אני לא ממש יודעת מאיפה להתחיל, ואיך בכלל אפשר לספר משהו כמו מלחמה. רוב הסיכויים שאשכח דברים חשובים, אתרכז בדברים מינוריים ואתעלם מהמז'וריים. בכל מקרה, זה הסיפור, פחות או יותר, מנקודת המבט שלי.
הכל התחיל כשהיינו בנופש באשקלון. ביום רביעי היה לנו יום ספורט ונהנינו מאוד. לקראת הצהרים כבר רצו שמועות על שני חיילים שנחטפו בגבול לבנון. היינו כבר תקופה ארוכה בכוננות קפיצה, אבל לא לצפון אלא לעזה או ג'נין, והפתיע אותנו שיש בלגן בלבנון דווקא.
כשמפקד הגדוד הכריז על הפלוגות הזוכות (קיבלנו מקום שני, אבל מי זוכר?) הוא הודיע שאין לנו מה לדאוג, והערב גדוד יהיה כמתוכנן. בערב שיגעו אותנו כל שתי דקות עם שינויי תוכניות. בסוף לא היה ערב גדוד, הלוחמים הוקפצו לצפון, ואנחנו (המפקדה), נשארנו לישון באשקלון ועל הבוקר עפנו משם לבית ליד.
בבית ליד התארגנו 24 שעות ובבוקר יום שישי כבר היינו מוכנים, כל מחלקה והפק"ל חירום שלה. אנחנו בשלישות הדפסנו מיליון עותקים של דפי שבצ"ק (שיבוץ קרבי- פרטים של מי שיוצא לפעילות מבצעית), המון עותקים של כל מיני פורמטים לימי חירום וכל מיני. צחקנו על כל הטפסים שממלאים במקרה שמישהו נהרג. עדיין לא היינו לחוצים או משהו, רק נרגשים, שסוף סוף קורה משהו בשירות שנחשב לממש מרגש. נראה לי שאז בכלל לא הבנו במה מדובר.
נסענו לאליקים, בסיס אימונים בצפון, ושם התארגנו עוד קצת. השליש חילק אותנו לפלוגות, וכל אחת הלכה לפלוגה שהיא הכי אוהבת. אני הלכתי לפלחו"ד, תמי למבצעית, מורן הפק"רית למסייעת ושירה המסופחת למסלול (מחזור גיוס נובמבר 05). הרעיון מאחורי החלוקה היה שככה נוכל לתת דיווחי כוח אדם מהשטח, ובדיעבד זה היה הדבר הכי טוב שיכולנו לעשות באותו זמן.
כל הפלוגות חוץ מהפלחו"ד היו עדיין באליקים, ורק הם היו בפארק גורן, ליד קיבוץ גורן. הסיעו אותי אליהם, וכשהגעתי חטפתי שוק כי היה כבר ערב, ולא ראיתי כלום. תוך כמה דקות התרגלתי לשטח וראיתי שכולם מחולקים לפי מחלקות ואוכלים ארוחת ערב.
הם שמחו לראות אותי, ואני שמחתי אפילו יותר לראות אותם. התגעגעתי ביומיים שלא ראיתי אותם. הנחתי את התיק שלי ליד אחת המחלקות והתחלתי מיד לעבוד על דו"חות כוח אדם. מי נמצא כאן, מי בבית, מי בעורפית בבית ליד ומי יצא למארב. באותו זמן עדיין לא עברנו את הגדר, וכל פעילות היתה בתחומי הארץ. אף אחד לא ממש חשב שנעבור אותה.
נהניתי מכל רגע, הייתי לבד עם הפלוגה, התעסקתי רק בדו"חות כוח אדם, הבאתי עיתונים לפלוגה והשלמתי דסקיות למי שחסר לו. העברתי את הזמן בכיף עם כל הלוחמים. לא חסר לי כלום, כל לילה ישנתי עם מחלקה אחרת, מקום של כבוד באמצע, מוקפת לוחמים ששומרים עלי. היו שם אפילו שירותים במבנה מסודר וברז גבוה יחסית, שיכולתי לחפוף אתו את השיער. הלוחמים העריכו אותי על זה שלא מפריע לי להיות בשטח באותם תנאים שלהם, ואפילו ליהנות מזה. מדי פעם שמענו על קטיושות שנופלות בארץ, ועל נפגעים.
הרגע הכי נורא היה כששמענו על רקטה שנפלה ברכבת בחיפה, ואחד מהפלוגה נלחץ, כי אחיו עובד שם. במשך שעה הוא השתגע כי קווי הטלפון קרסו, וברגע שהוא השיג קו, אמא שלו ענתה לטלפון וסיפרה לו שאחיו אכן היה שם, ונהרג. פעם ראשונה שראיתי מישהו מקבל בשורה נוראית כל כך, וזה היה נורא. הוא כמעט יצא מדעתו מרוב צער. בכה, צעק ולא ידע מה לעשות עם עצמו. מיד לקחו אותו ברכב של הפלוגה לבית. נשארנו שם עם הרגשה נוראית ולא ידענו מה לעשות.
***
ככה עברו שלושה ימים, וביום שני עברה כל הפלוגה לבית העם ביישוב אבן מנחם. כשהגענו לשם, הייתי כבר אחרי שבוע בלי מקלחת, והרגשתי קצת מלוכלכת. אמנם השתמשתי במגבונים לחים, אבל זה לא מספיק בשביל להרגיש נקייה. היה שם מישהו שגם גר במקום וגם עשה מילואים בתור אחראי ביטחון של היישוב, והוא הציע לי לבוא אליו להתקלח. וידאתי שללוחמים יש מקום להתקלח (סידרו להם במקלחת של הפועלים בבית אריזה) והסכמתי. לקחתי אתי את הרס"פ של הפלוגה כדי להרגיש בנוח.
כשהיינו ביער שמענו קולות של הפצצות מהסוללות שלנו שם, אבל הם היו חלשים, כי היינו רחוקים יחסית, משהו כמו 7 קילומטרים מהגבול. באבן מנחם היינו קילומטר וחצי מהגבול, והיו חמש סוללות סביבנו במרחק שנע בין 500 מטרים לקילומטר. ההפצצות נשמעו פי אלף יותר חזקות. תוך שנייה התרגלנו ואפילו נהנינו לשמוע את זה. כשהוכרזה הפסקת האש – משהו כמו חודש אחרי זה, והפסיקו ההפצצות – היה לי קשה לישון בלי הרעש.
מלחמת לבנון השניה: בהתחלה היה כיף
אתי אור בתקופת מלחמת לבנון השניה
איך שאני והרס"פ (שמואל חנוכי) עולים על הרכב של הבחור (מוטי), היה פיצוץ שנשמע ממש קרוב, וכל החשמל ביישוב נפל. הגענו לבית שלו ומכיוון שהוא אחראי הביטחון היה לו קשר. הוא דיבר עם כמה אנשים והסביר לנו שנפלה רקטה קרוב, החשמל נפל בגללה, אבל יחזור עוד מעט. הוא הדליק נרות והלכתי לג'קוזי. איך נהניתי. לא התקלחתי המון זמן, וישנתי ביער עם מלא לכלוך. היה שם מרכך לשיער – הדבר היחיד שהרגשתי בחסרונו ביער. מצחיק, אה? די התמכרתי לחיים בלכלוך, אפילו נהניתי להיות ג'יפה, אבל היה חסר לי מרכך.
כיבסתי שם את הלבנים שלי ביד, ובזמן שחנוכי התקלח ייבשתי אותם במייבש כביסה של מוטי. אחרי זה ישבנו במרפסת עם קפה וצפינו בהפצצות. יש לו נוף נהדר של הגבול מהמרפסת, ושיחקנו בזיהוי טילים. היה כיף.
אחר כך נסענו לחבר שלו ואכלנו צלעות כבש על האש על רקע ההפצצות. ככל שזה היה הזוי יותר, כך נהנינו יותר. כל יישובי הצפון כבר היו כמעט ריקים לגמרי, מי שנשאר שהה במקלט 24 שעות ביממה והכבישים היו תחת סגר צבאי. השקט היה מיוחד, בניגוד מוזר להפצצות שלנו ושלהם. בהתחלה עוד ניסינו לקבוע אם פיצוץ מסוים הוא "יציאה" שלנו או "נפילה" אצלנו, אבל ככל שהתקרבנו לגבול הכל נשמע אותו דבר. חזרנו אל שאר הפלוגה לבית העם אחרי סיבוב קצר ביישוב והלכנו לישון.
***
ביום רביעי הלוחמים היו אמורים לעבור את הגדר לראשונה. כולם התרגשו ואולי קצת חששו, אבל עדיין לא היתה הרגשה של משהו אמיתי. לא היתה מודעות לסכנה. הם התארגנו ליציאה, ואני חיבקתי כל אחד ואחד לפני שהוא הלך. הלכתי לחמ"ל הפלוגתי וישבתי שם כל הלילה. בסוף הם לא נכנסו. עצרו אותם לפני הכניסה, כי מפקד החטיבה החליט שהכניסה תהיה בכוחות גדולים יותר, וממקום אחר. בבוקר התקפלנו מהיישוב, ועברנו ליראון, קצת מערבה על הגבול. התמקמנו, כל הגדוד, בחניון ליד היישוב, בצמוד לכרם.
בערב שישי כולם נכנסו ללבנון. תמי ואני התרוצצנו כמו משוגעות בין המפקדים כדי לרשום בדיוק את כל מי שנכנס, ולהכין דוחות שמיים וסטטיסטיים. לפני שהם עלו על האוטובוסים בדרך לגבול, היה להם זמן התארגנות. בזמן הזה עברתי ביניהם, מחבקת את כולם, צוחקת עם כולם (כמה בדיחות שחורות רצו שם) ועוזרת קצת פה, קצת שם.
15 שנה לאחר הנסיגה מלבנון הלוחמים חוזרים לשטח
לוחמים, טרם הכניסה ללבנון. צילומים: אתי אור
אחד הקצינים שאהבתי, יפתח, מפקד מחלקה, היה אמור להשתחרר מהצבא במארס. באותו יום החליט שהוא משתחרר בנובמבר. כשראיתי אותו אמרתי לו "שמעתי שאתה משתחרר בנובמבר". הוא צחק ואמר, "כן, תגידי להם שיכתבו את זה על המצבה שלי". גם הוא, כמו כולם, היה בקטע של הומור שחור. חזרנו על הדיאלוג הזה כמה פעמים באותו יום. ראיתי אותו מסדר לחייל אחד את התיק, מחייך לשני, מסביר לשלישי את הנתיב שבו אמורים ללכת, ומחזק את הרביעי. לא ידענו שזו הפעם האחרונה שאנחנו רואים אותו בחיים.
כשירד החושך, המג"ד הודיע שיוצאים. תוך כמה דקות כולם נעלמו, ואנחנו חשנו ריקנות מטורפת. פתאום הכל היה רציני, הם לקחו אוכל לשלושה ימים, תחמושת ומים לארבעה. אף אחד לא ידע מה יהיה. לא הורגלנו למצבים כאלה. עליתי עם השליש ליישוב, שם הוקם חמ"ל חטיבתי. כל חטיבה הקימה שם חמ"ל משלה, והיישוב היה מלא חיילים, קצינים מכל הדרגים, מילואימניקים וסדירניקים על ימין ועל שמאל. אם עד אז הרגשנו, נהנינו להיות זרוקים בכל מיני יערות ומצבים הזויים, עכשיו התחלנו לדאוג. דאגתי כל כך לחיילים, שבכלל לא שמתי לב אם אני אוכלת או ישנה. רוב הזמן לא אכלתי הרבה, לא ישנתי בכלל ורק הייתי בחמ"ל בהאזנה.
כך עבר הזמן. החיילים שנשארו מאחור ישנו בחורשה שמחוץ ליישוב. אני הייתי בחמ"ל ביישוב ומדי פעם הלכתי לבקר אותם. באחד הימים הגיעה משאית "כיבוסית" ונתתי את המדים המטונפים שלי עם כל הלבנים לכביסה. קיבלתי אותם חזרה אחרי שעתיים עם ריח של מרכך, נקיים ורכים.
***
ביום שלישי בערב מורן הפק"רית הגיעה מבית ליד. בחצות בדיוק התחילו פתאום לשיר לי "היום יומולדת". זה היה 26 ביולי ומורן הביאה לי עוגה. כיביתי נרות ואכלנו מהעוגה שהיתה נהדרת.
לפנות בוקר מישהו העיר אותי וסיפר לי שהנדסה קרבית באים עם גופות של מחבלים מלבנון. הם ישבו לידנו בחורשה, אז באתי לראות. היו שם המון צלמים של כל מיני עיתונים וערוצי טלוויזיה. היה מעניין רק לחכות. כשכמעט התייאשתי הם הגיעו פתאום על גבי "פומות" (רכב כבד משוריין) והיתה הצגה שלמה סביב כל זה. היה מוזר, מלהיב ומסריח. לעולם לא אשכח את הריח של גופה נרקבת. הביאו אותם בשקים לבנים ופרשו המון כלי נשק מכל מיני סוגים שמצאו.
הלכתי לישון בהחלטה שאני לא הולכת להיות צלמת של שום עיתון או רשת טלוויזיה, כמו שרציתי פעם, כי הם היו מגעילים אחד אל השני בניסיון להיות הראשונים. התחלתי להבין שזה חלק מדרישת התפקיד ולא התחשק לי יותר.
קמתי בצהריים עם הרגשה נוראית. היה לי רע על הלב, למרות היום הולדת. החלטתי ללכת לחמ"ל ולקחתי אתי את אחד החיילים. היו שמועות על נפגעים מיחידת מגלן והיתה לי הרגשה רעה. תוך כדי הליכה, חמש דקות מהחמ"ל, התקשרתי למורן שכבר היתה שם. היא אמרה שאני לא צריכה לבוא, כי לא צריך אותי כרגע, הכל רגוע. בכל זאת המשכתי ללכת. גבי פרסמן, שהיה אתי, שאל אותי למה אני רצה. אמרתי לו שאני מרגישה שמשהו לא טוב קורה.
פתאום היה טלפון ממורן. עניתי והיא ביקשה ממני בקול רועד להגיע לחמ"ל כמה שיותר מהר. שאלתי אותה כמעט בצעקה "מה קרה?" היא אמרה "יש לנו הרוג ושני פצועים קשה". ניתקתי והסתכלתי על גבי. ראיתי על הפנים שלו מה שהלך אצלי. הוא נהיה חיוור כמו סיד, וניער אותי בלחץ. התחלנו לרוץ כמו משוגעים. הגענו לשם, ואף אחד עדיין לא ידע את השמות. חיכינו בלחץ לשמות. כולם בחטיבה הסתכלו עלינו ברחמים, כי זה היה ההרוג הראשון של החטיבה ושל הגדוד. עד אז נהרגו מגולני, אבל אף אחד עוד לא נהרג לחטיבה.
פתאום ראיתי את אירה, קצינת המבצעים, מדברת בטלפון, ומורן לידה רושמת על דף. רצתי אליה, גבי אחרי, וראיתי מה היא רושמת. קודם רשמה ארבעה שמות, וליד כל אחד "קשה, בינוני, קל, קשה" ואז עוד שם אחד, ולידו כלום. "יפתח שרייר."
התחלתי לבכות, ולא האמנתי עדיין. שאלתי אותה כמעט בהיסטריה, "מה, יפתח? מה אתו? מה יש לו? קשה, קל, מה?", היא לא ענתה, והתחילה לבכות גם היא. הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו באותו רגע היה: הוא רצה שיכתבו את זה על המצבה שלו, שיכתבו "היה אמור להשתחרר בנובמבר".
היינו בשוק כמה רגעים ואז היא עצרה את הבכי ואמרה, "אתי זה לא הזמן לבכות, יש לנו עבודה". נכנסנו לחמ"ל, הלכנו לפק"ל חירום והוצאנו את כל הדפים שצחקנו עליהם בהתחלה, כל הפורמטים של זיהוי גופה, דיווח על חפצי הרוג, דיווח על הרוג – כל מה שחשבנו שבחיים לא נשתמש בו. אני בוכה ומורן אומרת לי מה להוציא ומה לא. כשהיו לה כל הטפסים היא לקחה את התיק שלה ואמרה לי להישאר נציגת שלישות בחמ"ל, כי היא נוסעת לבית חולים. נשארתי שם, עדיין קצת בהלם, לאט לאט מבינה שזו מלחמה.
מסביב כולם הסתכלו עלי ברחמים, ואני השתגעתי, כי לא יכולתי לדבר עם אף אחד. גבי הלך, והיה אסור לי לספר לחיילים שיפתח נהרג כי ירו טיל סאגר על הבית שישב בו. קודם צריך שקצין העיר ילך למשפחה לספר להם. ישבתי מחוץ לחמ"ל ולא הצלחתי להפסיק לחשוב על זה. כולם באו אלי, הציעו לי מים ולא ידעו מה לומר. הם הכירו אותי בשלושה ימים האחרונים בתור מישהי שכל הזמן צוחקת, מחייכת, הכרתי את כל המילואימניקים, שמעתי על המשפחות שלהם ומה לא. פתאום הם ראו אותי בהלם, עם דמעות והכל ולא ידעו מה לעשות.
התחילו להגיע טלפונים אחרונים של יום הולדת. אנשים התקשרו לאחל לי "מזל טוב". חלק סיננתי, כי לא יכולתי לענות. להגר סיפרתי מה קרה. עד אז אף אחד לא ידע שאני בצפון כי לא רציתי להדאיג, אבל לא יכולתי להישאר עם זה יותר לבד.
***
זרמו אלי טלפונים מכל העולם. כל בני המחזור של יפתח שהשתחררו כבר, מחזור גיוס מארס 2003, ששמעו על זה ורצו לוודא שזה נכון. כל מי שהיה בקורס מ"כים, קורס קצינים, כל מי שהיה בבית או עזב את הגדוד, המון אנשים. בהתחלה עוד אמרתי שאני לא יודעת כלום, אבל אחרי שהשליש אמר לי שהמשפחה יודעת, חזרתי אל כולם וסיפרתי להם. אמרתי להם גם את מועד הלוויה וזה היה נורא, כי זה היה המוות הראשון שלנו במלחמה.
בלילה חזרתי לחורשה, אל החיילים. כולם כבר ישנו, אבל ישבתי עם אחד שנשאר ער. גיליתי שכולם ידעו די מהר, אף על פי שניסינו לשמור את זה בסוד עד שהמשפחה תדע. מישהו סיפר לכולם. לא הצלחתי לישון, השתגעתי בשק שינה, הורדתי אותו ממני ונשארתי רק על המזרן הדק. בין צמרות העצים שמעלי הסתכלתי על הכוכבים ולא הצלחתי להירגע.
למחרת קמתי, התקלחתי במקלחת שדה והלכתי שוב לחמ"ל. שם התחילו שמועות שהגדוד יוצא בערב. בסוף זה קרה רק למחרת. באותו יום עוד היו שם קרבות. חייל שלנו מעד עם טיל לאו ביד, וירה אותו לרגל של ערן פרי. הרגל התרסקה מתחת לברך, ורק חוסם עורקים הציל אותו ממוות. ערן חיכה תשע שעות לחילוץ ולא קיבל מורפיום, כי הם היו תחת אש. הוא סיפר לי אחר כך שעישן קופסה וחצי של סיגריות וחשב רק מה לעשות עם עצמו ואיך הוא הולך להמשיך לחיות. הוא רצה לירות לעצמו בראש, אבל בסוף החליט שלא. הלכה לו הרגל וקטעו לו אותה מעל לברך. עכשיו הוא בשיקום.
בערב שישי מצאתי את עצמי עם תמי ומורן, מחכות על הגבול לגדוד צנחנים אהוב שיחזור מלבנון. ממרון א ראס ראינו פצצות תאורה של החיזבאללה עפות לכל מקום, טילים ורקטות נוחתים, גיהנום. דאגנו כל כך לכוחות שלנו, שכאבה לי כבר הבטן. ראינו אותם מתקרבים על צלע ההר ופתאום הראשונים הגיעו. כיוונתי אותם לאוטובוס הראשון. ראיתי את סמל המחלקה של יפתח מוביל את המחלקה והזלתי דמעות בלי שאף אחד יראה.
הפלוגות שבאו היו המסלול (נוב' 05) והמסייעת, שממנה היו כל הפצועים ויפתח. בקושי ראיתי בחושך, אבל הם זיהו אותי, ובאו לחבק אותי, אחד אחד. שמחתי לראות אותם, אבל חיכיתי לפלחו"ד שלי. היו שם נציגים של החטיבה, שאמרו לנו שקודם גדוד 890 יוצא ורק אז הפלחו"ד והמבצעית שלנו. פחדנו שכבר יהיה אור, ויגידו להם שמסוכן מכדי לצאת.
890 התחילו להגיע כשכבר היה אור, ונאמר לנו שלא משנה מה, החבר'ה שלנו ייצאו כי הם כבר בדרך. בינתיים הגיעו צלמים, שכבר התחלתי לשנוא אותם מכל מה שהם עשו מהמלחמה הזאת. פתאום ראיתי את מפקד הפלוגה של המבצעית, ואחריו כולם. תמי ואני רצנו אליהם והתחלנו לחבק אותם, כל אחד מהם, עם כל הסירחון של השבוע המסריח הזה, עם כל הלכלוך, הזיעה וצבעי הפנים שנמרחו. לא היה לנו אכפת. אחר כך המג"ד הגיע עם כל הקשרים והקצינים שליוו אותו. שמחתי לראות אותם.
פתאום ראיתי את הסמ"פ מוביל את הפלוגה. זיהיתי אותם בשמש שכבר עלתה קצת. כל כך התרגשתי והתחלתי לדמוע. רצתי אליהם וחיבקתי אותם, כמו את המבצעית, עם הסירחון והכל. הם צחקו עלי קצת, אבל ראיתי שגם הם התרגשו. כולם פרקו את הנשק והקשיבו לנאום המ"פ. עמדתי במעגל של הפלוגה והרגשתי חלק, אף על פי שלא הייתי ראויה.
***
עליתי אתם לאוטובוס, תמי עלתה עם המבצעית, ונסענו לבית ספר שדה הר חרמון. שם חנוכי הרס"פ הכין לפלוגה ארוחת פאר והפתעות. בדרך שמעתי חוויות, הקשבתי להם בשקט והם לא הפסיקו לספר איך היה שם וכמה היו רעבים כל הזמן.
כשהגענו לאכסניה, כולם התנפלו על האוכל כי הרי לקחו אוכל לשלושה ימים בלבד, והיו רעבים כמו חיות. אחרי זה חילקו אותם לחדרים, וחנוכי המתוק הניח על כל מיטה מגבת חדשה, שמפו, סבון, לבנים, ממתקים ופינוקים. מהשבוע השני למלחמה התחלנו לקבל חבילות מכל הארץ והוא שמר הכל ללוחמים שיחזרו. איך הם שמחו.
התחילו להגיע המשפחות, להביא מטעמים ולפנק את כולם. בכל פינה בדשא ישבה משפחה עם הבן שלה, והתרגשתי כל כך בשבילם. הייתי קצת בצד כי אף אחד לא הגיע בשבילי, אבל גם לא ציפיתי. ההורים של אחד הקצינים בפלחו"ד, אילן גבאי, עשו על האש לכל הפלוגה והזמינו אותי לבוא. ישבתי אתם ונהניתי מכל רגע. חנוכי סיפר לי אחרי זה שאבא של אילן הבטיח שיעשה על האש גם בפעם הבאה שכולם ייצאו.
אחרי שהם הלכו ישבתי עם אילן, חייל גילח לו את הראש ודיברנו על יפתח, שהיה חבר טוב שלו. הוא סיפר לי כמה היה לו קשה להמשיך ולדעת שהוא אפילו לא הולך להלוויה. סיפרתי לו מה היה בהלוויה, והוא סיפר לי על היחסים הקרובים ביניהם. דיברנו המון באותו יום – קצת צחקנו, אבל בעיקר התאבלנו.
ביום ראשון התארגנו ועברנו ליישוב שתולה שעל הגבול. נסעתי עם הפלחו"ד ובדרך התחלתי להכין רשימות של מי שייכנס ללבנון. כשהגענו לשם התארגנתי לשינה עם מחלקת הפטרול בפלוגה. הגדוד כולו הסתדר שם על הדשא מחוץ לבריכה, והם הכינו לי מזרן באמצע, כמו בימים הטובים בפארק גורן.
את תמי לא ראיתי. היא ישבה עם עדי כהן, החבר שלה, כל הלילה. הם התחילו לצאת בנופש. כשהיינו ביראון היא היתה אתו כל הזמן. פעם אחת היא באה אלי בעיניים בורקות: "התנשקנו". אמרתי לה "נו, שיהיה במזל טוב", וצחקתי עליה קצת. היא אמרה לי "לא, את לא מבינה, זה-זה, הוא האחד". בשתולה הנחתי לה להיות אתו, ולא הצקתי לה. היה לי טוב עם הפלוגה שלי, בלב מחלקת הפטרול.
לפני שהלכנו לישון אילן הקצין העביר תדריך. שאלתי אותו אם הוא רוצה שאלך והוא אמר "מה פתאום, את חלק מאתנו". הוא הסביר להם על היעד ואמר ליהונתן איינהורן שהוא צמוד אליו: "אתה זוג ברזל שלי. לאן שאני הולך, אתה הולך. אנחנו לא נפרדים". לא ידענו אז שהם לא ייפרדו לנצח.
***
בבוקר לקחו אותי לחמ"ל בבירנית. הספקתי לשבת קצת עם הלוחמים, לתת להם קצת מהאהבה שיש לי בלב. ראיתי את כל המילואימניקים שהכרתי לפני זה ביראון, והם שאלו לשלומי ושמחו לראות שדי התאוששתי. הסוף שבוע עם הגדוד עזר לי קצת, כי היתה שם תמיכה של כולם בכולם. היה ביחד כזה מיוחד.
באותו בערב,31 ביולי, נכנסו הכוחות שלנו ללבנון. הם התקדמו לעיתה א שעב. הייתי במשמרת בחמ"ל בתור נציגת שלישות. שמעתי אותם בקשר, מכוונים מסוקי קרב לכל מיני בתים וראיתי על המסך הגדול של מפקד החטיבה את הפגיעות, מצולמות ממזל"ט. ישבתי שם, דיברתי עם כולם והעברתי את הזמן.
למחרת בצהריים יצאתי לעשן. הייתי בלחץ כי הכוחות שלנו עברו קרבות קשים ונלחמו שם בטירוף. שמעתי על פגיעות של טילי סאגר ונ"ט. פתאום אירה קצינת המבצעים יצאה מהחמ"ל וקראה לי. היה לה רעד קטן בזווית של הפה. נהייתי רצינית ברגע, ושאלתי אותה "מי זה?" היא אמרה "אילן". ויש לנו שני אילנים בגדוד. אמרתי לה "איזה אילן?" וכבר הרגשתי את החולשה ברגליים, את הרעד בידיים ואת הלב שלי הולם כמו משוגע, כמעט פורץ מהחזה. "אילן גבאי."
תוך כדי הדמעות התקשרתי לשליש, הודעתי לו והלכתי להוציא את כל הטפסים. כתבתי את השעה ואת המלה "חלל" על התדפיס של הפרטים האישיים שלו, כמו שמורן לימדה אותי. אחרי שסיימתי לעשות הכל, ושתיתי הרבה מים כדי להירגע, ישבתי בחוץ.
פתאום אירה באה שוב. "אתי…", ושוב הרעד הקטן הזה בזווית של הפה שלה. "זה יהונתן איינהורן". לא יכולתי יותר, אבל נראה שכן יכולתי, כי שוב עשיתי את כל התהליך.
ישבתי שוב בחוץ ואז התחילו הטלפונים. שוב, כל המחזור, כי אילן היה מאותו מחזור של יפתח, מחזור גיוס מארס 2003. ושוב כל מי שבקורס מ"כים וקורס קצינים, וכל מי שעזב את הגדוד ומי לא.
ושוב להגיד שאין לנו עדיין שמות, וכן ההרוגים שלנו, וברגע שאני אדע מי זה אני אחזור אליך. כי המשפחה חייבת לדעת ראשונה. אלה היו שלוש שעות נוראיות.
ברגע שהשליש אמר לי שהמשפחות יודעות, התקשרתי שוב לכולם, להודיע להם את השמות. לא יכולתי יותר. הודעתי לכולם בדמעות שאילן גבאי ויהונתן איינהורן נהרגו לנו. קצין ולוחם ממחלקת הפטרול בפלוגת החוד, הפלחו"ד האהובים שלי.
השאירו אותי בחמ"ל להיות מאזינה של הגדוד כנציגת שלישות, לא הלכתי להלוויות, ונראה לי שגם אם היו מרשים לי, לא הייתי מסוגלת ללכת. נשארתי לבד בחמ"ל החטיבתי, עשיתי משמרת של 48 שעות ערה על קפה עד למצב של אינסומניה. ידעתי שאני גורמת לעצמי נזק, אבל לא היה לי אכפת. מאז הטלפונים לא בכיתי אפילו פעם אחת, אבל היה לי קשה והייתי שם לבד.
***
יום אחרי, בערך באותו זמן שכולם היו בהלוויות של אילן ויהונתן, ישבתי מחוץ לחמ"ל, ואחת הסמב"ציות קראה לי. אירה אמרה לי שיש בית שיושב בו כוח שלנו, והוא חוטף סאגרים ונ"ט. פתאום אנחנו שומעים בקשר שיש הרוג לפלוגת המסלול. תמי התקשרה אלי משתולה, רצתה לדעת מי זה. אמרתי לה שתירגע, כי מחלקה אחת יושבת שם, ולא מחלקה 2 של עדי. שכחתי שעדי הוא קשר של המ"פ וישב עם מחלקה 1. אירה הריצה טלפונים, ואז באה אלי. היא גם לא יכלה יותר. עברה על הדפים שלי עם כל השמות של כולם. עברה על מחלקה 1 והמשיכה. הרגשתי קור זוחל ללב שלי. היא המשיכה והגיעה לשם שהכי פחדתי ממנו. היא סימנה קו קטן ליד "עדי כהן."
התקשרתי לשליש ולמורן. הסברתי לשניהם שזה חבר של תמי ושאסור להגיד לה את זה סתם ככה. היא תשתגע. אמרתי לשליש שיביא אותה אלי. הוא לא הסכים. אמרתי לו שיביא אותי אליה. הוא לא הסכים. הוא רצה לקחת אותה לרמב"ם, שם המחלקה שלנו ביקרה פצועים. אמרתי לו שזה לא רעיון טוב, ושלפחות יביא את אמא שלה שגרה בחיפה, שתתמוך בה. אחרי חיפושים רבים השיגו את אמא שלה, ושלחו את תמי ברכב לשם. בדרך היא התקשרה אלי, ובפעם הראשונה בחיי סיננתי אותה, את החברה הכי טובה שלי.
בכל שתי דקות התקשרתי לשליש: "היא יודעת כבר?" והוא כל פעם אמר לי "עוד לא". כשאמר שכן התקשרתי אליה, היא בכתה, שברה לי את הלב. לא יכולתי לעמוד בזה ובכיתי אתה. היא כעסה שהבאנו את אמא שלה, לא רצתה שתראה אותה ככה. היא בכתה: "למה את לא פה? למה את לא אתי כשאני צריכה אותך? אני צריכה אותך כל כך עכשיו. מה אני אעשה בלעדיו?" ולא יכולתי. כעסתי כל כך על השליש.
למחרת השליש סוף סוף שלח אותי לשתולה, כדי שאוכל ללכת להלוויה ולהיות עם תמי. כל ההלוויה חיבקתי אותה, החזקתי ממש. עמדתי מאחוריה ותמכתי בה. זה היה אחד הרגעים הקשים של חיי. בכיתי אתה, כי דברי ניחומים לא היו לי. אני לא יודעת מה אומרים במצבים כאלה. אז רק הייתי אתה.
חזרנו לשתולה, ונשארתי לישון שם לפני שאני חוזרת לחמ"ל. למחרת בערב הם היו אמורים לצאת, אז בסוף לא שלחו אותי לחמ"ל ונשארתי שם להיות עם תמי כל יום שישי. בבוקר נסענו לבית ספר שדה הר חרמון, והגענו לפני כל הלוחמים. חיכיתי להם בקוצר רוח, ושוב כאבה לי הבטן. כשהם התחילו להגיע, חיבקתי את כולם, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על כל הפצועים (היו לנו כ-70 פצועים). הכי כאב לי לחשוב על יפתח, אילן, יהונתן ועדי שלא חזרו עם כולם, שלא יחזרו לעולם.
***
היינו שם יומיים, המג"ד דיבר עם כל הלוחמים, והגיע גם קב"ן שהעביר שיחות מחלקתיות. זה לא עזר להם. דיברתי עם הרבה חיילים וקצינים, לכולם היה קשה.
ביום שני, 7 באוגוסט, נסענו ליישוב זרעית, חנינו בכניסה, אכלנו ארוחת ערב וכל הלוחמים עלו על ציוד. תמי ואני עלינו כל פעם לאוטובוס לפני שיצא, וסימנו מי יוצא בדיוק כדי שלא נפספס אף אחד. השליש שלח את תמי לחמ"ל בבירנית, ואותי לשתולה, לישון עם המפקדה, ולמחרת לנסוע לבית ליד לעורפית. היה לי נורא קשה לנסוע לעורפית, כי שם החיים כרגיל, עולם כמנהגו נוהג. בדרך ראיתי רכבים נוסעים, חנויות פתוחות. כאילו שאין שום מלחמה בצפון, כאילו אין שם כבישים סגורים, כאילו לא נהרגים לי חברים.
הגעתי לבית ליד בצהריים ומיד התחלתי לעבוד לביקורת שנדחתה לתאריך לא ידוע. קברתי את עצמי בעבודה וישבתי על המחשב שעות על גבי שעות. קמתי ממנו רק בשביל לישון, וחזרתי למחרת. ביום רביעי בבוקר דיברתי עם השליש והוא הסכים שאעלה לצפון אם אסיים את העבודה. היה לי חשוב להגיע לצפון כי כל הגדוד כבר יצא מלבנון. עליתי על רכב שנסע לפקיעין, שם ישבו כולם באכסניה.
כתבים מגלי צה"ל ראיינו את החיילים בשידור חי, וכל מיני צלמים ועיתונאים באו לשמוע סיפורים. שמחתי בשביל החיילים, כי זה עשה להם טוב. למחרת בבוקר התחלקנו לאוטובוסים. חלק נסע לבקר את המשפחות של אילן ויפתח, חלק נסע לקאנטרי קלאב ליום כיף, חלק נסע לבית חולים רמב"ם וחלק לבית חולים זיו. נסעתי לרמב"ם.
זו היתה חוויה לא קלה, לצחוק עם הפצועים ולשמח אותם, אבל היה חשוב לכולנו להגיע. אחד מהפצועים, אשי ארז, היה אחד הלוחמים הטובים בגדוד, מפקד כיתה, בחור מדהים שחטף רסיסים בעיניים ועד היום לא רואה בעין אחת. הוא לא בכה או התאבל על הראייה שלו, אלא השלים עם השינוי באופן מדהים.
באמצע הביקור אצל אשי היתה אזעקה. אחת האחיות אמרה לנו לרדת למקלטים. ישבתי שם עם שלומי, מפקד מחלקת חבלה, המחלקה של אשי, שמענו את הבומים וצחקנו. בדיעבד קלטתי שהאחות חשבה שנרד למקלטים ונשאיר שם את אשי.
חזרנו לאכסניה בפקיעין, העברנו שם את הזמן עד ליום שישי ואז הוחלט על כניסה ללבנון. עליתי על האוטובוס של הפלחו"ד ונסענו צפונה. כמעט הגענו לאזור הרגיל שלנו, כשקצינים בכירים עצרו אותנו ואמרו לא להתקדם יותר. חיכינו להחלטה של המג"ד, ולאחר כחצי שעה נסענו לשדה יעקב ליד קריית טבעון. כולם שמחו שלא תהיה כניסה באותו יום, כי לא היה להם כוח. הגענו לפנימייה של שדה יעקב והכניסו אותנו לחדרים בצפיפות.
היינו שם ארבעה ימים. אלינה, מש"קית החינוך, הביאה בדרנים ופעילויות והעברנו את הזמן בכיף. אורי חזקיה עשה סטנדאפ והיה מעולה. צחקנו עד שכאבה לנו הבטן. צחקנו את כל הבכי החוצה.
כולם היו דרוכים, אבל הצליחו לנוח. בפעם הראשונה באמת היה לנו זמן להתחיל לעכל מה קרה לגדוד מאז תחילת המלחמה. אלה היו ימים קשים, אבל עברנו אותם יחד. הכרתי קצת יותר את הפלוגה הצעירה (נוב' 05) והחלפתי כוחות.
***
ביום רביעי הוחלט סוף סוף על כניסה, אחרי שכל יום היה ביטול. הביאו אוטובוסים וכולם קיפלו את הציוד שלהם. כרגיל עליתי לאוטובוס עם הפלחו"ד, ונסענו לאדמית. תמי נסעה עם המבצעית לזרעית, ושירה עם המסייעת לאותו מקום. בדרך הכנתי את הרשימות הקבועות, ודיברתי עם הלוחמים. כשהגענו לאדמית, הגיע חנוכי הרס"פ עם ארוחת ערב. אחרי זה הם צבעו את הפנים והתארגנו על הציוד שלהם.
חיכינו אולי שלוש שעות עד שהיה אישור להיכנס. סגן מפקד הגדוד היה אתנו ונכנס אתם באותו כוח. עליתי עם כולם לאוטובוס וירדנו לגדר הגבול. שם ראיתי אותם נכנסים מבעד לגדר והיה לי קשה שלא לרוץ אחריהם. עליתי לרכב של הסמג"ד ונסענו חזרה לאדמית. חנינו ליד הש"ג והנהג נרדם ברכב.
לא יכולתי להירדם, אז ישבתי עם השומרים, שני מילואימניקים, כל הלילה. הם פינקו אותי בקפה, סנדביץ' עם אבוקדו טרי ותפוח ישר מהעץ. הם היו מעניינים ומצחיקים. בבוקר הלכתי לישון ברכב. נסענו לשתולה, שם ישבה המפקדה, ומשם לקחו אותי ליקינתון – מוצב סגור וממוגן נגד ירי, בלי קליטה לטלפון סלולרי. פרשתי לעצמי מזרן במסדרון פינתי. זו היתה מיטה מפנקת יותר מרוב המקומות שישנתי בהם במלחמה.
ביליתי שם את כל סוף השבוע, היה שם חמ"ל גדודי, מילואימניקים דרוזים וכוחות של שריון. ניצלתי את ההזדמנות לצלם את הארטילריה הכבדה, את הנוף המדהים ואת המוצב מבפנים. בשבת שלחו את שירה להחליף אותי ואני ירדתי לשתולה, שוב כדי לנסוע בבוקר לבית ליד. לא רציתי, אבל השליש הכריח אותי, כדי שיהיה סבב הוגן בין הבנות ותמיד תהיה מישהי בעורפית. בלית ברירה עזבתי את המוצב. כשהגעתי לשתולה התברר לי שחלק מהכוחות שלנו יוצאים. חיכיתי להם חצי לילה, וכשהם הגיעו הייתי אתם, מאושרת.
עמדה ביקינטון
בבוקר, אחרי שעה של שינה טרופה, נסעתי לבית ליד. נשארתי שם לילה אחד והחלטתי לצאת קצת הביתה, כי סגרתי כבר 43 ימים בצבא. הגעתי למסקנה שגם הלוחמים שלנו כבר יצאו הביתה, וזו היתה הסיבה העיקרית לכך שלא יצאתי עד כה, אז אין סיבה שלא לצאת. בנוסף, לא היה לי מה לעשות בבית ליד, כי את כל העבודה סיימתי כבר בפעם הקודמת.
היה כיף בירושלים. אירית ואני חגגנו לי יום הולדת, אחרי זה אחי חגג אתי ולמחרת נסעתי לרחובות ושם הגר והילה חגגו לי. ישנתי אצל הגר, והיא עשתה לי כביסה (סוף סוף) בריח הכי טוב בעולם, והכינה לי את המיטה הכי רכה בעולם. בבוקר יום רביעי עפתי לבית ליד, כשעוד באותו ערב כבר נסעתי שוב לצפון.
הגדוד ישב ביער לימן, והגעתי ישר ליציאה של הפלחו"ד מלבנון. ישבתי עם כל מי שלא היה עסוק במקלחת או החלפת בגדים, דיברנו ושמחנו יחד.
כבר שבוע שהיתה הפסקת אש, אבל הכוחות שלנו עדיין תפסו שם שטחים במארבים, בתוך שיחים. הם התחלפו כל הזמן, כוח יוצא וכוח נכנס במקומו.
ישנתי עם מחלקת החבלה ביער לימן, ולמחרת בבוקר לקחו אותי ואת תמי למוצב זרעית. היינו שם בסוף השבוע כנציגות שלישות בחמ"ל, אף שכבר לא היה בנו צורך. השלמנו את כל מה שהחסרנו במלחמה, דיברנו שעות על גבי שעות. ביום ראשון, 27 באוגוסט, שלחו את שתינו למוצב יקינתון לימים האחרונים לפני קיפול הגדוד לבית ליד ועלייה לקו שכם.
שמחתי לחזור לשם. זה היה המקום היחידי שלא חזר לשגרה. אחרי שהוכרזה הפסקת האש הכל נהיה נורמלי מהר מדי, והיה לי קשה להשלים עם זה. מוזר שהסתגלתי במהירות לכל השינויים במלחמה – לכל מוצב, יער או מקום חדש – ודווקא לחזרה לשגרה לא הסתגלתי.
אתי אור היתה סמלת שלישות בגדוד 101 של הצנחנים. היום סטודנטית לייעוץ מס