הדואר כידוע בקריסה מוחלטת. צר לי לומר זאת, אבל שום דבר שם לא עובד. אם מישהו שם נעלב מדבריי, אני מתנצל מאוד אבל אין דרך להסתיר זאת. הדואר – גוזל שנותר ערירי בקן, ונֶשֶר צולל לעברו. הדואר – נבלת חילזון. אני רוצה להספיד כאן את הדואר. יש לי הרבה דברים לומר על הדואר, בעבר הוא עזר לי, קיבלתי דרכו דברי דואר רבים, הייתי זקוק לשירותיו. כעת כבר לא. הדואר אכזב. ועם גסיסתו עולים בי זיכרונות מתוקים יחסים, צללים של הצבי היפה שהיה פעם.
אהבתי בולים. לא אספתי אותם כאספן, לא הבנתי בהם דבר, לא סחרתי או החלפתי בהם. פשוט – המדבקות הדקיקות האלה שהגיעו ממרחקים, הפגיעות כל כך, שכל זיז נייר תלוש במסגרתן פוסל אותן מלהיות בול, הילכו עלי קסם. היו אלה ימים אחרים, ימים שבהם האלקטרוניקה שיחקה תפקיד מעט פחות מרכזי, לא טלטלנו שלטים רחוקים כל היום, לא בהינו לתוך מלבני פלסטיק שיוצרו בסין. מדי פעם הופיע איזה ג'ויסטיק ועִרְפֶּל את חושינו לכמה זמן, אבל הכל היה במידה. הכל! שידה ירוקה שעמדה בחדרי סיפקה לי מחסן – שתיים מתוך חמש מגירותיה הכילו בולים. מרביתם ניתנו לי בירושה מסבי, שהיה אספן-אמת, כזה שטרח למיין את הבולים לפי מדינות בתוך מעטפות מיוחדות, ואז לפזרם בתשומת לב בתוך אלבומים שנועדו לכך. היו לו בולים מפינלנד, מקולומביה, מאיראן. פורטרטים חמורי סבר של מצביאים סובייטים לצד זנבות של נברנים.
דימוי: ליוי וינטר
לא ידעתי מה לעשות עם האוסף הזה, ולכן בעיקר פיזרתי את מה שניתן היה לפזר על רצפת חדרי מדי כמה שבתות והפכתי בו. אמי, שהכירה היטב את האוסף הזה של אביה, הצביעה לעתים על בול זה או אחר וסיפרה מאין בא. הכל היה מרתק, תמיד, אבל יותר מכל, יותר ממה שהופיע באוסף עצמו, גירו את דמיוני הבולים שלא היו בו. לסבי, כך סיפרה, היה פעם בול שאבד או נגנב. בול יקר ערך מאין כמותו. בול משולש. הופיע בו מין פסלון, ספק קוף, ספק מלח בתחפושת, על רקע ארגמן. מאז שנודע לי עליו, מילא אותו בול כשני שליש מחלומותיי.
וכמו תמיד עם בולים, הוביל הקשר שלי אתם לקשר אנושי חדש: עם דוורית. מדי יום היתה מגיעה אלינו אל הבניין בשעה קבועה, באזור 13:00, ומכיוון שהיתה זו גם השעה שבה הייתי חוזר בדרך כלל מבית הספר, היינו נפגשים. קשה לי לתאר אותה ממרחק הזמן. הייתי ילד על סף הנערוּת. היא היתה גבוהה ושערה שחור ומתולתל. אצבעותיה ארוכות, ותמיד אחזה במכתבים בקצותיהם, כאילו היו דגיגים. היא ידעה מאיזו דירה אני, ונהגה לחלוק אתי חוויות בולאיות כאשר היינו נפגשים. "ראיתי היום בול נדיר מצרפת", היתה אומרת, "חילקתי בסוקולוב" או "הגיע אליכם מכתב מאמריקה", ואז היתה נותנת לי אותו ומוסיפה באכזבה, כאילו מדברת מפי: "סתם בול רגיל". קרוביי היו עשירים אמנם אבל בבולים לא השקיעו.
היא היתה מבוגרת ממני אולי ב-15 שנה, אני חושב היום. ובכל זאת, התקרבנו. בצורה מקרטעת, לא ברורה. משהו בילד המוזר פתח אצלה משהו. אני יכול לשער שכמו דוורים אחרים, בחייה שמחוץ לתפקיד לא היתה דברנית גדולה. כמותם התבוננה בבני האדם מתוך ריחוק, ראתה את כולנו כנקודות על מפת החלוקה, כתובות, מיקודים. אבל בי החלה להתייעץ, ולהתוודות בפני. באחד הימים הזמינה אותי להצטרף אליה בדרכה חזרה אל סניף הדואר. הבטיחה שתכניס אותי אל מאחורי הקלעים. הסכמתי בהתרגשות.
הדואר – איזה פאר. לא ציפיתי לכך בכלל. ואולי הדברים מקבלים צורה רק מתוך ניגוד, כהיפוך לעליבותם הנוכחית. מה לא היה שם. עמודי שיש, זכוכיות בוהקות, נברשות קריסטל. לפחות כך אני זוכר. ומדובר בסניף סתמי בפרבר מאובק, לא יותר. היא הובילה אותי על גבי מרבדים אל אולם המיון. הריחות היו של נרקיס וחבצלת. באולם המיון ישבו אולי 12 עובדים, ועסקו בפיזור הדואר לפי פלחיו השונים של אזור החלוקה. היא הציגה לי את כולם בשמותיהם. המפגש הזה הותיר בי חותם בל יתואר. אני ממשיך לחשוב עליו גם עכשיו, ומתבלבל. אולי אין פה הגזמה. אולי השנים טשטשו דווקא את ההוד והקטינו אותו. מי זוכר איך היה הדואר בשנות השמונים? מי זוכר בכלל איך היה פה משהו?
אני שוקע עמוק יותר פנימה, אל האמת: היו שם בדואר פוחלצי דובים, מעוטרים באבני חן. סלעים תכולים מתחתית האוקיינוס ריפדו את התקרה. תמונה תלת-ממדית של גד יעקבי, אז שר הדואר והתקשורת, קישטה את הקיר המערבי כולו, ואורגן כנסייה גדול הבהב באורותיו, משמיע בלופ את "אבירים בבד סאטן לבן". כולם הרכיבו משקפי קרן, ובאמצע של האמצע התנוסס דגל הדואר, כשסביבו חמישה שומרים חמושים. הדוורית הכירה כל אחד ואחד מהם, והם חייכו אלי. הנמוך שבהם, שהיה הסמוך אלי ביותר, הסיר מעל בגדו איזה אות גבורה צהוב, והעניק לי אותו. היתה זו סיכת ברזל שעליה חרוטות באותיות פרנק-ריהל המלים: "נַפְתָּלִי, אַיָּלָה שְׁלֻחָה – הַנֹּתֵן אִמְרֵי-שָׁפֶר", מתוך ברכת יעקב לבניו. "הוא חילק פעם דואר לטנקים תחת אש", לחשה לי הדוורית, "אם הוא נותן לך את זה, זה אומר שהוא רואה שיש לך עתיד גדול". הודיתי לו בשפתיים מלעלעות.
איור: István Biai-Föglein
מחוץ לדואר היא שאלה אותי אם ארצה לבוא אליה הביתה. הייתי בן פחות מ-13. לא הבנתי כלום, אבל כן הבנתי שפה אנחנו חוצים איזה קו, מטפסים למדרגה שעליה לא רק שמעולם לא עמדתי, גם לא בטוח שהייתי ער לקיומה. הייתי מטושטש מן הביקור, אולי גם הקטורת שבערה על חלונות הסניף השפיעה עלי. הלכתי אחריה. אחר הצהריים התחיל. עבר מאז זמן רב. היא הובילה אותי אל בניין מעט פחות מטופח מזה שלי, בן ארבע קומות. היא חיה לבדה בדירה בקומה הראשונה. הכל בפנים היה צנוע, נזירי. לבי פעם חזק מדי מכדי שאוכל לפענח משהו. התיישבנו על ספה, קרוב מאוד זה לזו. היא ליטפה את פני. בלי ספק – הייתי כבר אדם אחר לגמרי. אלא שאז אמרה שתיכף תחזור. היא נעלמה לכמה רגעים, אולי באמבטיה או באחד החדרים, וחזרה עם חבילה עטופה בעיתונים. "בוא נשחק", היא אמרה, "כל אחד מוריד שכבה של עיתון, מי שמוריד אחרון מנצח". העברנו את החבילה מיד ליד, מתנשמים. הכרתי את המשחק הזה, אבל אף פעם לא שיחקתי אותו ככה, עם אישה, בסלון זר. נותרתי עם השכבה האחרונה – מתחת הציץ כבר משהו לבנבן. קרעתי את מה שנשאר מהעיתון. בפנים היתה מעטפה, מעטפת בולים, כזו שניתן היה לקנות בחנויות הבולים המיוחדות. הבטתי בעיניה. היא חייכה וסימנה לי: פתח. באצבעות רוטטות הוצאתי את מה שהיה בפנים: בול יחיד, משולש. ממוזמביק.
היא קמה והניחה תקליט של ז'ק ברל על הפטיפון. "ראית פעם כזה בול?" היא שאלה. "לא", אמרתי בקול שמעולם לא שמעתי יוצא מגרוני, "אני יודע שיש בבהוטן משולש. אבל זה ממוזמביק". "אה – בהוטן", היא חזרה, כמהופנטת. "אולי כשתגדל קצת ניסע לשם ביחד?" "כן", אמרתי, "אני רוצה לנסוע לשם". "אתה יודע איפה זה?" היא שאלה. "ליד סורינם?" ניסיתי. "לא", היא אמרה, "סורינם זה בדרום אמריקה. בהוטן זה במזרח הרחוק".
אחרי שהקשבנו לשני צדי התקליט בלי לומר כלום, היא אמרה שכדאי שאחזור הביתה. קמתי, לקחתי את הבול שלי ויצאתי בדממה. היא לא הגיעה אלינו יותר. דוור צעיר החליף אותה. לפעמים אני חושב שאמא שלי חשדה במשהו, ודיברה עם מנהל הסניף. היא הרגישה אולי את הקשר שנרקם בינינו. והוא לא מצא חן בעיניה. לעולם לא אדע. אולי פשוט החליטה לנטוש. זה מה שנשאר לי מהדואר. הרבה שנים, זה כל מה שהיה. הדואר כאמור קורס. אין לו תכלית ותועלת. אך באחד מביקוריי האחרונים בו, ביקור ערב נואש בסניף נידח, משהו שכרוך בהחלפת בעלות על רכב, לא הסניף שלי אפילו, ראיתי אותה. היא ישבה כפקידה מאחורי אחד האשנבים, ניהלה שיחה בוואטסאפ, כך נראה, וגרמה לעיכוב בלתי נסבל בתור. רציתי להגיד משהו, אבל גם מבלי שהביטה בי, ראיתי בעיניה את כל השנים, את האימפריה שגוועה, את תהילת מעטפות העבר, את הזמן שהפסיק לזחול כחילזון והחל לשעוט כמו משוגע. היא הרימה אלי את העיניים, אבל אני כבר הייתי בחוץ, צועד תחת שמי ארגמן.