שנה בדיוק לאחר צעדת החופש לגבול מצרים בשנה שעברה, מאות מאתנו נשלחו למתקן סהרונים – חלק לחודש, הרוב לשלושה חודשים. הממשלה נחושה וקשוחה במדיניות טאטוא מבקשי המקלט הסודנים והאריתריאים מישראל.
42 מחברי מבקשי המקלט, שנמצאים כעת במתקן הכליאה חולות, קיבלו באפריל האחרון תקופה של 30 יום להחליט אם לעזוב לאוגנדה או לרואנדה, או להישאר כלואים בסהרונים (מתקן סגור) לתקופה בלתי מוגבלת. חלקם קיבלו דחייה של בקשות המקלט שלהם, והשאר לא מילאו כלל בקשות מקלט כי נרשמו בשנת 2008, כשסוכנות האו"ם לפליטים טיפלה בנושא. בכל מקרה, הממשלה לא שלחה איש לסהרונים. ארגוני זכויות אדם הגישו עתירה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נגד מדיניות ההחזרה בכוח למדינות המוצא, אבל בית המשפט הסיר את העתירה כי איש טרם נשלח לסהרונים.
To read this text in English- click here
הייתי בסהרונים פעמיים מאז 2009, אני יודע איך זה להישלח לשם לתקופה בלתי מוגבלת. חבר שנותר לו רק שבוע, אמר לי: "אני לא יכול ללכת בעצמי, שהם יבואו וייקחו אותי מהחדר. אני לא יכול ללכת לרואנדה ואז להיערף בידי אנשי דאעש בלוב".
בשבוע שעבר התקשרו ממשרד הפנים אל שמונה ממבקשי המקלט שקיבלו 30 יום להחליט. ניתנו להם 14 ימים להכין את עצמם לסהרונים, כי החלטתם היתה נחרצת: "אנחנו לא יכולים ללכת למדינה שלישית, כי אנחנו יודעים מה יעלה בגורלנו". בינתיים, כל אלה שנצטוו לעזוב הם אריתריאים, בלי מינימום של שיקול דעת על המצב באריתריאה. הדו"ח האחרון של ועדת זכויות האדם של סוכנות הפליטים של האו"ם קבע שהממשל האריתראי מפר זכויות אדם באופן שיטתי, רחב ומתרחב ואין ערבות לחיי אדם. קיימת שם הפרה מוחלטת של זכויות אדם בחסות החוק, או יותר נכון – העדרו.
לפני זמן מה כתבתי שמדיניות ההגירה של ישראל אינה הגרועה ביותר ואי אפשר להשוותה למתרחש במדינות המוצא, אבל זה בהחלט לא הופך אותה להגיונית. מובן שמדיניות ההגירה מחמירה בכל העולם. בגלל רדיפה ואיום על חייהם של קבוצות ואנשים מאפריקה, פליטים ובני אדם תלושים מציפים את העולם. אבל לפחות במדינות אחרות קיימת מכסת פליטים שמוכנים לקלוט. אני יכול להבטיח לכם שמה שקורה בישראל אינו קשור להיותנו פליטים. אנו שונים, ולכן לא רוצים בנו.
עצוב שאנשים רבים שדעתם על מבקשי המקלט שלילית, אינם מבינים כמה קשה להיות פליטים. הם אינם מבינים שפעם היינו אנשים רגילים בדיוק כמוהם. כל כך הרבה נלקח מאתנו עד שלעתים אנחנו לא יכולים אפילו לזהות את עצמנו יותר. אנחנו מבקשים הזדמנות לחיות שוב חיים נורמליים.
כן, ישנם אנשים שתומכים בנו לאורך כל הדרך, כי ישראל באמת חשובה ויקרה להם. הנושא הזה אינו נוגע רק למהגרים וזרים, אלא גם לכיוון שאליו ישראל רוצה ללכת ולסוג החברה שישראל רוצה לקיים. למען האמת, ישנם המון אנשים שאינם רוצים בנו כאן, אולי מתוך פחד או פרנויה, אבל גם בגלל שנאה ונפוטיזם. אני מבין את הפחד והפרנויה, אבל הם צריכים להבין את הצורך שלנו במקלט. לא נהיה כאן לנצח.
לעולם לא אבין גזענות ושנאה בלתי מוצדקת. אם אין לישראל חובה מוסרית לקבל אריתראים, סודנים ואפריקאים, אני חושב שזה כדאי לה מבחינה אסטרטגית. הרבה אנשים בחולות כבר אינם סומכים על הציבור בישראל וזה עצוב. ישראלים חרדים לביתם ולא חושבים על הבושה וההשפלה שלנו, חסרי השייכות. הגוף שלנו בוער מהיחס הרע שאנחנו מקבלים: תורים ארוכים לאוכל, מסדרי נוכחות ומשרדי רשויות ההגירה בכל מקום, אבל שום דבר לא ישתנה אם לא יהיה לנו חופש פעולה.
בקשתי משר הפנים החדש, סילבן שלום, אמנם מאתגרת אך אפשרית. כל הנחוץ הוא אומץ, קבלת אחריות ומצפון. כדי לשמור על זכויות האדם של תושבי ישראל, במיוחד בדרום תל אביב, אין צורך לפגוע באחרים, לכלוא אותם או לאלצם לעזוב. עליכם לברך ולהגן על כל דורשי החופש, כמו שאמר ויקטור פרנקל: האחרונה בחירויות האדם היא היכולת לבחור את עמדתו במערכת נסיבות נתונות.
הטקסט נכתב באנגלית ותורגם לעברית על ידי המערכת