עד לא מזמן הייתי שמאלני הומוסקסואל או לפחות לא כל כך מוגדר מינית אם כי נמשכתי לנשים, אבל לאחרונה התפכחתי. לא קל להתפכח ולהודות בטעות, אבל כשחייבים חייבים. מה גרם לשינוי? קולות רמים וברורים ששמעתי מכל עבר, ברדיו ובפייסבוק וגם בתוכניות הבוקר. קולות נועזים. חשבתי על זה קצת והבנתי שבאמת שטפו לי בילדותי את המוח עם מלים כמו "שלום", "יונים", "גם אישה יכולה לנהוג בטרקטור", והכל בעצם לא כל כך נכון. למעשה זה הפוך מהאמת. במציאות אין שלום וגם לא יהיה, השלום עם ירדן הוא המצאה של תחקירניות בערוץ 10, יונים היא חיה מגעילה שמחרבנת על כל דבר מעין חרא ירוק זוהר, פלסטינים אינם עם, הם לא עונים אפילו להגדרה הבסיסית ביותר של עם על פי קארל מרקס, שהיא: כלל החברה אשר אינה נמנית עם האליטה. אז הם לא עם, אפילו לפי דעתו של השמאלני הכי גדול בהיסטוריה. איזו עוד הוכחה צריך. ונשים לא מסוגלות לחנות, קל וחומר שלא לנהוג בטרקטור. תמיד ידעתי את זה, אבל איכשהו נמנעתי מלחשוב זאת מפורשות. ככה זה כששוטפים לך את המוח. אבל בעקבות מאמר באיזה עיתון חרדי שמצאתי ברכבת נפקחו עיני. הן לא מסוגלות כמעט לכלום! פשוט מדהים. בקושי לתבל דגים הן יודעות. מסתירים את האמת הזו מילדינו, וכך אנו מגדלים דור אחר דור של שמאלנים הומוסקסואלים ומבולבלים מגדרית.
כדי לחגוג את ההתפכחות שלי הלכתי, כמו שאני הולך תמיד, לחוף פרישמן. אבל הפעם, במקום סתם לרוץ במעגלים ולהתאמן במכשירים האלה שמיועדים לשימוש של אנשים ליברלים, התמקמתי באיזו פינה מרכזית וצליתי בשר. אולי זה הזמן לציין שכחלק מההתפכחות שלי הבנתי לא מעט דברים על תזונה. אני רוצה להתוודות פה שבמשך תקופה ארוכה הייתי טבעוני, ואולי הדבר קשור גם להומוסקסואליות החבויה שהזכרתי קודם ולעובדה שנמנעתי שנים ארוכות מללכת מכות במקום העבודה. בעקבות קריאת כמה ראיונות עם מובילי דעה בתקשורת הבנתי שבתור יהודי, עדיף לי להתמקד ביהדות במקום בדברים אחרים. קודם כל כי זה עשוי לשפר לי את מצב הרוח, שהידרדר מאוד לאחרונה בעקבות ייאוש שאי אפשר לתאר במלים. ליהדות יש כוח קסום ומיוחד, כך הבנתי, ואכן ברגע שהתחלתי לחזור אליה, המון דברים התחברו לי פתאום. ובעיקר שני דברים שגם אותם ידעתי תמיד, אבל קצת התביישתי לבטא בפרהסיה: שאנחנו עם נבחר, ושבשר בכמויות ענקיות זה מה שאלוהים הכי אוהב, ומכיוון שנבראנו בצלמו ובדמותו סביר מאוד להניח שזה טוב גם לנו, גם מבחינת הוויטמין בי-12 וגם כי את כל הדברים בעולם שהם לא אנחנו, אלוהים ברא בשביל שייכנסו לקיבה שלנו, שהיא בעצם המנוע שלנו כבני אדם. אני חושב שרק בתנ"ך לבד שרפו איזה 20 אלף עגלים בכורים, מי שקרא את הספר הזה יודע, אולי חצי ממנו זה איך להשפריץ דם מתוך חיות. היום אני סבור שזה ספר נפלא, שפעם אמנם לא כל כך התחברתי אליו גם כן כי שטפו לי את המוח בשטויות ובעובדות, אבל אני יהודי ואלה השורשים שלי. למה להתכחש לזה? למה להיות שמאלני ולאכול מקלות קינמון במקום דם? מה ההיגיון? זה מה שהלכתי לעשות בחוף פרישמן. לחגוג את היהדות המתחדשת שלי – באש, במים ובדם. פרשתי מגבת עם דגל ישראל על החול – רעיון שגנבתי ממשחקי המכביה – ומי שבא, ברוך הבא.
אלא שמי שבאו היו חייליה של פלוגה מאיזה גדוד חטיבתי. הם באו לשמוע את סיפור הטבעתה של הספינה אלטלנה. הם עמדו שם סביב האנדרטה, הקשיבו בשעמום גלוי לנאומה של מדריכה שנדמה היה שמפיה מדבר אוטומטון, איזה רובוט זעיר, עיניה היו עצומות כמעט לגמרי ואולי אפילו היא עצמה לא הבינה מה היא אומרת. כל כך לא היתה שם. גופה עמד מולם מתוח כמו מיתר, על ראשה מצנפת חאקי, אבל היא עצמה, רוחה ונשמתה, כנראה נותרו בארוחת הבוקר, שם ישבו ולעסו חביתה מול גיליון של "ישראל היום", מי יודע במטבחו של איזה בסיס במרכז הארץ.
החיילים, על כל פנים, הבחינו בי עד מהרה, ומכיוון שסיפורה של אלטלנה עניין אותם כשקית של זבל, התחילו לדחוק את מרפקיהם זה בחזהו של זה, וכעבור כמה דקות הגיעו אלי, זועמים או זועמים לכאורה, ושאלו לפשר המגבת. אמרתי להם שזו רק מגבת עם דגל ישראל והצעתי להם חתיכת טחול, אבל הם לא נראו מעוניינים. הם תפסו במגבת והטילו אל החול כל מה שהיה עליה, ואז בחנו אותה מקרוב. אכן, דגל ישראל. אי אפשר היה לטעות בכך. "זה דגל ישראל, יא מטומטם", צעק אל מול פני אחד מהם, "למה זה על החול?" "זה מגבת", אמרתי. "זה דגל ישראל אבל!" צעק אחר. "נכון", אמרתי, "אני גאה בו בדיוק כמוך ואוהב את המדינה". "אתה צוחק אתנו?" צווח הראשון. הם דחפו אותי הרחק מעמדת המנגל שלי, והפילו אותי על מרצפות הטיילת. "לא, בכלל לא", עניתי, מעט מבוהל. "אני בדיוק בדיוק כמוכם, מאמין באותם דברים". הם התייעצו מעט ואז שלושה מהם אחזו בי והתחילו לגרור אותי אתם. למדריכה ולשאר החיילים הם סימנו להצטרף. את המתקפה עלי הוביל המ"פ, או המח"ט, כך הבנתי כעת. כולם נענו להוראותיו. הם דחסו אותי לתוך טנדר, אחדים מהם עלו עליו והתיישבו, מי לצדי ומי מולי. אחרים טיפסו לאוטובוס, ויצאנו לדרך.
פה המקום לומר, כי למרות ההתפכחות שעברה עלי, לא יכולתי לשנות את עברי. ועברי בגד בי. עשיתי טירונות של אשכנזים הומוסקסואלים בבסיס שנקרא הוד גבע. כבר אז נמשכתי לנשים, אבל איכשהו בגלל המשקפיים החליטו שאשרת כזקיף במחנה שמה שעשו בו זה גיבוי דיסקטים. לא לחמתי בשטחים. לא עשיתי שום דבר שאפשר לשבור שתיקה על אודותיו, כלומר – הייתי אחד כזה שאי אפשר לסמוך עליו. אי אפשר להאמין בו. למרות קול הבס שלי, לא הרגתי אף אחד. אפילו לא ערבים. גם לא מסרתי אף אחד מילדיהם לידי השב"כ. הם הרגישו את כל זה בחדר החקירות. הם בזו לי. המהפך שעבר עלי לא עניין אף אחד משני החוקרים שגהרו לעברי. הם רצו לדעת מה עמדותי בענייני הציונות. הסברתי להם שאני ציוני אדוק. מה שאכן הייתי לאחרונה, בעקבות עיתונאית אחת שסחפה אותי עם הסטטוסים שלה. אבל כשהתחילו לנבור עוד ועוד במעטה הציונות שלי, גילו עד מהרה שהשכבה דקה. הם שלפו משם את הציניקן האתאיסט השמאלן ההומוסקסואל הלטנטי, כמו ששולפים ארנב מתוך מחילת ארנב. נשבעתי שאני נשוי עם שני ילדים, מאוהב באשתי ובמדינה, מניח תפילין, לומד קבלה, אוכל כשר, שונא גויים, מבין במכוניות, כדורגלן לשעבר, שונא כדורסל, שונא אנטישמיות, שונא פירות ים, צופה בערוץ 20, צופה בערוץ 2, חובב ספורט. אבל הם לטשו בי עיני פלדה ואחר כך, לאחר הסתודדות קלה, כיבו את מצלמת התיעוד ולחשו אלי: "אנחנו נשבור לך את הראש".
הם אמרו זאת אולי כדי לשבור את רוחי, אבל מה זה משנה. היא לא נשברה. הראש נשבר. במוט או באגרופים, אני לא זוכר. הוא נשבר, ומתוכו נזל הכל. 12 שנות לימוד נשפכו אל הרצפה המזוהמת, ואחר כך קורסי מבוא באוניברסיטה, מדעי הרוח, מתמטיקה לפיזיקאים, דברים שלימדו אותי לבר מצווה, לתיאוריה בנהיגה, אמונות, שקרים, מצעים של מפלגות מרכז שקראתי כשזה עוד עניין אותי. הכל התנחשל אל הרצפה וציפה אותה במעטה מסריח, צהוב-חום. שום דבר לא נשאר בפנים. הייתי ריק כמו בהתחלה. גם מן ההתפכחות לא נשאר דבר.
החוקרים עזבו את החדר והותירו אותי להתבוסס בתוך הדבר הזה. לחשוב. ואמנם חשבתי. למעשה, כל מה שנשאר הם גלגלי החשיבה עצמם. לא נותר עוד על מה לחשוב. הגלגלים התגלגלו להם בשקט, משמיעים מעין "פחק-פחק", כזה שהיתה אולי עושה מכונת כביסה מאוריגמי, ושום דבר לא נטחן ביניהם. רציתי שיבוא משהו, ייחלתי למשהו חדש, שיתנו לי משהו. אפילו איזה עלון ישן. לקרוא או לשמוע. השקט והחשיכה הטריפו את דעתי. ואז, ממרחק, שמעתי את הציפור הזו, בזבוז אדום-מצח. זו ששמה עצמו הוא אונומטופיאה – שכן ציוצה כמו אומר: "בזבוז. בזבוז". על הרצפה המטונפת מכל מה שהיה קודם בראשי שכבתי והקשבתי לה, שרה מחוץ לקירות נטולי החלון. דמיינתי את מצחה האדום, הבולט מעט, את כנפיה האפרפרות, ויכולתי, במאמץ של עצבי הראייה, לצייר לי אותה על רצפת הרשתית שלי, פורשת את כנפיה וטסה אל השמים.