לרובין ויליאמס זצ"ל יש מערכון שבו הוא מתאר איך הומצא הגולף על ידי סקוטי שיכור, שמקשיח את תנאי המשחק ככל שהוא מתלהב. צריך לחבוט במחבט קטן ודפוק, להכניס כדור קטן לחור קטן במרחק מאות מטרים. באמצע יש מלא חרא כמו עצים ושיחים, כך שאתה עלול לאבד את הכדור ובכל פעם שתפספס תרגיש כאילו חטפת שבץ.
המערכון הזה מזכיר לי את שיקום עזה, אולי הוא אפילו עדין מדי. לדוגמה, לפני כשבועיים נערך כנס על שיקום הרצועה באולם הקולנוע המרשים של מכללת נתניה. עמד שם רוברט פייפר, סגן מתאם הפעילות ההומניטרית של האו"ם במזרח התיכון, וניסה לתאר בקול רך כמה מורכב הניסיון לשקם את הרצועה. לא רק שכניסת חומרי בניין תובעת תיאום מיוחד ומסובך בין הרשות, ישראל והאו"ם– לאחרונה החליטו בישראל לאסור הכנסת לוחות עץ בעובי מסוים לעזה. זו הפעם הראשונה שיצא לפייפר לנהל מבצע שיקום בלי נגישות לעץ, הוא סיפר, "ואני מקווה שלא ייצא לי שוב".
בסיפור הזה העץ הוא רק אחד המכשולים בדרכו של הכדור הקטן לחור הקטן, לצד המדינות התורמות שלא תרמו, הרשות הפלסטינית שלא מסייעת, העצים, השיחים והחרא. אבל העץ הזה, חשוב לומר, הוא גם איסור תמוה. בעוד שברור מדוע רבות מהמדינות התורמות חוששות להעניק שוב את כספן למפעלים שעלולים להיחרב בסבב הבא, לא ברור מה רוצה ישראל.
חמאס, בניגוד לטענות כוחות הביטחון, אינו זקוק לעץ ישראלי כדי לבנות מנהרות. ממילא חומרי בניין נכנסים לעזה ישירות מישראל וממצרים, ממילא חלקם זולגים לשוק השחור, ממילא מודים בישראל שכדי לדפן מנהרה אין צורך בחומרי בניין קונבנציונליים. אז למה? למה לפגוע בשיקום הרצועה, שיקום שישראל מחויבת לו בפומבי וגם בשטח? למה לחסל את תעשיית הריהוט בעזה, שרק לאחרונה זרקו לה עצם בדמות היתר לשיווק סחורה בגדה ובישראל? מה הם רוצים?
שסתומים ומנופים
קשה לנחש מה עומד מאחורי אלמנטים מסוימים במדיניות הישראלית. מטרות מוצהרות תמיד חשודות בתעמולה, במיוחד מאז אותו רגע מדויק וחמקמק שבו ההסברה הרעילה כאן הכל; אבל גם ללא הסברה, ברור שלא כל מטרות המדיניות מוצהרות; שלא כל אלמנט במדיניות מוחלט מלמעלה; שלפעמים החלטות מתקבלות על ידי הדרג הביצועי, פקידים בשטח; שיש החלטות שנובעות מאינטרסים זרים, אינרציה, אידיאולוגיה פרטית, קושי נקודתי; שלפעמים מישהו קובע מסמרות בשטח בטעות, כי הוא יצא אהבל.
אי אפשר להסתכל על כל המערכת המסועפת והתלמודית הזו של מגבלות ומכשולים, ולהבין איך באה לעולם כל מגבלה ספציפית. חלק מהמגבלות הללו לא מוסברות, גם לא במערכת הביטחון.
אני לא יודע מה ישראל רוצה להשיג מהאיסור על כניסת לוחות עץ. מה שכן, אפשר לזרוק ניחוש לא רע לגבי אחת התפיסות שמשמשת ככוח מניע במדיניות הישראלית, ושכנראה שרירה הן אצל ראש הממשלה והן אצל חלקים במערכת הביטחון: תפיסת מגבלות אזרחיות כקלף מיקוח לגיטימי ויעיל.
לתפיסה הזו יש יתרונות ממשיים, ביטחוניים ומדיניים כאחד. אחד מהם הוא האפשרות ליצור מספר אין-סופי של תגובות מידתיות להסלמה ביטחונית. ירי רקטה, למשל, יכול להיענות בסגירת מעבר ארז לתנועת פלסטינים ליום; פיגוע בחברון יכול להיענות בביטול היתרי מעבר ברמדאן. אנשי ביטחון יכולים להשתמש במגבלות הללו כדי ליצור מדרג תגובות שנתפס כמידתי. סגירת מעבר ליום-יומיים, ביטול אישורי תפילה לקבוצה, עצירת יציאת סטודנטים לחו"ל.
איור: יוסי אבולעפיה, מתוך הספר "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור" מאת אפרים סידון
מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) עושה זאת בקביעות: לאחר התקפות טרור ביולי (זוכרים?) בוטלו ביקורי משפחות מהגדה המערבית בעזה ברמדאן; פלסטיניות בנות 16-30 מהגדה וגברים בני פחות מ-50 נאלצו לקבל אישור כדי להתפלל בירושלים ברמדאן. מגבלות על חיים אזרחיים הן אוצר תגובות בלתי מוגבל כמעט, שעשוי לספק לציבור הישראלי אשליה של מידתיות.
כל שסתום שניתן להדק, אפשר גם לשחרר. ישראל תמיד יכולה להעניק סל הקלות חדש, עצום בגודלו, לאוכלוסייה הפלסטינית; ראש הממשלה תמיד יכול לקחת לפגישה עם הנשיא האמריקאי את חבילת המחוות התורנית; חברים בקואליציה תמיד יוכלו להתלונן על חבילת המחוות הזו, מבלי שמישהו יאלץ לשלם מחיר פוליטי, מכיוון שרק לעתים נדירות המחוות הללו קשורות לנושאים שלמישהו באמת אכפת מהם, כמו שחרור אסירים או בנייה בהתנחלויות. וכמובן, זה לא רע להסברה.
אבל לשיטה הזו יש גם כוח סחיטה אדיר, על אישים וגופים ציבוריים כאחד. כאשר הזכות לנוע, להתפלל, לעבוד, לבקר משפחה, לסחור או ללמוד הופכות לפריבילגיה, אפשר לסחור בה, לשלול אותה כעונש ולהעניק כפרס.
בפני מערכת הביטחון הישראלית עומדת מערכת מורכבת להפליא של שסתומים ומנופי לחץ, עצומה באפשרויותיה, שמעניקה לה את היכולת להחזיק את הסטטוס-קוו העדין של החיים באזור. אי אפשר לזלזל בזה, וברור מדוע גורמים במערכת הביטחון ובמערכת הפוליטית מתקשים לוותר על התענוג הזה. כך הכילו כאן את האינתיפאדה. כך גם יכילו את האינתיפאדה הבאה. וזו הרי בוא תבוא.
בעניין הסטטוס-קוו
מגבלות אזרחיות הן כלי יעיל למי שמקדש את הסטטוס-קוו, לריקוד זהיר סביב המצב הקיים כדי לשמור על סף אלימות נמוך. לא תמיד זה עובד, כפי שגילו בכירים ישראלים עלומי שם, עת סירב חמאס להפסיק להילחם ב"צוק איתן". לפעמים המגבלות חריפות מדי, לעתים זה נובע מלחצים פוליטיים פנימיים – אבל בסך הכל מובן מדוע חלק מאנשי הביטחון והפוליטיקאים בישראל לא ששים לוותר על המגבלות האלה.
אבל לשיטה יש מחיר. כדי לשמור על המערכת, ישראל חייבת להחזיק מאות אלפי פלסטינים בכתונת כפייה של מגבלות משוגעות, אכזריות, עלומות לרוב, שמסרסות את מנגנוני החברה האזרחית ומונעים מהפלסטינים כלכלה נורמלית, חברה נורמלית, מוסדות שלטון שראוי לדבר עליהם. ישראל היא המלך פדהצור בקיצור של החברה הפלסטינית. אנו אלה שמכריחים את הפלסטינים "מקל כביסה באוזן לתלות" ולהגות את האותיות א', ד', י', מ', ו'.
לדוגמה, אחרי מאבק בן שנתיים של גישה, הארגון שבו אני עובד, ישראל שינתה שינה סוף סוף את האיסור המשונה, ארוך השנים, על כניסת פלסטינים לאילת, איסור שגם המדינה הודתה שאין לה מושג איך הוא נולד ומדוע. עתה יש פיילוט לשנה שבמסגרתו תתאפשר כניסה לאילת של פלסטינים מקטגוריות מורשות. פיילוט!
על הפרטנות המשוגעת של איסורים אחרים אפשר ללמוד בתקשורת הישראלית רק אם הם מוּסַרים, זמנית, לרוב לקראת החגים. העיתונות כאן מכנה זאת "הקלות", ומתארת, בלי לשים לב כמה זה מטורף, איך עתה יוכלו בני 50 ומעלה מקלקיליה להגיע לרמאללה, או איך ישראל נותנת עכשיו לקומץ סטודנטים מעזה לנסוע לחו"ל.
זו שיטת העז הישראלית לשמירת הסטטוס-קוו, והיא תובעת מהפלסטינים לחיות עם המון עזים. על הפלסטינים לקבל זאת בהבנה, כמובן. ישראלים נחשפים לעזים הללו בדרך כלל רק כאשר הן מוצאות, זמנית, כהקלה, או כשהן מוחזרות פנימה, בתגובה לטרור. התוצאה היא שאנו שומרים על סטטוס קוו, אבל הוא נפיץ ומבעבע, ולא תמיד היד על סיר הלחץ מסירה את המכסה בזמן. את המחיר על זה משלמים בעיקר הפלסטינים, אבל גם הרבה מאוד ישראלים. שילמנו אותו על עזה, בקיץ 2014, ושילמנו אותו על אל-אקצה בסתיו הנוכחי.
חלקים מהמערכת הפוליטית הישראלית התרגלו להגיב למגבלות אזרחיות במשיכת כתף. אחרים באמת לא מצליחים להבין מדוע ראש הממשלה ושר הביטחון מורים על הקלות דווקא בתגובה לטרור. יש בזה משהו. אם הסרת מגבלת תנועה, למשל, יכולה לשמש כשסתום לחץ חשוב, ברור שהאפקט שלה יהיה מקסימלי בעתות לחץ גבוה, כמו תחילתה של אינתיפאדה.
בין שלריצוי הימין ובין שכמס שפתיים, מערכת הביטחון מסירה מגבלות מסוימות ובמקביל מנחיתה אחרות. השיטה הזו מגוחכת. אפשר לתהות כמה ישראלים שילמו עליה בחייהם, בין היתר בגל האלימות האחרון.
המערכת מגוחכת בגלל הזנייתו של המושג "טעמים ביטחוניים", שמשמש להצדקת מגבלות מופרכות יותר ויותר בפני הקהל הבינלאומי והציבור הישראלי. רוב מקבלי ההחלטות, כמו רוב הציבור הישראלי, אינו מסוגל לדמיין את השפעת המגבלות הללו על הציבור הפלסטיני, ואינו מבין מדוע יש להסיר מגבלות שרק לפני רגע תוארו כצורך ביטחוני דוחק.
העיתונות, אובססיבית לחדש, לא תדווח על מגבלות שרירות, ולכן רוב הציבור אינו מכיר אותן. השפעת המגבלות לא מדווחת כמעט כלל. כך למשל, כשישראל החליטה סוף סוף, לאחר שנים של סגר, להתיר שיווק סחורה מעזה בגדה (שעד אז תואר, בין היתר, כאיסור שנובע מטעמים ביטחוניים), ערכה גישה קבוצות מיקוד עם יצרנים מהרצועה. גילינו דברים שרובנו, שעוסקים בכך יום-יום, לא הצליח אפילו לדמיין. התברר לנו, למשל, שהסגר גרם לזהירות יתר אצל הסוחרים, שאינם ששים להשקיע בהזדמנות עסקית שעשויה להיעלם עוד רגע.
בשל מתח הרווחים הנמוך, בעלי עסקים עוסקים יותר בכיסוי עלויות הייצור ופחות בשאלות של שיווק והתרחבות; עולה גם משקלם של יחסים בין-אישיים, מאחר שסוחרים בוחרים לעבוד עם אנשים שהם מכירים, ברצועה ובגדה, למקרה ששוב תסגר אפשרות השיווק. להחלטות ישראליות יש השפעות. רבות מהן אינן מדידות, רבות ארוכות טווח.
ההשפעות ארוכות הטווח צריכות להדאיג. גם אם רוב הציבור הישראלי מקבל את הנחת האין-פרנטר, גם אם מניחים שזו מצדיקה את המשך הישיבה הישראלית בשטחים ואפילו, באיזו דרך עקומה, את המשך הבנייה בהתנחלויות. נראה שרבים כאן עדיין לא מעוניינים במצב הנוכחי כסטטוס קוו ואינם מעוניינים בהמשך השליטה הצבאית על הפלסטינים. כבדה היד האוחזת בנשק. ואם זה נכון, השאלה שישראלים צריכים לשאול את עצמם היא לא איך לשמור על סטטוס קוו, אלא כיצד אפשר להביא לסטטוס קוו אחר, שבו חיילים ישראלים אינם מקבלים זכויות הכרעה בדיני אישות פלסטינים ואינם המחסום האחרון בין סטודנט מעזה לבין לימודים גבוהים.
כדי שזה יקרה, הפלסטינים צריכים מנגנוני שלטון נורמליים, מסחר נורמלי, אוניברסיטאות נורמליות. ישראל לא צריכה לחנך. אנו לא המנדט. אנחנו צריכים רק להפסיק להפריע.
ומה על קלפי המיקוח? ומה על סט התגובות המידתי לפעולות פלסטיניות? נמצא סט תגובות אחר, מידתי באמת: שיתופי פעולה, מסחר, מערך יחסים דיפלומטיים. כמו מדינות נורמליות עם שכנים נורמליים. לא כעריצים.
איתמר שאלתיאל הוא רכז מדיה חדשה בגישה – מרכז לשמירה על הזכות לנוע