי מעמדים ומצבים שבהם פרס – לאו דווקא במובנו הפורמלי – ניתן לחלק קטן, אפילו קטן מאוד, מכמות המועמדים הראויים לו או החפצים בו. יש "פרס" של כליה אחת להשתלה, והרבה חולים בתור המייחלים לה. יש מספר קטן של "פרסי" מקומות עבודה, והרבה מבקשי עבודה שמתדפקים בשער. יש רבים שרוצים להיות ראש ממשלה, אבל רק אחד (או שניים, במקרה של הסכם רוטציה…) יזכו בפרס. ההכרח בל יגונה.
אך יש גם מצבים שבהם אין כל צורך לחלק פרסים, וממילא אין הכרח להכריע מי יזכה. אנחנו בוחרים מרצוננו לערוך כל מיני תחרויות נושאות פרסים. בספורט, למשל, כאמרתו המפורסמת של מאמן הפוטבול האמריקאי, "לנצח זה לא הדבר העיקרי – זה הדבר היחידי". פרס האוסקר מונע גם ממניעים מסחריים – הוא מקדם מכירות אדיר, והטקס עצמו מכניס סכומי עתק בגלל הפופולריות שלו. בתחרויות נוסח "כוכב נולד", החשיפה והתחרות, מעבר לערכן הבידורי, הן כלי לגילוי ועידוד כישרונות צעירים ולא מוכרים. וכמובן ישנם גופים המעניקים פרסים מדעיים, מפרס נובל השוודי עד פרס דן דוד הישראלי, המחלקים כספים פרטיים מסיבותיהם שלהם (בהן האדרת שמו של תורם הכספים ויחסי ציבור המקדמים את מעניקי הפרס אף יותר מאשר את מקבליו). אין דינם של כל הפרסים אחד.
אבל מדוע אמנים או מדענים צריכים להתייצב לתחרות שבה ההבדלים ביניהם עשויים להיות מזעריים, אך המנצח גורף את כל הקופה? ומה מצאה מדינת ישראל לחלק פרסים מטעמה לאישים ולמוסדות שאת תרומותיהם כבר תרמו מזמן, ושכבר זכו להכרה ותהילה? הם עסקו במה שעסקו שלא על מנת לקבל פרס, כך שגם תמריץ רב אין כאן.
אמריקה הגדולה איננה מעניקה "פרס אמריקה". לעומת זאת, הנשיא האמריקאי מעניק מדי שנה את "מדליית החירות הנשיאותית", שהיא דרך להבעת תודה לאישים שתרמו במישורים שונים לחברה האמריקאית. הזדמן לי פעם להיות נוכחת בבית הלבן במעמד הענקת המדליה. הרכבם של 17 הזוכים היה מלאכת מחשבת. לא זו בלבד שהיה שם ייצוג למדעים ולאמנויות, לספורט ולפעילות קהילתית, אלא שבקבוצה כה קטנה היו גם נשים גם גברים; גם לבנים גם שחורים (וגם מי שמוצאם מאמריקה הלטינית ומאסיה); גם סטרייטים גם הומואים; גם נוצרים גם יהודים; ואפילו גם חיים וגם מתים (אם כי הללו נכנסו לקבוצה שלא בכוונת מכוון). מה שלא היה שם כלל זה צ'קים. מקבלי המדליות אפילו מימנו בעצמם את הגעתם לבית הלבן.
***
ללא ספק נחמד לזכות בפרס ישראל. נחמד גם לזכות בפיס. התקשורת והחברים שמחים וחוגגים עם הזוכים. לכאורה, יש הבדל בין שני הפרסים: כל אחד יכול לקנות כרטיס פיס, ואילו מועמדות לפרס ישראל נקנית רק בעמל רב ובכישרון גדול, ולכן היא נחלתם של מעטים. למעשה, מהרגע שהכרטיס בידך, השרירותיות של פרס ישראל נמוכה אך במעט מזו של הפיס. טוב תעשה מדינת ישראל אם תוציא את עצמה מן העסק של חלוקת פיס ישראל (לא, זו לא שגיאת כתיב) – בפרט אם איננה יכולה להבטיח את מה שכמעט בלתי אפשרי להבטיח: שההליך גם יהיה וגם ייראה על ידי הציבור הישראלי כולו כהוגן ומכובד.
מיה בר-הלל היא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית וחברת המרכז לחקר הרציונליות