בחודש דצמבר הקרוב יגיעו כלי רכב מסחריים ללא מעט משרדים בוושינגטון, בירת ארצות הברית, כדי לאסוף משם קרטונים שבהם ארוז המשרד של עשרות אלפי עובדים. יהיו שם תיקיות, ציוד משרדי, תמונות של בני המשפחה שהיו מונחות על השולחן וגם עציץ קטן. אותם עשרות אלפים יארזו כי מגיע ממשל חדש (דמוקרטי או רפובליקני, זה כלל לא משנה) והתפקיד של אותם עובדים שמונו על ידי ממשל אובמה יסתיים. יתכן שחלקם ימונו מחדש או ימשיכו בתפקידם, יתכן שלא – זה כלל לא משנה. הם יודעים שברגע שתמה הקדנציה האחרונה של הנשיא, תמה גם הקדנציה שלהם ומעתה הם תלויים ברצונותיו של הממשל החדש.
נדידת העמים הזאת היא זאת שגורמת ללא מעט אנשים לקחת חלק בקמפיין הבחירות לנשיאות בארצות הברית. פעילי מפלגות הם אלה שיקבלו את המשרות השונות אם המועמד שלהם ינצח. מדובר בכל המשרות: החל ממשרת שר בקבינט ושגריר בארצות זרות וכלה במתמחים, מזכירים ומכיני קפה במשרד מפקד האוכלוסין הפדרלי. הם יודעים ששווה להצטרף למפלגה ולתת 100% מעצמם כדי לנצח בבחירות, ואז יש סיכוי בכלל לא רע לקבל עבודה מהממשל החדש ולהתחיל קריירה בשירות הציבורי.
הרציונל מאחורי הנדידה ברור: לכל ממשל יש את האג'נדה שלו, את המצע שלשמו נבחר, את הדגשים שלו. ברור לחלוטין שהנשיא אובמה לא יכול היה להעביר את יוזמת הבריאות ההיסטורית שלו אם רפובליקנים מ"מסיבת התה" היו עובדים בכירים במשרד הבריאות האמריקני. ברור שהסיכוי של ג'ורג' דבליו בוש להפעיל כוחות צבאיים בכמות שהפעיל במזרח התיכון ובאפגניסטן היה פוחת דרמטית אם הפקידות הבכירה בפנטגון הייתה מורכבת מהיפים יוצאי הפגנות השלום של שנות ה-60 של המאה שעברה.
כל זה קורה באמריקה, הדמוקרטיה "החלשה" ו"החשוכה". בישראל הנאורה, תסריט שבו הממשלה הנבחרת ממנה את האנשים שחולקים עמה את אותה מערכת ערכים הוא בלתי אפשרי כמעט, לפחות לא באופן חוקי וכשר למהדרין.
בישראל, ככלל, מינויים פוליטיים הם דבר אסור. אם שר החינוך נפתלי בנט רוצה לפסול או לאשר תכניות לימודים שעולות בקנה אחד עם סט האמונות והערכים שהביאו אותו להיבחר מלכתחילה, הוא כמעט שלא יכול לעשות זאת מבלי שפקיד שקודמיו מינו יאשר זאת. אם זהבה גלאון תתמנה מחר לשרת הפנים ותרצה ראש מנהל האוכלוסין שקולה של ראשת מרצ נשמע מגרונו – היא לא תוכל לעשות זאת אלא אם תמצא מישהו מהמפלגה שיש לו "זיקה מיוחדת" ו"התאמה יוצאת דופן" לעניין הזה.
המשמעות היא שהממשלה הנבחרת, שמאלנית או ימנית, לא באמת יכולה להשתמש בשירות הציבורי כדי לממש את המדיניות שלצורך קידומה נבחרה. הזרוע המבצעת שהממשלה אמורה להפעיל, היא זרוע שאי אפשר לבצע אתה יותר מדי. בכל משרדי הממשלה יש אנשים שאינם חולקים את אותה מערכת ערכים של השר העומד בראש המשרד, וממילא הם מתייחסים לשר כאל תופעה חולפת בזמן שהם אינם בני חלוף. השר או השרה לא ניצבים מול משרד שבו כולם מחכים לעבוד בכל הכוח כדי לעשות את השינוי שהובטח בבחירות – אם כבר, אז בדיוק ההפך.
מה כדאי ללמוד ממפא"י
למה זה ככה? קצת היסטוריה:
מפא"י, המפלגה שהקימה את המדינה, נהגה למנות אנשים באופן גלוי ובמפגיע על פי הייחוס המפלגתי. אותם אנ"ש (אנשי שלומנו) היו מקבלים את הפתק מסניף המפלגה, ועם הפתק הזה היו מקבלים את המשרה הממשלתית הנחשקת. ב-1959 נחקק אמנם החוק המבטיח מכרזים למשרות ממשלתיות, אבל אכיפתו הייתה נמוכה עד לא קיימת.
אחרי המהפך הליכוד עשה את אותה הפעולה ממש – הוא הכניס למשרדי הממשלה אינספור ליכודניקים. ואז היה עוד מהפך ב-1992, ועוד אחד ב-1996, ובינתיים גם ש"ס בחשה בקלחת מאז שנות ה-80, וגם המפד"ל נהגה לעשות זאת – גם עם בעלי בריתה השמאלנים ההיסטוריים וגם עם בעלי הברית הימנים הנוכחיים. ואז הגיע בג״ץ, ובשורת פסקי דין משנות ה-90 (חלק גדול מהעתירות היו של "התנועה לאיכות השלטון") יצר מנגנון שכמעט אינו מאפשר לממשלה למנות את תומכיה הפוליטיים למשרות בשירות הציבורי, אם אין סיבה מיוחדת שדווקא הם יקבלו את המשרה.
במקביל לתהליך הצרת צעדיהם של שרי הממשלה במינויים, וכפועל יוצא של התהליך הזה, המפלגות בישראל הלכו והצטמקו. בהיעדר פוטנציאל למשרה בסוף הדרך, אומר לעצמו הפעיל הפוליטי הפוטנציאלי, מה הטעם לעמוד כמו אהבל בצומת עם שלט של המפלגה במשך 9 שעות בזמן מערכת הבחירות? למה שאשקיע את כל המרץ שלי בישיבות מרכז או מזכירות, אומרת לעצמה מנהיגת הציבור המיועדת, במקום להשקיע אותו במקום העבודה שלי, שם גם משלמים לי?
מספרי המתפקדים צנחו, ומספרי הפעילים צנחו אף יותר. בשנות ה-80 כמעט לכל אזרח היה זיהוי פוליטי כזה או אחר בגלל אינספור אנשי מפלגות שהיו למעשה סוכני דמוקרטיה ונמצאו בכל מקום. בעשור השני של המאה ה-21 האדישות לפוליטיקה היא השולטת, בהיעדרם המוחלט כמעט של סוכנים מסוג זה.
מוסדות המפלגות שקעו וכמעט נמוגו, בהיעדר מוטיבציה שתגרום לאזרחים להיות מעורבים בממסד הפוליטי. המוטיבציה היחידה שנותרה היא האידיאולוגיה הצרופה, ומי שמרשים לעצמם לוותר על ימי עבודה למען אידיאולוגיה הם תמיד הקיצוניים ביותר, ומכאן שגם המפלגות הולכות ומקצינות בעקבותיהם.
דוגמה מובהקת לכך היא הליכוד: עד לפני עשור וחצי הליכוד היה ״מפלגה לכל המשפחה״, מקום שבו מי שנדחה על ידי הממסד המפא״יניקי יכול להשיג משרה ציבורית אחרי המהפך הפוליטי. כיום, בהיעדר אופציה למינויים, הליכוד נאלץ להיאבק בגורמי ימין קיצוני שממלאים את הוואקום שהותירו אחריהם הפעילים ה״תועלתנים״. על מצבה של מפלגת העבודה חבל להכביר במלים, די להגיע לישיבה של אחד ממוסדותיה ולמנות את מספר האנשים ששיערם עדיין לא בצבע שיבה. חוסר היכולת של המפלגות לתגמל את הפעילים במשרות מביא בהכרח לקריסתן מבפנים, כי הוא מוביל להיעדר כוח אדם שיש לו מוטיבציה לדחוף את המפלגה קדימה.
קריסתן מבפנים של המפלגות הגדולות היא קריסתה של הדמוקרטיה הישראלית כולה. התוצאה היא יצירתן של כל מיני מפלגות קיקיוניות המבוססות על מעין כוכב שעומד בראשן, מפלגות שאין להן שום עמוד שדרה אידיאולוגי או מצע רעיוני, שמקבלות מספר מנדטים ונעלמות תוך מערכת בחירות אחת או שתיים. האמון של הציבור בשיטה הפוליטית הולך ונסדק, ובהיעדרם של אותם "סוכני דמוקרטיה ומפלגות" מקומיים – אותם פעילים שמדרבנים את תושבי הרחוב או השכונה או מקום העבודה להשתתף בבחירות ולהצביע עבור הרשימה שבה הם תומכים – ההשתתפות בבחירות הולכת ומצטמצמת והייאוש מהיכולת להשפיע הולך וגובר.
נו, אבל זה הכסף שלנו, יבואו מתנגדי המינויים הפוליטיים ויגידו, למה שהעסקנים יקבלו פרנסה על חשבוננו? ואז יבואו אחרים ויאמרו שיש כשל לוגי בטיעון הגורס שמינויים פוליטיים יאפשרו לשר לבצע את המדיניות שלו בצורה יעילה, כי הרי השר מתחלף אבל העסקנים נשארים.
אלה ואלה צודקים. ובכל זאת.
מי כאן האידיוטים?
כן, מינויים פוליטיים הם בהחלט על חשבוננו, האזרחים שמשלמים מסים. כן, המשרה שיתפוס העסקן יכולה הייתה תיאורטית להיות שלכם אם הכול היה נעשה במכרזים. אבל הרווח שלנו, כחברה דמוקרטית, גדול לאין שיעור מעלות ההעסקה של אותו עסקן או מההפסד לכאורה שלנו כפרטים. ברגע שאנשים מגלים שניתן להשיג פרנסה דרך פעילות מפלגתית, הם מצטרפים אליה ובכך הם מחזקים את המפלגה. ברגע שהמפלגות חזקות, גם הדמוקרטיה הופכת לחזקה באופן אינהרנטי.
ולגבי הכשל הלוגי – הוא לא באמת קיים. זוכרים את הרכבים המסחריים שיגיעו לוושינגטון בסוף השנה? כך צריך לקרות גם במשרדי הממשלה בירושלים ובתל אביב. צריך לאפשר לכל שר למנות עד 50% ממטה המשרד שלו בדרגים הבינוניים ובשיעור גבוה יותר בדרגי הניהול הבכירים, במינויים פוליטיים שאינם זוכים לקביעות באופן גורף. אם השר עוזב את המשרד, אותם ממונים פוליטיים עוזבים יחד אתו (אלא אם יחליט השר הבא למנות אותם מחדש, וחוזר חלילה). כך גם תישאר שדרה פקידותית ״מקצועית״, וגם יתאפשר לתגמל את אנשי המפלגות.
ואם המינויים הפוליטיים יהיו גרועים, תשאלו אותי, מה יהיה אז? ובכן, אם שר ימנה אידיוטים לתפקידי ניהול במשרד הממשלתי שהוא אמון עליו, אני רוצה להאמין שהציבור לא יבחר בו שוב. ואם הוא יבחר שוב למרות זאת? אז כנראה שזה לא המינויים של השר שהם האידיוטים, נכון?
הסיכוי שהצעה כזאת תעבור בכנסת לא גבוה, כי מי שיציע אותה ייצלב בידי כל אותן תנועות שמירת איכות שלטון למיניהן. האם יימצא מישהו אמיץ מספיק להציל את הדמוקרטיה שלנו במחיר אישי כבד כל כך? האם יהיו מי שיתייצבו ויגידו "הנה, אני מציע הצעת חוק מחוץ לבון טון וכדי להבהיר שזה לא לצרכים אישיים אני מציע שהיא תיכנס לתוקף החל בקדנציה הבאה"? הלוואי. אם זה יקרה, אולי נחזור למצב שבו המערכת הפוליטית חיה, ממש כמו שאמור להיות בדמוקרטיה חפצת חיים.