מעבר למלים

תמונה ראשונה: ילדה עצובה

והימים ימי סוף מאי. מות האביב. תחילת עונת הרחצה וסוף עונת ועדות השילוב וההשמה.

יש מי שיש לו ילדים ואינו מבין מה זה ועל למה. הילדים שלכם עולים מא' לב' , מז' לח' והכל ברור וידוע. אבל לבת שלי, כל שנה-שנתיים יש איזו ועדת שילוב  או השמה. לבחון באיזו מסגרת היא.            

כמו עץ ניירות זועף אני מתחילה לנטוף מסמכים: מהצוות החינוכי, מאנשי המקצוע שמלמדים את תמרה, מהפסיכיאטרית התורנית. מה נעשה? לאן נלך? חינוך מיוחד? שילוב בכיתה רגילה? כיתה קטנה?  והאם מה שיש עכשיו עוד מתאים? בחמש השנים האחרונות למדה קטנתי בבית ספר דמוקרטי נחמד מאוד. חמש שנים הן מחצית חייה. ופתאום – כבר לא מתאים.

"אני לא רוצה ללכת לבית הספר", הודיעה קטנתי בתחילת השנה. "אני לא יכולה ללמוד ושיהיו לי חברים באותו הזמן", הוסיפה לשדל כשהשנה המשיכה. אחר כך התחילה להסתכל בי בעיניים נבגדות. אחר כך שתקה. הפסיקה לחייך. הפסיקה לאכול. הפסיקה להיכנס לשיעורים והתחילה להיכנס לאיפה שהכי בטוח ונכון. פנימה.                                             

---

הילדה המתוקה שלי, "סמיילי " שלי – שגם כשעוד לא היתה יכולה לדבר, היתה מחבקת וצוחקת – הפסיקה לצחוק. הפסיקה לגעת.

תמונה שנייה: לאמא כואב

אני פותחת את אלבום התמונות ורואה את הילדה שלי מאושרת. מחבקת את אחיה בלול. מטפלת בחדווה בתוכי המופרע של פינת החי. במסיבת היומולדת שלה בכיתה ב', בתקופה שבה היא החליטה שהיא חתול ועשינו לה עוגה מעכברי שוקולד: בתמונה החברות שלה צוחקות בפיות מלאים ראשי וזנבות עכברים. לאן נעלמו החברות האלה?                                                                                                

כמה יהירה הייתי, אני חושבת. חשבתי שבגלל שאני כמוה אצליח לחסוך ממנה את השנים האלה, את ההכרה הזאת של "נפלתי לכוכב הלא נכון". נכשלתי. הילדה שלי סובלת.

"למה בכלל ילדת אותי?"

חץ בלב. מכה בסרעפת.

אני מסתחררת בחטף לחדר השינה הישן של הוריי, 1989. דנה בת ה-13 שואלת את אמא שלה אותה השאלה בדיוק. "כי רצינו ילדים", היא ענתה. "זאת לא סיבה" עניתי.                                                  

"כי ידעתי שזו תהי את. ורציתי אותך", אני עונה לבתי, מקווה שזו  התשובה הנכונה. זו לא. וכמה אני כועסת. על עצמי ועל אבא שלה, שלא מצליחים לעזור. על בית הספר שלה, שאחרי חמש שנים מושקעות עדיין לא למד להתנהל אתה. אני כועסת כי למרות שאני נוסעת לבחון מסגרות, אני לא מוצאת שום מקום שיגרום לה פחות מצוקה, כועסת כי בכל מקום שואלים אותי למה היא לא לוקחת כדורים נגד דיכאון. אבל אני יודעת, יודעת היטב, שהבת שלי עצובה, משתוללת, צועקת – אבל צודקת. שאין תרופה שיכולה לגרום למציאות שלה להיראות טוב יותר כרגע – אלא אם אחליט לכבד אותה בסמי הזיה.

תמונה שלישית: תפסיקי לחוש את עצמך

"אוי, תפסיקי לחוש את עצמך", אני אומרת לאמא דנה. "מה את נדחפת. זה בכלל לא הסיפור שלך. זה הסיפור של תמרה". ואני יושבת לדבר אתה. תמרה מדברת אתי על ילדה שפגשנו בעבר, שהולכת לחינוך ביתי ועל כמה שהיא מקנאה בה. על מקצועות שהיא רוצה ללמוד ולא מצליחה ועל פרויקטים שהיא רוצה לעשות. מתברר שהילדה שלי לא רק נורא עצובה, אלא גם נורא דעתנית. נורא יודעת מה היא רוצה ובייחוד – מה לא. בכלל לא כמו שהייתי בגילה. אנחנו ממשיכות לדבר ולבדוק את נושא החינוך הביתי. אני מתחילה לברר. אני מבינה שהצוות המקצועי שעובד עם תמרה דווקא מסכים אתה – שהם רואים עד כמה למידה פרטנית משמעותית לה, ועד כמה היא מתוסכלת וחסרת אונים בכיתה. עד כמה זה לא משאיר בה טיפת כוח לבני אדם. אני מתחילה עם ההליכים הבירוקרטיים. וזה קשה, מתיש ומרגיז, כמו תמיד. ואני כל כך קיוויתי שעם השנים אפתח חסינות רגשית לבירוקרטיה. בינתיים תמרה סופרת את הימים שנשארו לה בבית הספר כמו שאסיר סופר את הימים לשחרור.  

"אבל אין דברים שתתגעגעי אליהם?" אני שואלת. "ואם תרצי לחזור לבית הספר כשתהיי יותר גדולה? ואת מבינה שללמוד בבית זה לא לשבת ולשחק במחשב? שגם אם אני בבית, אני עובדת?"

"אני אתגעגע לרותם, אבל היא יכולה לבקר אותי. ואני יכולה ללמוד באוניברסיטה הפתוחה. ואני רוצה ללמוד חשבון ולכתוב באנגלית. ואנימציה וטבע ואיך מרכיבים אוטובוס", קטנתי מחייכת אלי חיוך נדיר.

"איך מרכיבים אוטובוס? מאיפה זה הגיע?" אני תמהה.

"מה, כל כך הרבה שנים אנחנו נוסעות באוטובוס ולא שאלת את עצמך איך מרכיבים אותו?!"  

"לא…" אני עונה בבושה לצאצאית המשודרגת.

"ובמה את בכלל עובדת?"

"אני כותבת. ועושה סרטים לפעמים. ומעבירה הרצאות".

"אה. חשבתי שזה סתם משהו שאת עושה בשביל הכיף".

תמונה רביעית: תתחילי להרגיש את עצמך

"ואיך את תתמודדי עם זה?" שואלת אותי הפסיכיאטרית העדינה, שאליה הלכנו כדי להשיג את חוות הדעת הנדרשת, בפגישה המסכמת שלנו.

"ברור לי שזה לטובת הילדה ללמוד בבית".

"אבל מה אתך?"

"אני לא יודעת". בשנה הבאה אני בת 40. ואני מבוהלת.             

בגיל 39 אני מרגישה שלתמרה הרבה יותר ברור מה היא רוצה לעשות עם עצמה מאשר לאמא שלה. שיש לה מי שיחזיק אותה, יילחם עליה, יקשיב לה, יתנסה אתה.  

עכשיו אני מרבה להביט בראי. לחפש את עצמי. תמרה ואני קצת התחלפנו בתפקידים. היא לאט לאט נפתחת, שמחה יותר, בטוחה יותר בעצמה. ואני שותקת יותר.                                            

מנסה להרגיש את עצמי. מה אני רוצה לעשות? מה אני רוצה להספיק? ומה אם תתגעגעי לזמן שלך לבד? את מבינה שלעבוד מהבית זה לא לשחק במחשב? שגם אם את בבית, את עובדת?                            

במה את בכלל עובדת? מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה?"

והימים ימי סוף מאי. מות האביב. אני נוסעת באוטובוס לבקר את אחותי, כי נולד לה בן. לידי אנשים קוראים עיתון או מסתכלים בטלפון הנייד. אני מסתכלת על האוטובוס ורואה שהוא בכלל לא אוטובוס, אלא מכשיר נסיעה מופלא שעשוי מהמון חתיכות נפרדות.