שבת בבוקר, זוהי השבת הקיצית האחרונה, אני אמורה לעבוד על הסמינריון האחרון בתואר השני שלי אבל אני עייפה ורוצה לנצל את היום לזמן איכות עם בן זוגי ובני. אנחנו מתלבשים ויוצאים, מתלבטים רגע לפני שאנחנו זזים, בסוף אני אומרת "יאללה, נלך לשרונה מרקט, נבדוק במה מדובר". לא נראה לי שנמצא שם את עצמנו, אבל מה אכפת לי לנסות.
אנחנו מגיעים לחניון ענק בסמוך לקריה, מול שרונה מרקט, ונכנסים אליו. החניון מלא, מדי פעם עוברות מכוניות בדרכן החוצה, אבל על כל חניה שמתפנה יש לפחות ארבע שמחכות לה. אנחנו מתייאשים ומחליטים לעזוב. שביל היציאה חסום על ידי ג'יפ, בתוכו יושב זוג בגיל של ההורים שלי, מאחורינו כבר עומדות כמה מכוניות שלא ברור אם הן יוצאות או מחכות שתתפנה חניה. אנחנו עומדים, מחכים שרכב יפנה את הדרך ונוכל כבר להימלט משם.
פתאום, אפילו לא ראיתי מאיפה זה הגיע, אני רואה צעירה שדופקת חזק על החלון של בן זוגי וצורחת עליו שיזוז כבר כי יש לה ילדה חולה באוטו ואנחנו חוסמים את הדרך. הוא מסביר לה שאנחנו רק רוצים לצאת ומחכים שיפתחו את הדרך. היא חוזרת לרכב שלה.
אני המומה מהחוצפה של מישהי לבוא ולתקוף ככה, אבל אז מגיע הנהג של הג'יפ הנוצץ שעומד מולנו, רץ לעברנו, פותח את הדלת הקדמית שלי בכוח שכמוהו לא חוויתי מימי, צועק ומקלל את שנינו, הראש שלו והידיים בתוך המכונית שלנו, ממש עלי.
התאבנתי במקומי. גבר אלים מול הפרצוף שלי, הילד מאחור צורח בבהלה ומתחיל ליילל, בן זוגי מחליט לעצור את זה, יוצא מהרכב כשהוא כמעט מאבד את העשתונות, ומבקש מהגבר שלא ייגע באוטו ושלא יתקרב אלינו. אני יוצאת מהרכב ומנסה להסביר לנוכחים שאנחנו רק מנסים לצאת מהחניון, וברקע שומעת "תזמין משטרה", "תצלם, תצלם", ואז מזנק עוד מישהו, אין לי מושג מאיפה הוא צץ, מנסה להתערב בין הגבר שתקף אותנו לבין בן זוגי. ברור שהוא לטובת התוקף.
בשלב הזה אני כבר חוששת לחייו של בן זוגי, פוחדת שעוד רגע הולך להישלף לעברו אקדח או כלי חד או כל אמצעי "הגנה" אחר, כי אנחנו הרי בתקופה שבה כולם, לפחות יהודים, מסתובבים עם אמצעי להגנה עצמית. אני קופצת לאוטו, מלטפת ומרגיעה את הילד, בן שנה ושמונה חודשים, שנראה במצוקה.
כשזה סוף סוף נגמר ואנחנו באוטו, מגיע משום מקום איש במדים עם נשק. "זה לא קורה לנו", המלים רצות לי בראש, "אני לא רוצה שהתמונות שלנו יהיו מרוחות הערב על מסכי הטלוויזיה ומחר בבוקר על שערי העיתונים". לשמחתי אנחנו מצליחים להימלט משם בלי פגיעות פיזיות. אין ספק שזה שרט לשלושתנו את הנפש.
אני גרה בתל אביב כבר 10 שנים, ובן זוגי כבר 15 שנה. שנינו לא מכירים את העיר כמקום שבו דברים מהסוג הזה יכולים להתרחש – חדירה למרחב האישי מהסוג הבוטה והאלים ביותר, אבל נראה שגם הבועה הזאת משתנה ונסחפת עם הזרם של התקופה האחרונה.
אחרי החוויה האלימה והמשפילה שעברנו רק רציתי להגיע הביתה כי מסוכן שם בחוץ, ולנו אין אמצעים להגנה עצמית. אנחנו רק ערבים, יש לנו מגבונים לחים, שקית במבה קטנה, מים וחיתולים, אז ההגנה הכי טובה היא להסתגר בבית, כי בימים הטרופים שאנחנו עוברים, אם אתה בצבע הלא נכון – קרי, שחום או מתקרב לזה – אם יש לך חזות ערבית או אפילו מזרחית, עדיף לך לתפוס מרחק מהמרחב הציבורי האלים שאינו שואל שאלות.
אני מנסה שלא לקפוץ למסקנות מהר מדי, בחיי, אבל קשה לי להבין איך מתוך כעשר מכוניות שעמדו שם וחיכו לצאת מהחניון או להיכנס אליו, דווקא אנחנו עברנו את התקיפה הזאת, בעודנו ממתינים ברכב.
אני מנסה לנחם את עצמי ולהגיד שלחזות שלנו אין קשר לתקרית המצערת, אבל נשארת עם המציאות העגומה: כל אחד יכול להיקלע לחזית אלימה כזאת באמצע היום. בסיטואציה מתאימה – הרבה אנשים חושבים שמותר להם להתנהג ככה.