1.
שלום.
שלום.
מי גבירתי?
אני הזקנה ממסדרון בית החולים.
אה. לא זיהיתי אותך בלי הריח של הפיפי.
זה עבר לי.
והמכונת הנשמה.
עבר לי גם.
מדהים. והכימותרפיה בשירותים?
עבר, נגמר, אני מרגישה בסדר גמור.
לא ייאמן. מתי חל השינוי הזה?
ביום שאחרי הבחירות. קמתי בבוקר – נמרה. רוצה לראות אותי עושה גלגלון?
לא עם החלוק החצי-פתוח הזה.
אה. נו, הפסדת גלגלון.
הפסד שלי.
ושל כל עם ישראל. ותמסור לעורך שלך בעיתון, שאין להם יותר מה לחפש בבתי החולים.
באמת? כי באתי לדווח על המשבר ברפואה –
נגמר, עבר, ברגע שביבי ניצח כולנו התחלנו להרגיש יותר טוב. זה נס.
טוב, אם את בטוחה…
בטוחה, בטוחה. ותגיד לעורך שלך שיתמקד בדברים חשובים יותר.
כמו?
הפריחה בגליל. אומת ההייטק. שיר אלמליח מתפשטת שוב.
אני אמסור לו.
אני בטוחה בכך, איש צעיר.
אני לא כל כך צעיר.
בן כמה אתה?
מאז הבחירות האחרונות? בן מאה.
נו, איך הזמן עובר מהר כשנהנים (והכתב רץ לבשר לעורך איך מצב החולים השתפר פלאים, וגילה שהוא מתפרץ לדלת פתוחה, כי באופן מפתיע – בוודאי לקוראי ידיעות – רגע אחרי הבחירות פתאום הכל נהיה סבבה. גירד העורך את פדחתו במבוכה, וצעק: זה לא ייתכן! אנשים יחשבו שהגזמנו! לכו תראו מה המצב בדרום!)
2.
המצב בדרום סבבה.
אוקי… מי אתה?
המיואש מהדרום.
אהה! אז אתה מיואש!
לא, זה רק השם שלי. אני יכול להבין למה זה גרם לכם לטעות בדיווחים מהדרום.
אני לא מאמין.
לאחי קוראים האומלל מהדרום.
אני לא מאמין.
ולאחותי אסתי.
אני לא – לזה אני דווקא כן מאמין.
אתה רואה? אתם העיתונאים, שבויים בסטריאוטיפים.
אבל היו לכם מלא בעיות!
בדרום? תראה לי בעיה אחת.
המפוטרים מכי"ל?
מצאו עבודה במכוני ליווי יוקרתיים מקבוצת האחים עופר.
איחח!
זה איחח? ניסית פעם לעבוד עם כימיקלים?
רגע – לאחים עופר יש מכוני ליווי יוקרתיים?
לאחים עופר יש הכל.
וואלה.
חוץ מאהבה.
וואלה!
סתם, גם אהבה. בטונות.
אוקי. והמובטלים משדרות?
עברו לנתיבות.
הם עדיין מובטלים.
אבל לא בשדרות.
גם נתיבות זה בדרום.
אז הם יעברו הלאה. עד שייצאו מתחום השיפוט. הדרום הוא אחלה, תבין.
והחקלאים הקורסים בנגב?
עברו לעשן את המלפפונים שלהם.
אז?
אז הם מרגישים מצויין.
אבל זאת הרגשה סובייקטיבית!
גם לקרוא את ידיעות אחרונות זה הרגשה סובייקטיבית, וזה מעולם לא הפריע לאף אחד (וכך חזר העיתונאי לעורך, בעיניים מושפלות ואמר, תשמע, אין מה לעשות, המצב פשוט נהיה סבבה. והעורך דפק על השולחן ואמר: לא! לך תבדוק את מצב המשבר בדיור!)
3.
אל תגיד לי –
אין משבר דיור.
אבל אין לך דירה, ולא תהיה לך לעולם!
כן, אבל הגעתי למסקנה שזה לא נורא כל כך.
למה?
קירות. בן אדם. מי צריך את זה? אתה רץ רץ רץ – בום, נתקע.
אתה לא חייב לרוץ.
רץ רץ רץ – בום נתקע.
בטח לא אחרי שאתה מבין שתיתקע.
רץ רץ רץ – בום עובר את מהירות הקול, וחוזר לעבר.
מה?
ואז נתקע.
במה?
בקיר מן העבר.
אז בגלל זה…
החלטתי שמשבר הדיור היה רק בדמיון שלי. בעצם יש לי משבר של היתקעות בקירות. שאותו אני מונע על ידי אי קניית דירה. נפתרה הבעיה.
טוב…
חזור לעורך שלך, תגיד לו בדיור הכל סבבה. ותן לו את זה מתנה.
מה זה?
קקי מן העבר.
מה טוב בזה?
אני יודע? נוסטלגיה (וכך חזר הכתב, מהורהר וחפוי ראש – או שמא חפוף ראש? אי אפשר לדעת עם עיתונאים, הם סומכים על ההגהה שתתקן להם כל שגיאת כתיב, אבל מאז המשבר בעיתונות כל המגיהים הם תאילנדים שפוטרו בגלל המשבר בחקלאות בנגב – משבר שלא היה, כזכור! ובכל אופן, הוא חזר לעורך ואמר: תשמע, אין ברירה אלא להודות בעובדות. המצב בגדול הוא אחלה. חייבים למלא את העיתון באחלה. לא כי אנחנו רוצים – כי זאת האמת. וכאן בידיעות אחרונות, האמת היא תמיד נר לרגלינו! מה שמסביר את כל זוגות הגרביים השרופים. ויש סיום אופטימי לעיתונות:)
4.
כבש עורך ידיעות אחרונות את פניו בידיו, הסתיר את דמעותיו, וניסה בשארית כוחותיו:
"שרה?"
"עמדה בגבורה במסע הסתה," הבהירו לו כתביו את המציאות החדשה.
"מני נפתלי?"
"מדענים גילו שכל האנשים שקוראים להם מני הם שקרנים."
"מזרחים נגד אשכנזים?"
"ארז ביטון זכה בפרס ישראל לספרות. הכל טוב."
"ארז ביטון עיוור," מחה העורך, "איך הוא יודע בכלל שהוא מזרחי?"
"על ידי מישוש," הסבירו לו.
"פאק. אז הכל הכל הכל אחלה?"
"לא בדיוק," אמרו לו. "יש את האיום האיראני."
"המה?"
"האיום," הזכירו לו.
"לא מכיר."
"האיראני," ניסו עוד.
"זה כמו קולנוע איראני?"
"לא, נו," הם אמרו, "נסה להיזכר, זה היה בכותרות פעם."
"אה… זכור לי משהו," אמר. "זה לא נגמר?"
"לא."
"כי איכשהו היתה הרגשה שזה פאסה."
"נגמרו הבחירות. זה חזר."
"יש!" קפץ העורך על רגליו באופטימיות, ותהה: "מעניין אם נתניהו יודע על זה?" (ושאר תולדות העיתונות העברית, האובייקטיבית והאמיצה, כתובים כולם על אותו נייר שמדפיסים עליו צ'קים, אז סביר שמדי פעם מתבלבלים, אל תהיו כאלה)