אחת התוצאות החיוביות של המשבר ביוון היא התפתחות הדיון הציבורי סביב מוסד החוב לא רק כמונח כלכלי-טכני, אלא כמושג פוליטי ומוסרי. סוגיה אחת שעולה בהקשר זה נוגעת לאי שוויון בין מדינות. לדוגמה, חובה הציבורי של יפן ביחס לתמ"ג גבוה משמעותית מזה של יוון (228 אחוזים לעומת 175 אחוזים), אבל השלכות החוב שונות: החשש שיפן תקרוס כלכלית בגלל החוב שלה מינורי, בין היתר כי יפן יכולה להדפיס עוד כסף, בניגוד ליוון, איטליה, אירלנד וספרד שתלויות בבנק האירופי המרכזי.
זה ביחס להווה, אבל הטענות לאי שוויון מתייחסות גם לעבר, ובעיקר לעובדה שגרמניה (הרפובליקה הפדרלית של מערב גרמניה) נהנתה משמיטת חובות נדיבה ביותר לאחר מלחמת העולם השנייה. הדוגמאות האלה מראות שהיחס לחוב ציבורי משקף יחסי כוחות לא רק בין מדינות אלא גם בין מדינות לנושים, ובעיקר לבנקים. מכאן, שסוגיה שנייה היא מיקומם ותפקידם של הבנקים כנושים וגובי חוב של מדינות ושל פרטים.
המקרה של יפן, כמו של ארה"ב, מראה שהחוב כשלעצמו איננו הבעיה. לא החוב הוא שמוביל למיתון (כפי שטענו הכלכלנים ריינהארט ורוגוף על בסיס מחקר שגוי) – אלא היחס של הנושים כלפי החוב. זה נכון גם לגבי אנשים פרטיים, למשל בעלי דירות לווי משכנתא. בעוד שברוב המקרים המדינה נחלצת לעזרת בנקים בהפסדים ובחובות, גם אם הכניסו את עצמם לחובות לצורך השקעות ספקולטיביות, אדם פרטי לא נהנה מאותה תמיכה במקרה שאינו עומד בחובותיו (אם כי ישנם כמובן יוצאים מן הכלל).
הדיון סביב החוב היווני מוביל רבים להבין שההבדל ביחס כלפי חובות של אנשים פרטיים, בנקים ומדינות מוכיח שחוב הוא קודם כל סוגיה מוסרית. כפי שטוען האנתרופולוג דייוויד גרבר, הענשת החייב איננה מדיניות כלכלית אלא פוליטיקה של חטא, עונש וכפרה – כלומר מדיניות שאליה הותאמו מודלים כלכליים ולא להפך.
ואכן, כלכלנים רבים, לרבות זוכי פרס הנובל פול קרוגמן וג'וזף שטיגליץ, זועקים בימים אלה שקיימים פתרונות אחרים, פתרונות שאינם כוללים בהכרח מדיניות צנע סאדו-מזוכיסטית. מדוע הם אינם מיושמים? גרבר מאמין שהסיבה היא שיישומם יוכיח כי אחת הבעיות המוסריות העמוקות ביותר של ימנו נעוצה בתיאוריה כלכלית שגויה.
ובינתיים יוון תקועה במלכודת חוב, שבה אינה יכולה להחזיר את החוב או לשוב ולייצר מקומות עבודה ולהניע את הכלכלה מבלי לשעבד את עצמה להלוואות נוספות. משמעות הדבר במונחים חברתיים היא בין היתר עלייה בלתי נתפסת של 35 אחוזים בשיעור ההתאבדויות במדינה– שווה ערך לתוספת של 11 אנשים שמתאבדים מדי חודש. אנשים שללא כל ספק לא פשעו כמו הנאצים, אבל להם לא סולחים על החוב.
ובינתיים, בישראל
לשמחתנו, ברמה הלאומית לישראל חוב ציבורי נמוך יחסית, אבל כשבוחנים את הרמה הפרטית צריך לתהות מדוע הדיון בסוגית החוב, שמציף את העיתונים ואת הרשתות החברתיות באירופה, לא מתעורר בישראל.
בדה מרקר דווח שבשנת 2015 "צפוי להירשם שיא בפעילות המשכנתאות", לנוכח עלייה של 50 אחוזים בנטל הציבור הישראלי ממשכנתאות. חודש לפני כן התריע המפקח על הבנקים, דודו זקן, כי "חשיפתם הגבוהה של הבנקים לאשראי לענף הבינוי והנדל"ן, לאשראי לדיור ולאשראי הצרכני, והמתאמים הקיימים בין סוגי אשראי אלה, מהווים סיכון למערכת הבנקאית".
אם המשבר בארה"ב עוד לא הבהיר – מי שבסיכון הוא אנחנו ולא הבנקים. לבנקים כבר ידאגו. אבל גם אם צודקים מי שטוענים שאין בישראל בועת נדל"ן, ושאין צורך לחשוש ממשבר דוגמת המשבר בארה"ב ב-2008 – לתרבות המשכנתא הישראלית יש השלכות הרסניות.
ההישענות על אשראי היא שמאפשרת ל-70 אחוזים ממשקי הבית בישראל להתגורר בדירה בבעלותם. משכנתאות מאפשרות לאנשים לקנות בתים שאין להם כסף לקנות. על פניו אין בזה בעיה, אבל רק על פניו. ראשית, תרבות המשכנתא מעמיקה את הפערים החברתיים, שהרי מי שלא יכולים להחזיר את המשכנתא נעזרים בהורים ואם גם ההורים מתקשים לתמוך הם יכולים לקחת בעצמם משכנתא על הבית שלהם. כך יוצא שלמי שהוריו אמידים או בעלים של דירה באזור יוקרתי, סיכויים גבוהים יותר לקבל משכנתא ולעמוד בהחזרים. אי שוויון עובר מדור לדור וכך גם החוב.
שנית, תרבות המשכנתא מטשטשת את המצוקה שהיא עצמה יוצרת. דחיית התשלום המיידי, שמאפשר האשראי, מביאה אנשים להמשיך ולממן את עליית מחירי הדיור על אף העלייה החדה ביחס שבין החזר המשכנתא לבין ההכנסה (ה-OECD הזהיר בעבר מהעדר התאמה של ההחזר החודשי להכנסה בישראל). כל עוד אפשר לקבל הלוואה, אפשר להמשיך לחיות בחוב.
המשכנתא של הילדים לא חושפת את המשכנתא שלקחו ההורים כדי לעזור להם. הכרזות הצבעוניות ביריד המשכנתאות לא מספרות שגם עלייה קטנה בריבית או אינפלציה עלולות להגדיל את ההחזר החודשי בצורה משמעותית; הגידול בחוב לרוב מטפס בהדרגה ובאטיות ולכן אנחנו מסתגלים אליו.
הבעיה השלישית היא שבהתאם למוסר החטא ועונשו, החוב מעביר את האחריות מקובעי המדיניות, מקבלי ההחלטות והנושים – אלה שמאפשרים הלוואות, נהנים מהן ולא יוצרים אלטרנטיבות – אל החייב. תחת רטוריקת החופש והענישה של הכלכלה הניאו-ליברלית, החייב הוא שבחר לקחת הלוואה ומחובתו להחזיר את החוב. לא יחזיר – ייענש. המחיר לא מתאים לכם? לכו לפריפריה.
השילוב בין האחוז הגבוה של בעלי דירות לבין השלכות תרבות המשכנתא (הפערים החברתיים, המצוקה המודחקת והאינדיבידואליזציה של האחריות) בא לידי ביטוי בהתמסמסות המחאה החברתית בישראל. הביקורת על עליית מחירי הדיור בחברה שבה רוב משקי הבית מחזיקים בבעלות על דירתם היתה מועדת לכישלון, שכן בעלי הבתים הם בה בעת משקיעים ולכן יש להם אינטרס שערך הנכס יעלה.
או במלים של ראש המועצה הלאומית לכלכלה,יוג'ין קנדל: "אנשים קונים דירה מתוך ציפייה, הם מאמינים שמחירי הדירות ימשיכו לעלות ואז המחירים באמת עולים – ואז עוד אנשים קונים והציפיות ממשיכות. נכון להיום, על פי המדד שלנו וגם לפי מדד של קרן המטבע העולמית, מחירי הנדל"ן גבוהים ב-30 אחוזים ממה שהם אמורים להיות".
איך ייתכן שאנשים בכל זאת קונים דירה? בעזרת משכנתאות. שוק הנדל"ן פורח, אנחנו שוקעים בחובות, השסעים החברתיים מעמיקים ומתרחב הפער שבין צמיחה לבין רווחה. למה בכל זאת יצאנו לרחובות? בדיוק בגלל התלות באשראי. כפי שמראה האנתרופולוגית הדס וייס, מלכודת המשכנתא הופכת את בעלי הדירות לבעלי חוב ולמשקיעים בעת ובעונה אחת וכך יוצרת סתירה פנימית בכל ניסיון מחאה. ומי מרוויח מהמצב? הבנקים, שמאפשרים את ההלוואות ונהנים מהרווח, והמחוקקים, שלא רואים סיבה לחפש פתרון כי הציבור ימשיך לשלם בשקט. בנוסף, מאחר שבתרבות של חוב הבחירה להשתעבד למשכנתא מוצגת כבחירה אישית חופשית, כל טענה נגד המערכת – שמאפשרת את ההלוואה ולא מספקת חלופות – מושתקת.
מישהו מגן עליך?
אם הדרישה "גם אנחנו רוצים לקנות בית" לא הובילה לפתרון אלא העמיקה את הבעיה, הרי שהצעד הראשון – במישור המעשי – הוא לדרוש אלטרנטיבה. אלטרנטיבה אחת היא להרחיב ולחזק את שוק השכירות. למה זה לא קורה מעצמו, אם מחקרים רבים מראים שהמגמה היא שמחירי הדירות גבוהים ממחיר השכירות? מכיוון שהמדינה לא מספקת הגנה ראויה לא לשוכרים ולא למשכירים.
למעשה, מבין מדינות ה-OECD ישראל נמצאת כמעט בתחתית מדד הרגולציה של יחסי שוכר-משכיר. קניית דירה היא לא רק עניין כלכלי. לנוכח הסיכונים וחוסר היציבות שבשכירות, בעלות על דירה נתפסת כערובה לביטחון ולכן רבים מעדיפים לקחת משכנתא ולקנות דירה.
יותר מאשר גובה השכירות, מה שיעודד את שוק השכירות הוא הסדרה משפטית של יחסי השוכר והמשכיר, לרבות הגדרת תנאי מגורים ראויים, קביעת קריטריונים ברורים לענייני ביטחונות, תיקונים, הודעה מוקדמת על סיום חוזה והגבלת תנודות שנתיות בשכר הדירה. חוק שכירות הוגנת שאושר השבוע על ידי ועדת השרים לחקיקה הוא בהחלט צעד חשוב לקראת שוק שכירות יציב ומוגן.
הצעד השני – במישור הרעיוני – הוא לתבוע מחדש את השליטה בשיח הכלכלי. המשבר ביוון הזכיר ללא מעט אנשים שכל גישה כלכלית היא בהכרח פוליטית ובהכרח שואבת מתפיסה ערכית מסוימת. גם אם האדם הרציונלי יודע לקדם בצורה היעילה ביותר את האינטרס שלו, הרי שצריך לדעת כיצד להגדיר את האינטרסים הללו. הלוט הא-פוליטי והפסבדו-מדעי של הכלכלה הניאו-ליברלית גרם לנו להעניק לכלכלנים את הפריבילגיה לשלוט בחיינו תחת התואנה שתובנותיהם מחוץ לתחום השגתנו, בדיוק כפי שהכנסייה הימי-ביניימית שלטה בהמון הנבער.
בספרו "רבה רעת הארץ" (הוצאת חרגול ומודן. מאנגלית: יפתח בריל), כינה ההיסטוריון טוני ג'אדט את התופעה הזאת "נכות דיסקורסיבית". הוא התריע שללא ידע ופרספקטיבה היסטורית וללא עמדה מוסרית, לא נוכל להבין את החברה שבה אנחנו חיים, לא נדע לשאול את השאלות הנכונות ולעולם לא נצליח לתקן.
אם אנחנו לא רוצים להפקיר את הערכים שלנו לידי בעלי הבנקים, אנחנו חייבים להפסיק לפחד מפוליטיקה, כלכלה וערכים, להפסיק לנסות להפריד ביניהם ולהעז לנקוט עמדה מוסרית. לא צריך לחכות למשבר כדי להבין איך המערכת עובדת, מה הליקויים המבניים שלה, מי מרוויח ממנה ומי מפסיד. כדאי לעשות את זה מבעוד מועד ולנסות למנוע את המשבר.
יערה בנגר היא חוקרת מוסר וכלכלה במכון מקס פלאנק בברלין