חג פסח הוא עוד מצווה יהודית שנפלה קורבן להזיותיהם ושיגעונותיהם של קבוצות לאומניות ישראליות העושות שימוש וניצול ציני בדת היהודית, בתורתה ובמצוותיה כדי לקדם מטרות ושאיפות לאומיות. אלה לא רק שאינן עולות בקנה אחד עם תורת ישראל, ברוב המקרים הן גם נוגדות לה, מתכחשות לעקרונותיה ומעקרות אותה מתוכנה.
עם בוא האביב וחג הפסח בפתח החלו לצוץ ולהופיע ברחבי הארץ מודעות ומיזמים הקוראים לחידוש מצוות הקרבת קורבן פסח בהר הבית. במסע מתוזמן פונים היזמים אל קהל רחב ומגוון, לכל אחד בסגנונו. לקהל שומרי התורה והחרדים הם פונים בציטוטים מהמקורות, בפרצופים מזוקנים ובחתימות רבנים, והמרצים מופיעים חבושים בכיפות שחורות ובלבוש חרדי. בציבור החילוני-לאומי הם מופיעים דרך תנועות כמו "אם תרצו" בדיבור לאומי משופשף ורהוט, ומגייסים אישי ציבור ובעלי השפעה בקרב אינטלקטואלים וסטודנטים בעלי תודעה לאומית.
אך האירוע כשלעצמו אמור להביא את הסכסוך הערבי-ישראלי לנקודת רתיחה, לגרום להבערת המזרח התיכון, ללבות מאוויים לאומניים אפלים כגזענות, אלימות וכדומה, ולהציגו כסכסוך יהודי-מוסלמי, כלומר מלחמת דת.
כרזה שהופצה השבוע ברחבי הרובע המוסלמי על ידי פעילי הר הבית
***
השימוש בשיטות אלו לצורך בניית התנועה הלאומית הישראלית אינו חדש. כבר בראשית ימיה של התנועה הלאומית, שמלכתחילה קמה על בסיס חילוני-אתאיסטי, השתמשו מייסדיה בסמלים דתיים, הן כדי להתנחל בלבבות יהודים על ידי פריטה על הרגש, כשלצורך כך גויסו מושגים נעלים כציון, ארץ ישראל ושפת הקודש ומצוות דומות, והן לשימוש חיצוני בין אומות העולם כבאי כוח של התנ"ך והעם היהודי. בשלב מסוים אף הקימו אגף דתי בתוך התנועה הציונית, התנועה הדתית לאומית, שהוקמה במיוחד כדי להכשיר את השרץ ולשמש כעלה תאנה וכיסוי לשימוש המסחרי והשיווקי של מטרות לאומיות ולאומניות כמצרכי דת ותורה.
כבר במהלך הפעולות הראשונות בהקמת הבית הלאומי בארץ ישראל ניצלו את המקומות הקדושים בכלל, ובפרט את המקום הקדוש ביותר לעם היהודי – הר הבית והכותל המערבי. אלה הפכו לסמלים לאומיים ונבחרו לעמוד בחזית המערכה לכיבוש הלבבות ולליבוי יצרים לאומי וגזעני נגד תושבי הארץ המוסלמים. נערכו שם אירועים לאומיים חשובים, כמו תהלוכת נוער בתשעה באב (אירוע שקיבל את הכינוי "עיד אל גזוז") ומאוחר יותר אירועי תקיעות השופר ביום כיפור ברחבת הכותל על ידי התנועות הרוויזיוניסטיות. מאורעות שנות ה-20 (תרפ"א ותרפ"ט) היו תגובות ישירות לאירועים אלו.
הציבור היהודי-חרדי של נאמני התורה הגיב בשעתו בזעם על השימוש הנלוז במקום קדוש זה, שהיה לאות ומופת ולסמל של דו קיום בין תושבי ירושלים היהודים והמוסלמים רבות בשנים. הרב יוסף חיים זוננפלד, רבה של ירושלים וראש העדה החרדית, השקיע רבות ובכל כוחו ניסה להעמיד דברים על דיוקם, וטען כי אין כאן שום ענין דתי וכי אין זה אלא כסות עיניים לאומנית המנסה להשתלט על הציבור היהודי והערבי בארץ ישראל. אך ללא הועיל. פעילותה של העדה החרדית אף גבתה ממנה מחיר כבד וקורבן יקר, כשאחד מנציגיה הבכירים, ד"ר יעקב ישראל דה האן, נרצח בעקבות פעילותו לעצירת גל הלאומנות והסרת המסווה הדתי מעל פניהם.
במלחמת ששת הימים שוב נוצלו הרגשות הדתיים על ידי כיבוש המקומות הקדושים. התעמולה הלאומית מיצתה את ההזדמנות עד תום, למורת רוחם של נאמני התורה שכאבו את הפיכתם של מקומות הקדושים היהודיים לסמלים לאומיים. אלפים מאנשי העדה החרדית מדירים מאז את רגליהם ואינם הולכים לכותל המערבי כדי לא לתת לגיטימציה דתית לתעלולים לאומניים וכאות מחאה על השימוש השקרי והכוזב של שלטון לאומני ואתאיסטי בסמלים יהודיים ודתיים.
צאן מועלה לקורבן על ידי כוהני דת שומרונים בהר גריזים. "Korban" מאת אני – אני יצרתי. מתפרסם לפי רישיון שימוש חופשי דרך ויקיפדיה
***
עם הזמן החל תהליך כרסום בעניין הלאומי ורבים מתפכחים מהזיות השליטה האלימה של קבוצת שתלטנים המנכסת לעצמה את כל נכסי העם היהודי לדורותיו ועושה בהם שימוש כטוב בעיניה. נשמעים יותר ויותר קולות של תהיה והתנגדות לשיטה ולשליטה. אט אט יוצא האוויר מהבלון הלאומי, והאמת אמורה להתגלות בכל מערומיה. רבים מתחילים להבין ולהיווכח כי המלך עירום ואין לא תורה ולא יהדות, לא עם ולא ארץ, כי אם קבוצת מיעוט תאבת הון ושלטון.
בניסיון נואש לעצור את הסחף מגויסות שוב קבוצות המחץ של נוער הגבעות, להב"ה, תנועת המקדש ו"אם תרצו" כדי להבעיר את השטח ולהלהיב את הרגש הלאומי היהודי והערבי. יוצאו מחדש החרבות מנדנן, הדם יזרום, המערערים ישובו לדום ולשליטים שלום. לצורך זה נבחר הפסח והקורבן לקורבן, וגם ההר והמקדש הועמדו לקרב. רק שלומי אמוני ישראל כואבים ומדממים, במסתרים תבכה נפשם על כי שוב הונף הכורת על כל הקדוש והיקר, כשלא די שמשתמשים בשמם ובקודשיהם לאינטרסים זרים והפוכים, אלא אף מחללים בזדון את קודשי ישראל להקריב קורבנות באיסור ולעלות בהר באיסור.
נחמה פורתא היא הכישלון המוחץ לתנועת "יחד" שניסתה לחבר בין הציבורים החרדים והלאומניים ונחלה תבוסה אדירה כשלא עברה את אחוז החסימה. בכך הוכיחה כי הציבור החרדי ברובו הגדול בז ללאומנות וללאומנים.
