הנחת יסוד ראשונה: המאבק המזרחי הוא מאבק על שוויון. זו מטרת העל שלו, והיא דומה מאוד למאבקים אחים כמו המאבק הפמיניסטי, המאבק הלהט"בי, המאבק האתיופי, מאבק דוברי הרוסית וגם המאבק הפלסטיני.
שוויון, לא במובן הקומוניסטי הכופה והכפוי, זה שמתעלם מצרכים מיוחדים ושואף לכונן דיקטטורה טוטליטרית שבה כולם לובשים, מדברים, משתכרים ונראים אותו דבר (כלומר, לא השיוויון של הקיבוצים אי אז), אלא שוויון בהזדמנויות ההשכלה, התעסוקה וההשתכרות, שוויון בחירות לחיות את חייך לפי אמונתך, עם בן או בת הזוג שאתה בוחר, שוויון בתקצוב התרבויות השונות, שוויון בנרטיב ההיסטורי שמלמדים בבתי הספר (לא רק מעפילים מאירופה ושואה בפולין, אלא גם עליית הגבורה והבריחה של יהודי צפון אפריקה, המחתרת העירקית, שואת היהודים הספרדים ועוד).
רק כדי לחדד, בדרישה לשוויון אני לא טוען שכל העובדים בארגון צריכים לקבל את אותה המשכורת, אבל אם יש שני עובדים שממלאים את אותו תפקיד, הם צריכים לקבל שכר זהה, בלי קשר להבדלים דתיים, מגדריים או עדתיים ביניהם. שוויון במובן הזה, למשל, יוצא נגד אפליה של ערבים ומזרחים בקבלה למקומות עבודה, נגד תקרת הזכוכית ששמים לנשים בהנהלות של ארגונים, ונגד הפער הבלתי נתפש בין משכורות נשים וגברים בעמדות זהות.
מול השאיפה הזו לשוויון, שהיא אנושית ומשותפת לכל המאבקים שציינתי, עומדות אידיאולוגיות שונות ששואפות לקדש את אי השוויון. כשקצת מגרדים את פני השטח של טיעוני האנשים שמקדשים את אי השוויון, בדרך כלל מגלים הנחות יסוד אפריוריות חשוכות מאוד. גזענות, אם מדברים על ערבים ומזרחים, הומופוביה, אם מדברים על להט"בים, שוביניזם ישן וטוב אם מדברים על נשים. ואם זכית ליפול במספר קטיגוריות, כלומר את לסבית מזרחית – את זוכה ליהנות מ"הטוב" שבכל העולמות.
הנחת יסוד שניה: שוויון בין בני אדם ניתן לקדם בעיקר דרך מוסד המדינה. גם היום, ב-2016, המדינה היא עדיין הישות המחזיקה בכח הרבה ביותר מבחינת תקציבים, חקיקה והפעלת אלימות. שוטרי המדינה הם שיכריעו אם להיות סובלניים כלפי מפגינים, או שיפזרו אותם בכח ואלימות. פקידי האוצר והממשלה הם שמחליטים כמה כסף בפועל יילך לתזמורת האנדלוסית, כמה ליידישפיל וכמה למשכורות עתק בתיאטרון "הלאומי" הבימה. במשרד החינוך מכריעים האם ילמדו את סיפור עליית הגבורה של יוצאי אתיופיה, שחירפו נפשם כדי לעלות לארץ ישראל, או שילמדו עוד פרק שמשווה בין גטו ורשה לגטו וילנה.
הנחת היסוד השניה משמעותה שהמאבק המזרחי לשוויון נדון לכישלון אם הוא הופך את עצמו למאבק מגזרי, שרוצה לבנות לעצמו גטו שחור ומתקוצב. רוצה לומר: מי שדואג לעצמו ולא לחברו, סופו שלא יצליח גם לדאוג לעצמו. ש"ס של אריה דרעי קיימת מאז 1982. בכנסת היא נמצאת מאז 1984, כלומר כ-31 שנה. מצביעי ש"ס היו ונותרו עניים. עם כל הכבוד לארוחה החמה בבתי הספר של התנועה, מספרי העניים הכולל ושיעורם באוכלוסייה רק גדל מאז, וש"ס הייתה שותפה כמעט בכל ממשלות ישראל, כשותפה בכירה בקואליציה.
אני יודע שיש היום הרבה פסיאודו-ש"סניקים חדשים, רבים מהם הם בעצם גרעין קטן של "השמאל המזרחי החדש". הם כנראה לא זוכרים כמה ביקורת נמתחה על אריה דרעי ושרי ש"ס בשנות ה-90, כשבנו לעצמם לשכות מהודרות עם שולחנות מהגוני יוקרתיים והסתובבו כטווסים נובורישים בחליפות מצויצות.
ש"ס דורשת עוד כסף לגטו הליטאי הקטן שהיא בנתה, עוד כסף למקורבים ולאברכים שלבושים כמו פולנים (ולא כמו יהודים מרוקאים, עירקים או טורקים), ולא להרחיב את מסגרת התקציב הכללית. השמאל המזרחי החדש, אותם 100 פעילים (ביום טוב) לא ציוניים מתחברים להנהגה הלא ציונית של ש"ס, ובדרך לבנית אותו גטו מזרחי שחור הם זורקים לפח ייצוג לנשים בכנסת (אין חברות כנסת בש"ס), זכויות להט"בים ועוד כל מיני עניינים "זניחים" של דמוקרטיה ושוויון. בכך, פוגעת ש"ס באופן ישיר במאבק המזרחי לשוויון.
הנחת יסוד שלישית: לא כולם כאלה. או: רצוי להימנע מהכללות. מי שטוען ש"כל האשכנזים" או "כל המזרחים" או "כל הערבים" – בדרך כלל חוטא בדברים נגדם הוא יוצא. יש אשכנזים שאין בליבם גזענות, ויש אשכנזים שעוד יש בליבם, יש מזרחים שיש בליבם ויש כאלה שאין. אבל כחברה, החברה הישראלית היא חברה שיש בה הרבה גזענות כלפי אתיופים, דוברי רוסית, ערבים וגם מזרחים. הציפיה מאשכנזים נאורים שרוצים להמשיך לחיות כאזרחים ערכיים בדמוקרטיה, היא להבין שזה האינטרס שלהם לשלב ידיים עם המזרחים כדי להיאבק יחד על חברה שוויונית, דלמטית, וצבעונית, שיש בה מגוון רחב של אנשים מכל צבעי הקשת בכל עמדות ההנהגה.
הכפפה שהמזרחים צריכים לשים לאשכנזים נאורים על השולחן היא כפפה של שיתוף, שאומרת – יש לנו עבר לאומי משותף, מהשואה דרך העלייה והמאבק על הקמת המדינה ושימורה, יש לנו הווה משותף – במקומות העבודה, בהתמודדות עם הבעיות הקיומיות, בתיקונים שצריך לעשות בחברה הישראלית, ויש לנו גם עתיד משותף. בואו נעבוד על העתיד הזה ביחד. חלק ממנו, כן, זה פלייליסט דלמטי בגלגלץ. וחלק ממנו זה הכנסת הסטוריה ספרדית לספרי הלימוד, וחלק ממנו זה לשנות את הפרסומות ולצאת יחד נגד שיח מנמיך של מזרחים, רוסים, נשים או ערבים. וחלק ממנו זה לסגור ישיבות ליטאיות שלא מכניסות תלמידות ספרדיות.
הנחת יסוד רביעית: רוח מפא"י עדיין כאן. בראשית הייתה מפא"י, מפלגה מונוליטית, טוטאלית ולבנה. בימי מפא"י היו שני מעמדות: אנשי שלומנו, ואלה שאינם אנשי שלומנו. לאנשי שלומנו יש לדאוג לפרנסה, מעון, קידום ועוד. לאחרים גם צריך לדאוג, בעיקר שיישבו בשקט. מהחטאים הקטנים של אנשי שלומנו אפשר היה להעלים עין, ומחטאי האחרים, הרבה פחות. כך יכלו יצורים דוחים כמו משה דיין לפעול באופן חסר עכבות במישור המגדרי ולשדוד עתיקות. הרבה יותר מדי אחרים הצליחו "להסתדר" בחיים ולרכוש אחוזות רחבות עם אדמות, שסידרו גם את הדורות הבאים, אותם דורות שפעמים רבות אנו נתקלים בהם בעמדות מפתח בפוליטיקה של השמאל הישראלי.
באפליה ממסדית ושיטתית זו מרדו הפנתרים השחורים של ישראל. התביעה הייתה ברורה – שוויון, השתייכות, הוגנות. תושבי המעברות והפנתרים תבעו את חלקם של המודרים בחלקת האלוהים הקטנה של מדינת ישראל הצעירה. הם תבעו מהמדינה וממוסדותיה שהשוויון לא יהיה רק בפה, אלא גם בכיס, בפועל.
בראשית אמנם היתה מפא"י, וחטאיה היו רבים. לא רק כלפי היהודים הספרדים, אלא גם כלפי הערבים ומי שלא יישר קו עם המפלגה. מפא"י היא אמה הורתה של תרבות המקורבים אותה ירש הליכוד ושכלל באופן עקבי מאז 1977. רק שהליכוד עשה כל זאת "באופן פרטי". החיבור העמוק של אריק שרון בימי הבנייה המגלומניים שלו אל מעמד הקבלנים הלך והשתכלל בעזרת אנשים כמו פואד, הנגבי, שמעון פייירס, לבנת, ואחרים. כולם ידעו לדאוג להעברת מכרזים ממשלתיים למקורבים וחברי מפלגה, וכשהופרטו רוב השירותים במדינה – לדאוג שגם קבלני הביצוע יהיו "אנשי שלומנו", שהפכו קצת יותר דלמטיים מפעם, אם כי שמרו על דומיננטיות בהירה.
תרבות האפליה של מפא"י היא אמה הורתה של תרבות השקר המאפשרת את המשך הכיבוש שגילו כ-48 שנים (אם לא סופרים מ-1948). הליכוד, שהיה הבטחה גדולה עבור הציבור המזרחי ב-77 ותמיד מיתג עצמו כאופוזיציה להגמוניה, אימץ את תרבות השקר והאפליה הזו, בלב חפץ. עסקני מפא"י ההיסטורית או יורשתה "העבודה" חיו בשלום ובשלווה עם מהלכי ההפרטה הגדולים של שנות ה-80. הם והרבה "מתעשרים חדשים" מהליכוד גזרו קופון נאה כשקיבלו לכיסם נתחים מהתקציב הציבורי והשירות הציבורי שהפך להיות "פרטי" או "מופרט". הליכוד הליברלי, בדומה למפלגת העבודה, שמר על הגמוניה אשכנזית בהנהגה, למרות שלעתים עוטרה רשימתו בעלי תאנה שחורים דוגמת דוד לוי, משה קצב ואחרים. גם בעבודה עיטרו, חופשי עיטרו. פואד שגשג והיו אחרים.
לצד אלה צמחה ש"ס. בראשיתה תנועה חברתית ובאחריתה תנועה חרדית. מנהיגה של ש"ס, המלך הכל יכול שלה, היה אריה דרעי. ואריה דרעי לקח שוחד. באופן שיטתי וחוזר ונשנה. כך פסק בית המשפט העליון של מדינת ישראל. ואם אתם מטילים ספק ביושרתו של בית משפט זה או באינטגריטי של שופטיו, יש בינינו מחלוקת שלא ניתן לגשר עליה. אתם מוזמנים להצטרף לימין הקיצוני במסע ההסתה המתמשך שלו נגד הרשות השופטת של מדינת ישראל.
ש"ס היא ההתגשמות הפוליטית העכשווית של רוח מפא"י ותרבות השקר שלה. במקום לעשות מה שצריך כדי לאפשר לאוכלוסייה המזרחית המוחלשת לרכוש השכלה כללית שתאפשר לאנשיה להשתלב בשוק העבודה ולהצליח להתפרנס בכבוד, היא נלחמה על קצבאות רווחה. אבל רק למגזר שלה, דרך המוסדות שלה, דרך המנגונים של המפלגה, תוך כדי גזירת קופונים נאים על ידי מעמד העסקנים של המפלגה. כלומר, הפתרון של ש"ס היה הגדרת הציבור המזרחי כ"אנשי שלומנו", ובתוכו חטיבה נבחרת של עסקנים שהם "אנשי שלומנו בתוך המנגנון".
בכך הציגה ש"ס במשך 30 שנה מצג שווא של מאבק מגזרי, שנעשה באופן מושחת מאוד (בניזרי, יאיר פרץ, חוגי, דיין, פנחסי ודרעי) והיה מאוד לא אפקטיבי. ולראיה מספר העניים המתרבים והולכים והגזענות הקשה הקיימת עדין בחברה הישראלית כלפי מזרחים.
הנחת יסוד חמישית: טוהר מידות בהנהגה. אהוד אולמרט האשכנזי בדרך לכלא. שר האוצר שלו הירשזון כבר היה שם. נשיא המדינה לשעבר, האנס משה קצב, יושב בכלא. סילבן שלום וינון מגל התפטרו. אפילו שרה נתניהו – רעיית הקיסר – נחקרת במשטרה.
אריה דרעי לא יכול להיות מנהיג של מאבק מזרחי. כי מאבק לשוויון לא יכול להעמיד בראשו פושע לשעבר. וזה לא שאריה דרעי זרק בקבוק תבערה באמצע עימות עם שוטרים או שנעצר כמו מנהיגי הפנתרים השחורים או שישב בכלא כמו מנדלה. אריה דרעי לקח כסף לכיס שלו, שוב ושוב, והתעשר באופן אישי ומופלג מתוקף היותו שר הפנים של מדינת ישראל. ואת זה לא סחבק אומר, אלא בג"ץ. שוחד זו לא פעולה של התנגדות למשטר אלא פעולה של שיתוף פעולה עמוק ואישי עם שיטה של שחיתות.
הסיבה שדרעי לא ראוי לשמש שר (ולדעתי גם לא חבר כנסת) אינה קשורה למוצאו. היא קשורה לשאלה: איזה סוג של אנשים אנחנו רוצים שינהלו את המדינה? האם אנחנו רוצים אנשים שעשו שימוש בכוחם הפוליטי כדי להתעשר באופן אישי ולקחת כסף לכיס, או שאנחנו רוצים שם אנשים שיעשו שימוש בכוח הפוליטי לטובת הציבור?
ויש עוד סיבה אחת שאריה דרעי המושחת הוא אסון למאבק המזרחי, מלבד זה שהתנועה שהוא עומד בראשה מנציחה את חוסר השוויון. הסיבה היא שהוא בדיוק כלי השרת האידיאלי עבור הגזענים שיש בתוך הציבור האשכנזי. הנה השחורים האלה, זו המנהיגות שהם מסוגלים להצמיח מתוכם, פושע שישב בכלא. כאילו שחסרים משוררים מזרחים, סופרים מזרחים, משכילים מזרחים, שופטים מזרחים, פוליטיקאים מזרחים, ישרי דרך ונקיי כפיים, שראויים פי אלף מהעבריין הזה להוביל את המאבק הקדוש של המזרחים לשוויון. כאילו אין רבים וטובים אחרים שיכולים להוביל את מדינת ישראל למקומות דמוקרטיים, נאורים ושוויוניים של שלום. כאילו אי אפשר אחרת.
מי שמוכן שפושע שישב בכלא יהיה חתום על הדרכון ועל תעודת הזהות שלו, לבריאות. אני לא. כישראלי, כיהודי וכספרדי – אני מתבייש.
יוסף ברוך הוא פעיל חברתי תושב נשר