רבים שואלים איך הגענו למצב שאנשים טובים וחכמים כמו פרופ' יוג'ין קנדל, אמיר לוי, ואבי ליכט כתבו את מתווה הגז. ורבים אחרים – מומחים מהשורה הראשונה, אנשים ישרים ובעלי מוניטין כמו פרופ' איתן ששינסקי, ד"ר קרנית פלוג וד"ר מיכאל שראל – תומכים במתווה.
התשובה לשאלה מדוע נתניהו דוחף בכל כוחו הפוליטי את מתווה הגז, מדוע נושאי משרה בכירים בממשל ואחרים תומכים במתווה הגז, משתנה לפי האישים המעורבים. הוא באופן אישי עושה כמצוות שלדון אדלסון אשר שלח לו מכתב בנושא – מכתב גלוי ופתוח.
לגבי נושאי משרה בכירים בממשל ומחוצה לו, התשובה לתהייה היא כנראה אחרת. תאגידי הגז הצליחו לבנות סיפור שעונה לאמונות הבסיסיות שלהם, למערכת הערכים המנחה אותם, לרעיונותיהם ולדעותיהם.
תאגידי הגז בנו סיפור המבוסס על מסרים פשוטים: צריך להוציא את הגז מהאדמה, וצריך לפתח את "לוויתן". לדבריהם, פיתוח "לוויתן" יוביל ליתרונות מכל הסוגים. המתווה יכניס מיליארדי שקלים לקופת המדינה, יספק לנו בטיחות אנרגטית ויתירות ויהיו לו יתרונות מדיניים ביטחוניים. כדי לקבל את כל הדברים הטובים האלה – שחלקם אמיתיים, חלקם אמיתיים למחצה וחלקם שקריים – צריך למכור את הגז ב"לוויתן" ולפתח אותו. תאגידי הגז הבטיחו לעשות זאת תמורה דברים פעוטים לכאורה.
הסיפור שבנו תאגידי הגז קליט ושלם: כדי להוציא את הגז מהאדמה צריך לפתח את "לוויתן";כדי לפתח את "לוויתן" צריך לייצא גז: המקום שאפשר לייצא אליו גז בכמויות הנדרשות הוא מצרים;יצוא הגז למצרים בהיקפים שבהם מדובר, כ-2 מיליארד דולר לשנה לפי מכתבי הכוונות עם יוניון פנוסה ובריטיש גז, ייתן ערובה לבנקים, שיממנו את פיתוח "לוויתן". והנה סיפור שלם.
הסיפור הזה נקלט והוטמע. חברי צוות קנדל (יוג'ין קנדל, מוריס דורפמן, אבי ליכט, אמיר לוי ואחרים) אטמו עצמם לדעות מנוגדות, לא שמו לב, או שלא הבינו שהסיפור מתבסס על ההנחה שיהיה ייצוא משמעותי של גז מישראל למצרים, לירדן, לטורקיה ודרך מצרים לאירופה. כך לדוגמה, דברי מוריס דורפמן בוועדת הכלכלה: "אנחנו צריכים את החוזה עם החברות במצרים לפיתוח מאגר לוויתן". אבל אם אין אפשרות ריאלית לייצא גז, ולא יהיה ייצוא של גז מישראל בכמויות גדולות ולאורך זמן, כל הסיפור של תאגידי הגז קורס.
צוות קנדל בנה מתווה גז שנותן לתאגידי הגז ודאות רגולטורית החותרת תחת הדמוקרטיה הישראלית; התחייבות ממשלתית שלא לשנות את החוקים והרגולציות בכל הנוגע לתחום הגז במשך עשר שנים; חסינות רטרואקטיבית מהפללה בגין הסדר כובל; קיבוע מחירי הגז המונופוליסטיים הגבוהים שחברת החשמל משלמת וההצמדות האבסורדיות של מחירים אלה; היתר לייצא גז מ"תמר" גם טרם פיתוח "לוויתן"; ביטול החובה להניח צינור שני מ"תמר", הפוגעים ביתירות ובביטחון האנרגטי של המדינה; ועוד.
בתמורה תאגידי הגז הבטיחו, אך לא התחייבו, לפתח את "לוויתן" ולמכור את זכויותיהם במאגרי "כריש" ו"תנין" שאינם מפותחים.
אלא שהסיפור של תאגידי הגז בנוי על כרעי תרנגולת והכרעיים האלה קרסו בשבועות האחרונים. גילוי שדה הגז הענק "זוהר" במצרים מבטיח שמצרים לא תזדקק לגז ישראלי כאשר "לוויתן" יפותח. בעקבות פסק הבוררות, הודיע ראש ממשלת מצרים שהוא מקפיא את כל הדיונים על יבוא גז מישראל והורה לעצור את כל האישורים ליבוא גז ישראלי למצרים עד שעניין הבוררות ייפתר.
***
לאחרונה התברר שיש אפשרות אחרת, תוכנית "לוויתן קטן" לפיתוח "לוויתן" ללא ייצוא, בהשקעה נמוכה יחסית של 1 עד 1.5 מיליארד דולר. תוכנית שיכולה להיות מכוסה מהתקבולים ומהרווחים מ"תמר" בלבד – המכירות מ"תמר" צפויות להגיע השנה לכ-1.5 מיליארד דולר, והרווחים להיקף של 1-1.2 מיליארד דולר.
האפשרות לפתח את "לוויתן" בתוכנית הפיתוח המצומצמת המכונה "לווייתן קטן", כך שיענה לצרכים של ישראל בלי ייצוא גז, מורה על רדידות הטיעונים של ראש הממשלה, קנדל דורפמן וכותבי המתווה. הם קיבלו את הסיפור של תאגידי הגז כתורה מסיני ולא טרחו לוודא שאין אפשרויות אחרות.
אלא שאם אפשר לפתח את "לוויתן" בתוכנית פיתוח מצומצמת, ללא ייצוא, הרי שכל הדיונים בדבר יתרונות מדיניים ביטחוניים, דמיוניים ככל שהיו, הכרוכים בייצוא גז למצרים, הופכים לדיונים תיאורטיים. אם כל הנימוקים בדבר חשיבות היצוא לביטחון ולאסטרטגיה שעומדים אחרי סעיף 52 נופלים, אין הצדקה לשימוש בו ואי אפשר להתגבר על התנגדות הרשות להגבלים עסקיים, לפחות עד מינוי מנהל חדש לרשות שיענה לרוח המנהיג, ואין הצדקה לאישור המתווה. יתרה מכך, בשביל מה צריך את המתווה?
***
קיומה של אפשרות נוספת לפיתוח משק הגז בישראל הוא סיפור גדול. סיפור של הונאה גדולה. תאגידי הגז הסתירו מידע קריטי, הונו למעשה את חברי צוות קנדל ובסופו של דבר גם את עצמם.
לפי הפרסום ב"חדשות האנרגיה", ניוזלטר חשוב בתחום האנרגיה, התומך בדרך כלל בתאגידי הגז: "השותפים בשדה 'לוויתן' נערכים לפתח את המאגר גם במקרה שבו לא יהיו חוזי יצוא שיבטיחו את מימון הפיתוח… תוכנית הפיתוח המצומצם מכונה 'לוויתן קטן' ועלותה המשוערת כמיליארד דולרים".
אם אפשר לפתח את "לוויתן" בלי חוזי ייצוא ובהשקעה נמוכה יחסית של כמיליארד דולר, מדוע לא פותח עד עכשיו? התשובה של "חדשות האנרגיה", הבקיאה במתרחש במסדרונות תאגידי הגז, מדהימה:
"התוכנית לא הוצגה רשמית על ידי השותפים והם אינם מרבים לדבר עליה, מחשש שהיא תפגע בעמדה שהם מציגים, ועל פיה נדרש ייצוא כדי לפתח את 'לוויתן'".
הסתרת האפשרות והתוכנית לפתח את "לוויתן" בלי ייצוא, פגעה פגיעה מהותית בשיקולים שהוליכו את הדרג המקצועי להמליץ על הכניסה למתווה ובהערכת האילוצים והחלופות שעמדו בפניהם. לדוגמה, סגן ראש המועצה הלאומית לכלכלה, מוריס דורפמן, אמר בוועדת הכלכלה "אם לא יהיה יצוא מ'לוויתן' לא ניתן לפתח את 'לוויתן'".
עכשיו מתברר שאפשר לפתח את "לוויתן" בלי חוזי ייצוא. מתברר שתאגידי הגז הצליחו להטעות ולהוליך שולל גם את מוריס דורפמן, שאמר גם כי "המתווה הוא הטוב ביותר שניתן להציג במצב העולם שראינו לפנינו בדיוק לפני 11 חודשים שהתחלנו את התהליך".
מעניין איך אדריכלי מתווה הגז והתומכים בו ירגישו כאשר יתברר להם שהונו אותם, שהוסתר מהם חלק בסיסי מהתמונה שראו כאשר התחילו את התהליך לבנית מתווה הגז, שלאבן הראשה של מתווה הגז אין בסיס ושאפשר לפתח את "לוויתן" בלי ייצוא למצרים. איך ירגישו כאשר יבינו שהופעלו על ידי תאגידי הגז, ששיחקו בהם כבובות על חוט. האם יהיה להם את עוז הרוח לקום ולומר, סליחה הוטעינו וטעינו, אסור לאשר את מתווה הגז, צריך לעצור, לחשוב ולבנות מתווה חדש למשק הישראלי.
אמנון פורטוגלי הוא חוקר במרכז חזן במכון ון-ליר