1.
סבא שלי היה דייג, אבא שלי היה דייג, אח שלי גם – ורק אני רואה חשבון. איך זה? אסביר לכם: הלכתי לדוג פעם ראשונה עם כל המשפחה. אמרו לי 'סתכל 'סתכל, פלמידה! אמרתי, איפה, לא רואה. אמרו לי 'סתכל 'סתכל, בורי! אמרתי, איפה, איפה, לא רואה. אמרו לי, מה זאת אומרת, שם, שם – מה אתה רואה?
אמרתי, חשבון.
אמרו, אה. ולקחו לי את החכה. ושמו אותי בתוך חדר קטן במשרדי ארנסט אנד יאנג, ומאז אני שם. אחרי זה גם שכבתי עם אחותי, אבל על זה אני לא רוצה לדבר (רואה חשבון ש… רגע, מה?! מה אמרת?! אתה באמת חושב שאתה יכול לזיין את השכל על בורי ועל פלמידה, ואז לעבור על הדבר הכי חשוב כאילו זה מושט? ספר מיד!)
2.
לא, זה לא חשוב, אבל תשמעו סיפור: יום אחד אני יושב במשרדי ארנסט אנד יאנג ועובר על התיק של שרה נתניהו. פתאום אני מריח טונה (לא! לא! תחזור לסיפור המעניין!)
3.
עזבו, זה באמת לא מעניין. אבל הסיפור עם התיק של שרה נתניהו ממש מרתק. אז כמו שאמרתי, הרחתי טונה באוויר, ואני ממשפחה של דייגים, אז מיד אמרתי לעצמי: אין מצב שזה הריח של התשואות-תשומות של שרה נתניהו עצמה (לא! לא תתחמק כל כך בקלות!)
4.
ספר מה קרה עם אחותך.
לא.
כן.
לא, לא.
כן, כן!
טוב, נו. שכבתי עם אחותי באותה קומה בבית חולים איכילוב, אחרי תאונת דרכים, ו –
רגע.
מה?
זה הסיפור? שכבת באותו בית חולים עם אחותך?
אהה.
אתה חתיכת חרא.
נו אמרתי לכם, לא מעניין.
אתה עשית את זה בכוונה.
אני? אני רציתי לספר לכם על התיק של שרה נתניהו והטונה!
טוב… אז מה איתו?
או. זה סיפור מעניין.
אני בספק.
אז תאמין לזה: שכבתי איתה.
עם שרה נתניהו?
לא. עם הטונה. מה? מה? למה אתה הולך? תחזור. יש לי עוד סיפורי דגים. תחזור! (אבל אני לא חזרתי, כי אני יודע מתי אנשים מנסים לעבוד עלי רק בשביל להכניס סיפור לאינטרנט. זה נורא קשה להכניס סיפור לאינטרנט. הנה לדוגמה, הסיפור על הפנדה ברכבת – נסו למצוא אותו בכל רחבי הרשת, לא תמצאו. ועכשיו וידוי:)
5.
אין ממש סיפור על פנדה ברכבת. מצאנו את הגיף המקסים הזה, והחלטנו שחייבים טור שאיכשהו יאפשר להכניס אותו, וכמה ששברתי את הראש לא הצלחתי למצוא סיפור מתאים. אבל אני מכיר אתכם, הרי שכחתם כבר מהכותרת, אתם כל כך רוצים לשמוע על ההוא ששכב עם אחותו, שעל הזין שלכם פנדות ורכבות. זה אותו מנגנון שבזכותו הרומן המלבלב בין איציק זוהר לנטלי עטיה מעסיק חצי מהמוח שלכם. אז כל מה שהייתי צריך זה להגיד לכם שיש סיפור על אחד ששכב עם אחותו, ושכחתם מהפנדה, שעדיין נוסעת ונוסעת ברכבת ללא סיבה, ומחכה שישימו לב אליה, אבל אתם כל כך בציפייה שנטלי עטיה ואיציק זוהר יתנשקו, ויצא להם ילד שיקראו לו דין-דין עטיה-זוהר, ויום אחד הוא יגדל ויהיה רמטכ"ל –
כי זו העתודה של צה"ל, בואו נודה באמת –
ואז תהיה מלחמה גדולה ונפסיד בה, והערבים יבואו באוטובוסים לראות מה נשאר מאיתנו, וכל מה שיישאר זה ספר זכרונותיו של הרמטכ"ל דין-דין עטיה-זוהר, שהולך ככה: "אה… אה…"
וכולם יזכרו תמיד איך בקרב האחרון בבאב אל וואד, הוא צעק: "אחרי!" ואז ראה שאין שם אף אחד וניסה להתחבא מאחורי עצמו ולא הצליח, כי היי – בחור כל כך יפה, איך לא יזהו אותו, הערבים באוטובוסים. בעתיד, אגב, הם תמיד על אוטובוסים. מאז הקטע של נתניהו בבחירות הם הבינו כמה זה יותר נוח מרגליים (אבל איפה הסיפור על הפנדה?! איפה?! לא נוותר!)
6.
טוב, נו.
פעם אחת פנדה נסעה ברכבת, בין בייג'ין לפקין.
נסעה נסעה נסעה,
פתאום נזכרה שכבר זמן מה לא התעדכנה מה קורה עם נטלי עטיה ואיציק זוהר באח הגדול. הוציאה סמארטפון ונכנסה לשידור הישיר. וכולם מסביבה אמרו לה, מה זה, יש לך וויי-פיי ברכבת? תגידי מיד מה קורה עם נטלי ואיציק, כי אנחנו במתח ולא יכולים לחכות עד שהרכבת תגיע ליעדה, אנחנו עלולים למות מרוב ציפייה. אז הפנדה, שלא רצתה לאכזב, כי גם ככה היא חיה נכחדת וחסר לה שיהרגו אותה בגלל איציק זוהר, אמרה: אה, הם נפרדו.
זה לא היה נכון.
אבל זה היה ברכבת ולאף אחד לא היה וויי-פיי חוץ ממנה.
וזו הסיבה למה שלימים ייקרא "אסון הרכבת בבייג'ין", שבו התאבדו מצער כל הנוסעים. חוץ מהפנדה. גם כי היא ידעה שזה לא נכון, וגם כי היא פנדה, כל היום מחרבנת ואוכלת במבוק, מה אכפת לה מאהבה (זהו? זה הסיפור? בשביל זה משלמים לך?)
7.
בשביל זה, ובשביל אבחנות סאטיריות חריפות.
לא ראיתי פה שום אבחנה סאטירית חריפה.
לא, אה?
לא.
נו טוב. לפחות היה פנדה וסקס. אתם אוהבים פנדות וסקס, נכון?
לא ביחד (וכך נכשלתי שוב בניסיוני לשבור את האינטרפול. נט! נט! לעזאזל, החמסין הזה)