לאחרונה מוניתי ליו"ר חטיבת המעשיות של הקונגלומרט הבינלאומי, "טובלרן תעשיות", המנוהל משוויץ ומייצר כמובן גם את חיקוי השוקולד המפורסם "טובלרן", שנרכש בכמויות בחנויות הדיוט פרי בידי קהל היעד הנאמן שלו – אנשים קצרי רואי ומוכי ג'ט לג שסיימו המתנה של שש שעות בשדות תעופה של ערים במזרח-אירופה ויש להם עוד שעתיים. אבל ההכנסות מהשוקולד הזה ומהמתוקים החומים האחרים שלנו מהוות רק פרומיל של אחוז ממה ש"טובלרן תעשיות" מכניסה. הרוב מגיע מאזורים שנמצאים בדרך כלל הרחק מעינו הבוחנת של הציבור: שלשולים לתחום הדיג, כריית אזבסט רדיואקטיבי ובדים נושמים, ובעיקר: סיפורי מעשיות לכל הגילאים. סיפורי המעשיות לא מכניסים כסף באופן ישיר אמנם, אבל הם צובעים את עיסוקיו האחרים של הקונגלומרט בגוונים הנחוצים לו כדי להמשיך ולהתנהל כמו ממלכה קולוניאליסטית מהמאה ה-18, לזרוק עבדים לים, להעסיק תינוקות בתוך כלובים תמורת שכר שעתי מגוחך, ולירות בראש לעובדים שמתקרבים לגיל פרישה.
ברגע שמוניתי לתפקיד ידעתי שנחוץ מהפך גדול בחטיבה כדי שנעמוד ביעדים שהציבו לנו בעלי המניות. לשם כך, כבר באותו יום כינסתי את כל מי שהיה באותו רגע בבניין שלנו בלוצרן והודעתי לכולם באופן חגיגי על פתיחתו של מסע ציד אגרסיבי. "אנחנו הולכים לקנות את כולם", אמרתי להם, "לא אכפת לי מה המחיר, לא אכפת לי מה יגידו עלינו, לא אכפת לי אם מחר בבוקר תזרח השמש במערב. השפן יצא כבר מהכובע. אם לא נסגור את הדלתות של האורווה אחרי שהסוסים ברחו ממנה, כל מי שיסתובב במקרה ליד האורווה יוכל להכניס פנימה את הסוסים שלו. זה לא יעלה על הדעת". רובם הסכימו אתי ואת כיסי ההתנגדות המעטים ריסקתי מיד. "את שם!", צעקתי לעבר פקידה אחת שהפריעה לי כל הנאום ונראתה כמו מהגרת מאלבניה, צוענייה אולי, "אצלנו אין מטפחות על הראש! פה כולם שוויצרים רגילים! תורידי את זה בבקשה". היא נענתה לי והשתתקה. כולם התבוננו בי מבוהלים. כרגיל ברגעים של מתח הצדעתי במועל יד, ובמקביל קרצתי. זה התקבל בפרץ של צחוק והקלה. יכולנו להתחיל במשימה.
הדבר הכי חשוב הוא שתהיה לנו חיה, כך כתבתי במזכר הראשון שהוצאתי, כמה דקות לאחר שהתפזר האירוע הספונטני שכינסתי. חיה היא נכס בתחום המעשיות. עכשיו, ברור שבתור קונגלומרט ענקי לא נוכל להסתפק בחיה שולית בשביל להוביל את מערך החיות בחטיבת המעשיות. אין טעם למשל לגייס את הצבי מהמעשייה על "האריה, התן והצבי", שבה האריה החולה נזקק ללב של צבי על מנת להחלים, והתן מערים עליו, וטורף את לבו של הצבי לפניו. הצבי הזה חסר כמעט כל ערך יחצ"ני, אין לו כל קשרים, ולמעשה הוא מת בסוף המעשייה. שזה דווקא הדבר הפחות מטריד. הוצאתי הנחיה שלפיה מותר לעובדי להעסיק גם דמויות מפתח שמתו בסוף המעשייה שלהן אם יש להן ערך מותגי מיוחד, אבל הצבי הספציפי הזה הוא באמת מישהו שלא הייתי נוגע בו גם עם כידון. בצד ההפוך, ודוגמה למי שכן הייתי רוצה אצלנו, ניתן למצוא את השועל מ"השועל והכרם". לא צריך אפילו לספר לכם מיהו, הוא מפורסם לא פחות מאיווט ליברמן ומזוהה אף יותר ממנו עם המותג "מעשיות".
פנינו אל השועל. בהתחלה עשינו את זה דרך מקורבים, כלומר, הוא לא יכול היה לדעת אם באמת אנחנו פונים אליו או שמישהו חושב שאולי יעניין אותו לדבר אתנו כי יכול להיות שאנחנו מעוניינים בו. הוא לא הגיב טוב לטקטיקה הזאת, נעלם כנראה עוד פעם בתוך הכרם ולא שמענו ממנו שבועיים. בסוף נסעתי אליו בעצמי. הבאתי אתי מזוודה עם הפתעות, אבל לא היה צורך לפתוח אותה. ישבנו בתוך סוכה כזאת כמו שיש ליד כרמים, אכלנו אבטיח, ואמרתי לו ככה: "תשמע. יש לנו שק עם הרבה חתולים בפנים, אבל חתול אחד גדול עוד אין לנו". הוא הקשיב לי וירק גרעיני ענבים זעירים על שיחי החוביזה. "אם תצטרף אלינו", אמרתי לו, "אני מבטיח לך שכל הדגים בים לא יספיקו בשביל למלא את צלחת הדגים שלך בדגים שתוכל לקנות בכסף שנשלם לך. יהיה לך יותר כסף מאשר לכל הפרפרים יש כנפיים. ביחד". נראה שהוא מתלבט, כי ליטף את הבטן התחתונה שלו בתנועות מעגליות. "אוקיי", הוא אמר אחרי כמה דקות, "אבל בתנאי אחד. אני רוצה סוויטה עם שירותים במשרד, וכרם". בדקתי מיד עם אב הבית של הבניין שלנו בלוצרן אם אפשר לארגן את זה. הוא אמר שבגלל תקנות של עיריית לוצרן, כרם אפשר רק על הגג. הצעתי לשועל לעבוד מהגג. הוא הסכים אבל ביקש שנתקין שם אבוס כזה כמו של סוסים, מוצל. אב הבית אישר. לחצנו ידיים, נכנסתי לאלפא-רומיאו החומה שלי ונסעתי משם.
השלב הבא היה להשיג דמות סמכותית, עדיף אישה. הזמנים השתנו – פעם היינו מסתפקים באיזה מכשף זקן, לבן ופרוטסטנטי, שהיה עולה לנו גרושים אבל מספק את הסחורה. זה נגמר. נכנסנו לסדרה מרתונית של התייעצויות. זללנו גבינות והתווכחנו מה יותר כיף לשמוע ברדיו כשנוסעים בקרון המאובטח של המקורבים לאוליגרכיה ברכבת הטרנס-סיבירית: תסכיתים או שידורי חיים של קריקט. אחרי כמה ימים כאלה, העלה מישהו מאגף שכר רעיון יומרני אבל מעניין – למה שלא נלך על הסבתא מ"כיפה אדומה"? למעשה היה זה רעיון בנאלי מאוד, בראייה לאחור, אבל באותו הזמן, מוקפים בגבינות מצחינות ובאוויר הנעים עד שיגעון של לוצרן, גם רעיונות בנאליים היו עולים לנו בדמים. לאחר שעלה הרעיון, כבר אי אפשר היה להוריד אותו מהשולחן. "תגיעו אליה", אמרתי להם, "לפני שהיא נטרפת שם, תגידו לה שהשועל מ"השועל והכרם" כבר אתנו, ותשאלו אותה כמה היא רוצה בשביל לעזוב את המעשייה המטומטמת הזאת שלה שאף אחד כבר לא מספר, ולעבור אלינו. יש גבול לכמה שאני מוכן לשלם לה, אבל אני לא אגיד לכם אותו, כדי שזה לא יפריע לכם בהתקדמות מולה".
שלושה נציגים שלנו טסו אליה אל היער. היה קשה לאתר אותה באמצע המעשייה, הכל שם קורה מהר וכל הדמויות האלה שם מחליפות תפקידים בצורה שהיא די מבלבלת, בואו נודה על האמת, קשה להבדיל בין הזאב לסבתא וגם כיפה אדומה עצמה לא ממש מאופיינת בצורה מאוד חד משמעית. הסבתא, כך דיווחו לי, פתוחה להצעות. נראה שגם היא עצמה מיצתה את התפקיד ומעוניינת לעבור לעולם העשייה, כך לדבריה. שאלו אותה כמה היא רוצה, אבל היא החזירה את השאלה אלינו. הם התייעצו קצת ונתנו לה סכום שמקביל פחות או יותר למה שהיו שווים השילומים מגרמניה ברגע שנחתם הסיכום עם בגין. בשקלול אינפלציה, כמובן. היא התפוצצה, התחילה לזרוק עליהם חלקי עצים, תלשה את מעט השיניים שנותרו לה בפה והשליכה עליהם. אפשר אפילו להגיד שנעלבה. הם שמו אותי על הקו כדי שאדבר אתה. הייתי חייב לכבות את השריפה. "סבתא", אמרתי לה, "סליחה שהם השפילו אותך עם ההצעה שלהם. הם טיפשים. תקשיבי טוב. אני רוצה לתת לך מספיק כדי שיהיה לך עד שתמותי. עזבי את המספר של הכסף. אני לא רוצה לדבר אתך במספרים. זה מעליב גם אותי. אני רוצה שתוכלי לחיות טוב. שיהיה לך תנור. שתוכלי לשפץ את הבקתה שלך עם זפת. תנור כבר אמרתי? אני רוצה למלא לך את המקרר בירקות. יהיה לך הכל. תוכלי כל יום לשתות מרק! תהיה לך קלנועית איכותית. תוכלי לשוטט אתה ביער. יהיה לך מספיק בשביל לקנות סל של קש! אנחנו יודעים שהוא נשאר אצל הנכדה שלך. מה שתרצי, תקבלי. נשתיל לך שיניים. נזריק לך סידן. תעבדי אתנו. בבקשה".
זה עבד. אם כי ההצטרפות שלה אלינו עוררה גל פתאומי של סלידה ציבורית, שנחת על הסבתא בהפתעה. תמיד אהבו אותה. היא לא ידעה איך להתמודד עם שנאה. במשך שבועיים היתה מגיעה אלי למשרד ומתייפחת. נתתי לה בונוס עסיסי, שאפשר לה לשדרג את השמן סויה שאתו היא מטגנת בצל, ועברתי הלאה. הלאה – כלומר למשימה הקשה ביותר שלנו, שאותה השארתי לסוף, כמו שעושים תמיד וכפי שלימד אותנו הצרצר החכם מ"הנמלה והצרצר". למצוא גמד. אם יש משהו שעליו התעקשתי באופן שאינו משתמע לשתי פנים כאשר השוויצרים התחילו לחזר אחרי בעניין התפקיד הזה שלקחתי על עצמי בסוף, למרות כל מה שכל מי שאני מכיר יעץ לי, זה דבר אחד: אם לא יהיה לנו בחטיבה גמד מוביל, לא תהיה חטיבה, אני לא אהיה בחטיבה, החטיבה לא תובל על ידי, ואני עצמי לא אוכל לקחת חלק בניהול החטיבה. שום דבר מזה לא יקרה. יו"ר "טובלרן תעשיות", סרי-לנקי עשיר מאוד, שמוביל את טבלת עשירי העולם שנולדו באיים של עניים, אישר לי בשיחה לא רשמית שיהיה גמד. לאחר שהשגנו שתי דמויות מובילות בתחום, הרגשתי שהזמן בשל לגשת לגמד. הקושי במציאת גמד הוא פשוט – יש למעשה רק שבעה, השותפים הבכירים ב"שלגיה ושבעת הגמדים". כל גמד אחר בעולם המעשיות משול להסתפקות בתחליפי בצק של קוסקוס, פתיתים למשל, במקום קוסקוס עצמו.
זה לא היה קל. האסטרטגיה הברורה של כל גמד מהשבעה שפנינו אליו, היתה להתנות את הצטרפותו אלינו בהכנסה לחברה של גמד נוסף. הם כאילו התארגנו בזוגות, משהו קיבוצי, בהשראת הפגנות של ועדי עובדים אולי, וזה נעשה באופן שהקשה עלינו מאוד לשבור. עליזי חבר לרטנוני, רטנוני רצה את שטייא, שטייא ביקש את אפצ'י וכן הלאה. שיגעו אותי בטלפונים של הלוך וחזור, שרשורי מיילים אין-סופיים. חוץ מזה, מתישהו גם עירבו את שלגיה בעניין, מה שהפך את הכל לסיוט מהאגדות ממש. היא הופיעה אצלי במשרד בוקר אחד עם אמה החורגת, שהתחילה מיד לסחוט אותי באיומים. מתברר שיש לה קשרים ב"וושינגטון פוסט" או משהו כזה. היה ברור שכל הסיפור הזה הולך לאזורים מאוד לא טובים. "תשמעו", אמרתי להן בסוף, "אם לא נצליח לסגור משהו בעשר דקות הקרובות, הזרזיר ילך אצל העורב. וכשאני אומר אצל, אני מתכוון אצל. מבחינתי אני מנהל עכשיו דרככן את המשא ומתן מול כל הגמדים. ברור לכולם שזה מה שקורה פה עכשיו. נכון?" הן בחשו בכוסות השוקולדה הגבוהות שלהן, ולא אמרו דבר. "אנחנו ניקח את כולכם. שבעה גמדים ואותך וגם אותך. אבל אתם כולכם תעבדו מאותו משרד. לא רוצה לשמוע על זה כלום. ויהיה לכם רכב אחד. אחד! תבחרו בעצמכם אם משאית או כרכרה. ערב טוב שיהיה לכן, נעים לעשות אתכן עסקים, אני חייב לזוז". יצאתי מיד מהחדר, והשארתי אותן שם לבד. הרגשתי שזה הצעד הנכון. עוד רגע והן היו סוחפות אותי לתוך המעשייה שלהן, תפוחים מורעלים בקבצי אקסל ומי יודע מה הולך שם עוד. הדבר האחרון שרציתי להתמודד אתו. אחרי כמה שעות קיבלתי טלפון מישנוני, שניהל את הכל – בדיוק כמו ששיערתי – מאחורי הקלעים. סגרנו את הפרטים האחרונים והתחלנו לעבוד.
ועכשיו, קוראות וקוראים, אני רוצה להציג בפניכם את המעשייה הראשונה שלנו ב"טובלרן תעשיות". היא שלנו בכל מובן המלה – אסור לאף אחד מכם להעתיק ממנה, לשכפל, להוציא מהקשר, לצלם, לתעד, לסרוק, או לצטט בלי אישור מפורש. יותר מזה – אסור לכם גם סתם להזכיר אותה במקרה בלי ציון השם "טובלרן תעשיות", אסור לכם להיזכר בה ברחוב בלי להיזכר מיד ב"טובלרן תעשיות", אסור לכם להשתמש במלים מתוכה בסדר אחר, כולן או חלקן, אף אחת מהן או גם לא אף אחת מהן, במרוכז או במפוזר, יחד או לחוד. עצרו רגע והסכימו לתנאים האלה היום בלבבכם, וקשרתם לאות על ידיכם והיו לטוטפות בין עיניכם. דמיינו שאתם לוחצים על כפתור שעליו כתוב "אני מאשר/ת", ודעו לכם שעצם העובדה שדמיינתם את הכפתור הזה, מספיקה לנו מבחינה משפטית בשביל לתבוע אתכם על כל שימוש שעומד בסתירה להסכם שהסכמתם לו בהסכמתכם.
בוקר אחד יצא השועל ממאורתו וחש רעב. הוא מצא כרם ענבים, אך את הכרם הקיפה גדר גבוהה. לפתע עברה במקום סבתא רזה, בדרכה אל נכדתה. התחנן השועל בפני הסבתא שתיכנס לתוך הכרם ותקטוף לו ענבים. הסבתא, שהיתה רזה מאוד, נכנסה אל הכרם דרך חריץ צר בגדר. אכלה הסבתא ענבים רבים, השמינה ולא יכלה לצאת. בשלב זה הופיעו שבעה גמדים, שלגיה ואמה החורגת, והחזיקו בצורה בולטת חטיפי שוקולד קפואים בשם "פאשן" ("תשוקה") מהמותג של המתוקים החומים שלנו. מיום שלישי בכל הסופרים והפיצוציות המובחרות. "פאשן" – קיץ קפוא ולוהט. הפסיקה הסבתא לאכול ענבים כדי לרזות בחזרה. רזתה ורזתה, ובסופו של דבר הצליחה לצאת מהכרם דרך אותו חריץ. בינתיים הלך משם השועל למקום אחר.
זה בסדר, אני יודע שיש עוד מה לשפר פה. לא הצלחנו להגיע לאותה איכות חמקמקה שקשה לשים עליה את האצבע, של המעשיות הישנות והטובות שכולנו אוהבים. אבל אני בטוח שנצליח להגיע לשם, ובקרוב. יש לנו המון כסף, יש לנו בניין של 60 קומות בלוצרן, יש לנו צי של מכוניות חומות של אלפא-רומיאו, אנחנו נהיה שם בסוף. וליתר ביטחון, פתחנו גם במו"מ חשאי ומקביל עם איזופוס ועם האחים גרים. כי התוכן הוא המלך, כמו שאומרים.