"הישרדות" היא תכנית לא מזיקה, רק קטע קצר של 20 שניות מעלה לי בכל פעם מחדש את הסעיף: "הזוכה במקום השני לא ייצא בידיים ריקות… כי אולי יש לכם ביטוח בריאות, אבל אין לכם הראל".
אז לי דווקא יש "הראל", אבל גיליתי שאין לי ביטוח בריאות.
חשוב לי להבהיר משהו לפני שנמשיך: אני ממש לא מסכן. לפחות לא מבחינה כלכלית. אין צורך לגייס עבורי כסף, זאת לא המטרה. אני כותב כי אני מרגיש מרומה. תשפטו אתם.
פילוסופיית הביטוח שלי הובילה לכך שאף פעם לא ביטחתי את המקרר, את מכונת הכביסה או מכשירי חשמל אחרים. נכון, זה מאוד כואב כשמכונת כביסה שרק סיימה את שנת האחריות שלה שובקת, אבל ידעתי שאצליח לרכוש מכונה חדשה מבלי שהדבר ישפיע על רמת החיים שלנו. ביטחתי את הדברים שידעתי שאם אפול בהם אני עלול להגיע למצוקה אמתית – את הבית ואת החיים.
עשיתי גם ביטוח בריאות פרטי. הסרטים שבהם רואים ילד חמוד וקירח שצריכים לאסוף בשבילו מאות אלפי שקלים עבור ניתוח מסובך ומציל חיים, שברו אותי. ישבתי עם סוכנת הביטוח, רכשתי פוליסה וקיבלתי בתמורה את ספר הביטוח, שכולו אותיות קטנות. כמובן שלא התיישבתי לקרוא כל מילה, העדפתי לסמוך על העיקרון: יש לי ביטוח.
במשך למעלה מעשור שמחתי "לזרוק" מדי חודש סכום כסף לא מבוטל, עד שיום כהה אחד חליתי במחלת ניוון השרירים הקשה ביותר – ALS.
אף אחד לא יודע מאיפה באה המחלה שלי, אבל אין ויכוח על כך שמדובר במחלה קשה (הביטוח הלאומי שלח אלי רופא הביתה וקבע לי 175% נכות). אין גם ויכוח על כך שחולי ALS נזקקים לפיזיותרפיה על בסיס יומיומי כיוון שיש בכוחה להאט את קצב התנוונות השרירים.
מדינת ישראל, באמצעות משרד הבריאות וקופות החולים, רחוקה מלהיות נדיבה. אבל ייאמר לזכותה שהיא מתייצבת ולוקחת אחריות. בתנאי, כמובן, שאתה רק רוצה לחיות ולא להתפנק.
אנחנו, למשל, גרים בבית דו קומתי, החדר שלי הוא בקומה העליונה. הפתרון הזול ביותר שיאפשר לי לנוע בין החדר לסלון הוא כיסא גלגלים שיורד ועולה במדרגות. זה עולה 35 אלף שקל – לא מעט, אבל בערך עשירית ממחיר התקנת מעלית. ניסינו לקבל השתתפות מהמדינה, הבקשה נדחתה. אם הייתי צריך לצאת לדיאליזה היו מאשרים לי השתתפות, אבל סתם בשביל להתפנק?
למזלי, אני לא צריך לחיות רק על חשבון המדינה המסכנה שלנו. יש לי ביטוח פרטי ואני זכאי לסיעוד ולפיצוי בגין אובדן כושר עבודה. ביטוח הבריאות התגלה כבדיחה עצובה. פעם בשנה אני מקבל מ"הראל" החזר בסך 1,900 שקלים עבור טיפולי פיזיותרפיה. כמובן, רק אחרי שאני שולח חשבונית של פיזיותרפיסט מדופלם בתוספת תעודות המעידות על השכלתו. להביא הביתה פיזיותרפיסט מדופלם זה עניין של 200 שקלים. כך יוצא שבעצם הביטוח שלי מכסה קצת פחות מ-10 טיפולים. כל שאר 355 הטיפולים שאני צריך במשך השנה הם בעיה שלי.
הכל חוקי, הכל בהתאם ל"ספר הביטוח" ההוא עם האותיות הקטנות, זה שלא קראתי בו כל מילה. אם היו דורשים ממני לממן בעצמי 10 טיפולים בשנה כ"השתתפות עצמית" אבל דואגים לי לכל שאר הטיפולים שאני צריך – לא הייתי מרגיש "שאולי יש לי הראל, אבל אין לי ביטוח בריאות".
זה מרגיז עוד יותר כשאני קורא על המיליונים שמרוויחים המנכ"לים של חברת הביטוח שחושבת ש-10 טיפולי פיזיותרפיה בשנה זה כל מה שמגיע לי. אני תוהה על מה הם קיבלו את כל הבונוסים, על זה שמצאו דרך לעשוק חולים ונכים והצטיינו באטימות לב?
בשיר "שוק הבשר" שכתבתי יש בית שמוקדש לחברות הביטוח:
בלימוזינה מגיע מנכ"ל חברת ביטוח,
הוא מסרב לאשר עוד ניתוח
לטייקון עשיר המנכ"ל הזה הפך
בזכות הנכים שעליהם הוא דרך
את השיר הזה – עם לחן קברטי של יעל גרמן ובביצוע מרהיב כמו שרק היא יודעת של מיקי קם – אתם יכולים לשמוע כאן.
גם אני, עד שקיבלתי את חותמת ה-ALS הסתובבתי במשך שנתיים ב"שוק הבשר" הזה. פעם אחת התמוטטתי מול פקיד הביטוח הלאומי בעודי מנסה לארגן טופס שלא נגמר. זה קרה כשנגמר לי הכוח מול הדלפק שבו מטופלים נכים – אבל רק ב"עמידה". גם הדלפק הזה הוא כנראה חלק ממלחמת ההתשה שמדינת ישראל מנהלת נגדנו כשהיא חובטת במסכנים וחומלת על העשירים.