איור: ליוי וינטר
א' דרוך מאד, חסר מנוחה. הוא חושש מהרגע שתישמע אזעקה, כמו בכל מקום בארץ כמעט, והוא יישאר לבדו, בלי יכולת לזוז. מעט אנשי הצוות ידחפו את חבריו לאזור המוגן, והוא לא יוכל להגיע לשם בכוחות עצמו. א' סובל משיתוק מוחין והוא מוגבל בארבע גפיו. הוא מתגורר במוסד שמופעל על ידי משרד הרווחה לאוכלוסיה סיעודית בצפון הארץ. גם בימים רגילים , סיפר א', יש קושי תמידי לקבל שירותים בסיסיים בגלל מיעוט העובדים במקום.
לדבריו, "במקרה הטוב, במשמרת מלאה, יש עובד או שניים על שמונה אנשים. במקרה שאני צריך באופן דחוף להגיע לשירותים או במצב מצוקה אני לעתים קרובות נאלץ להמתין בין 15 ל-20 דקות עד שמישהו מתפנה ועוזר לי".
ומה תעשה אם חלילה תהיה הפגזה על המוסד?
"מה אני אעשה? שום כלום. אין מספיק אנשים לפנות אותנו, וגם אין לאן".
"קודם כל, אני אומר לצוות, בלי פאניקה", אומר ב', מנהל המוסד, שנראה רגוע באופן מטריד, "אני מעדיף שכולם יישארו בדיוק איפה שהם, ואחר כך, לאט-לאט, אנחנו נפנה את כולם. או אולי עדיף בכלל שכולם יהיו ביחד כדי שנדע איפה כולם. במקום כמו חדר האוכל, למשל".
המבנים במוסד ישנים, בני 30 שנה לפחות, מפוזרים על פני שטח נרחב, וגם לאחר שנשאלו כמה פעמים לא הצליח איש להסביר היכן יש חלל בטוח שיכול לאכלס בבטחה את כל דריו. ב', מנהל המוסד, טוען כי על אף שברור שנוהלי הפינוי ההמוני של הדיירים במקום – המונה 100 איש במצב סיעודי – למרחב מוגן אינם מושלמים, הם עדיין נמצאים תחת פיקוח של פיקוד העורף ועומדים בתקנים של משרד הביטחון. בירור קצר העלה את העובדה שטיעון זה הוא בלתי אפשרי שכן התקנות שב' מדבר עליהן פשוט לא קיימות.
"נכון להיום אמורים היו להיות כבר מזמן נהלים לשעת חירום עבור אנשים עם מוגבלות, או אם לדייק, מזה שמונה שנים". מספרת עורכת הדין אביבית ברקאי- אהרונוף מארגון "בזכות", עמותה לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלות.
שמונה שנים של הפרת חוק
בישראל מתגוררים על פי הנתונים הרשמיים לפחות כ-300 אלף אזרחים עם מוגבלות, כולל ילדים וקשישים. לפחות 12 אלף מתוכם מתגוררים לצמיתות במוסדות. ב-2005 נכנס לתוקף פרק הנגישות בחוק שוויון לאנשים עם מוגבלות – פרק היסטורי בחוק היסטורי אף יותר שהוא בבחינת תיקון עוול מתמשך לאנשים נכים שעד אז לא יכלו להיות חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית: החוק קובע כי למדינה יש אחריות על אזרחיה הנכים ועל השתתפותם בכל מעגלי החיים, ככל אזרח אחר. משרדי הממשלה השונים התבקשו לתקן תקנות לחוק הנגישות ולהגיש אותן לוועדת העבודה והרווחה של הכנסת עד 2006. זה לא קרה.
ב-2008 הגיש ארגון "נגישות ישראל" עתירה לבג"ץ, שאליה הצטרף "בזכות" כעותר פעיל לצד ארגונים נוספים, נגד כל משרדי הממשלה במדינת ישראל בטענה שאותם משרדים, והשרים העומדים בראשם, הם למעשה מפירי חוק.
ב-2012 פסק בג"ץ, לאחר דיונים רבים, צו מוחלט למשרדי הממשלה השונים שקבע שאת התקנות חייבים לכתוב בהתאם ללוחות הזמנים שייקבעו. משרדי הממשלה השונים התבקשו לספק מועדים ריאליים לביצוע. משרד הביטחון, ככל משרדי הממשלה, קיבל הארכה נדיבה ביותר, עד1 בינואר 2013, על פי לוח זמנים שהוא קצב לעצמו. אבל כנראה שההארכה לא היתה נדיבה דיה. שהרי כתיבת התקנות הללו (רק הכתיבה, אפילו לא הביצוע) זה דבר מסובך: בניגוד לאוכלוסייה הכללית, בנוגע לאנשים עם מוגבלות האחריות והתקציבים מתחלקים בין הרבה משרדי ממשלה: השיכון, הבריאות והרווחה. והיכולת לעבוד עם כולם ביחד היא מורכבת ומסובכת.
ימים ספורים לפני פקיעת המועד – הודיע משרד הביטחון שהוא לא עומד בזמנים וביקש דחייה נוספת, כשהוא מתחייב להעביר את האחרונה שבתקנות לאישור הוועדה ביולי 2014, כלומר בימים אלו.
אז איפה התקנות ומדוע הן לא כתובות ומוגשות לוועדת העבודה והרווחה, כנדרש? ברקאי-אהרונוף אומרת ש"מספר ימים לפני פקיעת מועד הגשת התקנות ביקש משרד הביטחון מבית המשפט העליון דחייה נוספת, לפברואר 2015, כלומר לעוד חצי שנה מעכשיו. על אף שבית המשפט העליון אישר, שוב, את הדחייה, כארגון זכויות אדם אנו סבורים שבמצב הבטחוני שמדינת ישראל שרויה בו הדחיינות הסדרתית בנוגע לכתיבת התקנות היא לא סבירה ומסכנת חיי אדם. כתבנו לבית המשפט בהתנגדות שהגשנו כי ניתן להביא את כל התקנות שכבר נכתבו לוועדת העבודה והרווחה של הכנסת – גם שם הרי ייקח זמן עד שהתקנות יאושרו, לא לפני שישמעו את משרדי הממשלה השונים, עמדות ארגוני זכויות אדם וארגוני הנכים – שתינתן לתקנות הללו עדיפות עליונה ושיושמו בצורה הדחופה ביותר – הרי מדובר בדיני נפשות. לצערי, שבוע אחרי שהגשנו את ההתנגדות לדחייה החל מבצע 'צוק איתן'".
ובינתיים, מה עושים אותם אנשים שמחכים עד בוש שהמדינה תחליט כיצד לטפל בהם? נעמה לרנר מארגון "בזכות", שמלווה אנשים עם מוגבלות ומובילה תחומים של סינגור עצמי ודיור בקהילה אומרת ש"אם מדובר בבן אדם עם מוגבלות שגר בבית – המצב חמור דיו. אם האדם נמצא בקהילה, בחיק משפחתו או עם חברים – אז יש מצב של מספר אנשים שיכולים לעזור לו, לפחות בתיאוריה. אבל לא בכל הדירות שגרים בהן אנשים עם מוגבלות יש ממ"ד. ועל נגישות למקלטים שכונתיים או בבנייני דירות – אין מה לדבר. ראית פעם מעלית שמגיעה עד דלת המקלט?"
לא. אבל מה קורה עם מוסדות שגרים בהם אנשים עם מוגבלות? על פניו שם העניין אמור להיות יותר מסודר, לא?
"אמור – כן. אבל בפועל זה לא מה שקורה. במוסד או הוסטל יכולים להתגורר 100 איש או יותר. ברוב המוסדות – הן אלה שמופעלים על ידי המדינה והן המופעלים על ידי גופים פרטיים או עמותות – יש תת-תקינה של צוות גם בימים כתיקונם. במצב חירום לא מזרימים לשם פתאום צוות נוסף או אפילו מתנדבים זמניים או כוחות צבא.
"בדרום הארץ, למשל, יש לא מעט מוסדות של אוכלוסייה סיעודית מורכבת, כשכל מוסד כזה מכיל לפחות 100 נשים וגברים. פינוי של אוכלוסייה כזאת מצריך כלי רכב מיוחדים לכיסאות גלגלים ומקום שיקלוט אותם. ואין כאלה. בטח שלא בקנה מידה גדול כל כך.
"גם בדירות קטנות יותר של דיור בקהילה אין מקום לפנות את הדיירים ולא לכולם יש משפחה שתוכל לקחת אותם אליה. על הנייר, לדירות בקהילה יש 'דירת אחות'. למשל: לדירה בקהילה בירושלים שמתגוררות בה שש נשים יש דירת אחות בבני-ברק, ולכאורה לפחות אני צריכה להיות מסוגלת לפנות אותן אליה. אבל האם יש מישהו שדואג לי לרכב, למזרנים? ואם במוסד שהוא כבר חדש יחסית, יש כבר חדר מוגן גדול דיו שיכול להכיל את 100 הדיירים והצוות – את יודעת מה זה לדחוס 100 אנשים עם מוגבלות קשה לחדר אחד? את רמות המצוקה והחרדה? האם הם מקבלים סיוע פסיכולוגי? תגבור לצוות?"
הם מקבלים?
"נו, מה נראה לך?"
פשוט אין נהלים
"דווקא עשינו תרגילים לשעת חירום", סיפר לי ג', דייר בהוסטל ממרכז הארץ המופעל על ידי עמותה והמיועד לאוטיסטים במגוון תפקודים. "עשינו תרגילים עם טיימרים של פינוי למרחב מוגן ואם יש אנשים שהמדריכים רואים שקשה להם להתפנות אז מנסים להצמיד להם איש צוות. בסך הכול אצלנו רוב האנשים, פחות או יותר, יכולים ללכת באופן עצמאי".
שיחות עם אנשים אחרים המתגוררים במוסדות אחרים וסוגים שונים של מסגרות עבור אנשים עם מוגבלות כגון דירות בקהילה, פנימיות או מכינות הפיקו תשובות שונות – אבל מה שבטוח – אף מוסד, עמותה ובטח שאף רשות מקומית לא קיבלו נהלים ברורים: איך לנהוג עם אנשים בעלי מוגבלות בזמן חירום, אזעקה ונפילת טילים, כי כאמור אין כאלה – ועל סיוע מטעם המדינה אין מה לדבר.
פניית "המקום" לדובר משרד הביטחון העלתה את התשובה הבאה: "התקנות בדבר מרחב מוגן מותאם ונגיש לאנשים עם מוגבלות, מונחות על שולחן ועדת העבודה והרווחה של הכנסת מזה תקופה ארוכה, ומחכות לאישור. לאחרונה, לבקשת ועדת העבודה של הכנסת, נדרשו משרדי הממשלה לדיונים בין-משרדיים נוספים לעדכון התקנה, ספציפית לעניין המפרט ההנדסי של המרחב המוגן הדירתי. נושא תקנה זו הועבר גם הוא לוועדת העבודה והרווחה בהמתנה להמשך דיונים בכנסת. גם תקנות לגבי מתקנים שבהם מתגוררים ושוהים באופן קבוע אנשים עם מוגבלות הועברו לוועדת העבודה והרווחה של הכנסת ומחכות לאישור. תקנות אלה עוסקות בחובות מנהלים של מוסדות אלה (מעונות, הוסטלים) להיות מוכנים לסיטואציות שונות בשעת חירום, לרבות – כיצד מועברים בתוך המוסדות אנשים עם מוגבלות למרחבים המוגנים במוסדות אלה".
ברקאי-אהרונוף אומרת ש"אמנם החלק הזה של התקנות כבר הוגש, אבל אני רוצה להזכיר שההתחייבות של משרד הביטחון היתה לגמור להגיש את כל התקנות כבר החודש; ושמספר חשוב, אם לא החשוב ביותר של התקנות, טרם הוגש. התקנות שלא הוגשו נוגעות להנגשת שירותים רפואיים חיוניים, הנגשת הליך פינוי, אספקת צרכים קיומיים ושירותים חיוניים אחרים".
בעצם, אנשים השוהים במוסדות, כולל הוסטלים, נמצאים שם מכוח החלטה של משרד הרווחה ולכן נמצאים בעצם תחת חסות המדינה. רבים מהם לא נמצאים שם על פי בחירתם ובוודאי שלא יכולים לעזוב על פי בחירתם או לדאוג לעצמם ללא תמיכה שוטפת מחוץ למסגרת. האם הם לא יכולים, לפחות בתיאוריה, לתבוע את מדינת ישראל על הפרת הזכות הבסיסית שלהם לנגישות ולצורכי ביטחון אישי מינימלי? "רעיון מעניין", אומרת ברקאי-אהרונוף. "בעיקרון ארגון 'בזכות' לא עוסק בדיני נזיקין ולמעשה מדינת ישראל גם לא מפירה את החוק – הרי משרד הביטחון ביקש הארכה מבית המשפט וגם קיבל אותה. אבל כן, את האנשים עצמם, אלה שנמצאים במצב בלתי נסבל, ושחס וחלילה יכולים להינזק באופן חמור ולצמיתות בעודם תחת חסות המדינה, זה עלול לעניין הרבה פחות."