"נו מה יהיה עם השיר הזה", ב' שואל אותי כשהוא מעביר לי את הטישו בצורת קיטי שלי, ומקנח את האף בעצמו. "קצת פאסון, בחיי", הוא מוסיף בציניות. אבל במקום להתקשח אנחנו מניחים לדמעות לזלוג מעצמן. אין מה להילחם בזה. יש שירים שגורמים לך לדמוע תמיד. אצלנו זה השיר "קיפודה" מהדיסק "ענן על מקל".
התחלנו לדבר עליו במרפאה באיזה יום משועמם. איש איש בתור לרופא שלו. הוא שומע אותו בגלל הילדים שלו, אני בגלל האחיין שלי. ואילולא השיר הזה, על אנה עם הקלמר בצורת הלב שנפתח ונסגר, ועל שתי ילדות קיפודות שרוצות להיות "ביחד לבד", סביר שלא היינו חוברים זה לזו בשום סיטואציה. שכן, ב' ואני לא בני אותו גיל, לא גדלנו באותן ערים. אין לנו חברים משותפים, ואנחנו לא מבלים את זמננו באותם מקומות. הוא, יש לו עבודה של גדולים, ומסתובב לו עם אנשים רציניים, חי לפי לו"ז קבוע מראש, ואוכל ארוחות צהריים עסקיות במסעדות שהמזכירה של המשרד בוחרת. אני, מנסה לשרוד בין פרויקט לפרויקט, מסתובבת עם אנשים שהלו"ז שלהם קבוע בערך כמו דואר ישראל, ואוכלת צהריים בעמידה מעל השיש במטבח.
אבל לפעמים, בלי מילים, או בלי הסבר מיוחד, עולמות מתחברים. ועכשיו זה אחד מהרגעים האלה, שאנחנו יושבים ביחד, מסתכלים על הילדים שלו משחקים ומקשיבים ל"ענן על מקל" ומסכמים את אירועי השבועיים האחרונים. עכשיו הכול נראה כלא היה. אבל אז, הוא יצא באמצע יום עבודה מהמשרד, וכשאשתו, שהייתה בדיוק בישיבה לא ענתה לו, הוא עבר לסבב חירום של חברים. "ברחתי", הוא צווח לי. כאילו הוא נמצא בכלוב או בכלא, או אפילו סתם בביה"ס שבו צריך לברוח בלי שהשומר ישים לב. ולא, נגיד, במשרד הייטקיסטי כזה שבו הפסקת צהריים מתחילה בשמונה בבוקר לפעמים. "אני לא יכול יותר. גמרו אותי", הוא אמר. "הבוס צעק עלי. אני על הפנים. שורט את עצמי מהבוקר עד הערב. ולא מצליח להירגע. אני הולך למות".
עשר דקות לאחר מכן, אשתו מתקשרת ולוקחת אותו לפסיכיאטר, להעריך את המצב. לאחר שני "זיפרקסה" ואשפוז לילה במרפאה, הוחלט על כמה ימי מנוחה והמשך מעקב. הפסיכיאטר רשם לו ימי מחלה, ולבקשתו, קשקש שם כמה מילים על משהו פיזי, כי ב' אמר לו שהוא לא רוצה שהבוס יידע שיש לו מחלת נפש. יש לו פסיכיאטר סופר נחמד בקטעים האלה. תמיד הוא נותן לו אישור. אבל שניהם יודעים שבפעם הבאה שמישהו יצעק על ב', בין אם זה הבוס, או שרת בית הספר שמול המשרד, הוא עלול שוב לברוח ולרצות למות.
ב' "לא נראה" כמו מישהו עם בעיה
בשלב זה חייב להיכנס גילוי נאות ולומר שבמקרה הזה ה"בוס" זה אפילו לא הבוס, אלא קולגה עם דרג מעט גבוה שיושב בקובייה שגדולה בסנטימטר משלו. לפי מה שב' מתאר, מדובר באחלה בנאדם, והם בדרך כלל יושבים לאכול צהריים ביחד. אבל מה לעשות, הוא זה שלעיתים אומר את המילה האחרונה בנושאי העבודה (להסביר לכם מה הם עושים שם לעולם לא אדע כי מדובר במשהו עם מספרים). בדרך כלל הכול שם בסדר, אבל כמו בכול מקום, האיש העיר לב' על איזה פאשלה קטנה שהוא עשה, ואמר לו שהוא מצפה ממנו לשים לב בפעם הבאה.
גילוי נאות מס' שתיים: כשהוא אמר את זה הוא לא אמר את זה בצעקה. זאת אומרת, ייתכן שהיה איזה רבע טון למעלה מבדרך כלל. לא משהו שחורג מטון של איש מקצוע שמעיר לעובד. אבל ב' התחיל לקחת כדור חדש באותו שבוע. ואצלו בראש ובשאר הגוף ההערה הזו נשמעה כמו צעקה אחת גדולה, והאיש הפך לבוס גדול ומטיל אימים. "רעדתי כולי", הוא אומר לי שלושה ימים לאחר מכן. "פתאום חשבתי שהוא שונא אותי. והרגשתי שכולם רואים כמה אני חשוף ולא בטוח, הפסקתי לנשום, הזעתי, רציתי להקיא ואז ברחתי החוצה".
ב' נשאר בבית, נח והתאושש, וחזר לעבודה. מטופח ומחויך כהרגלו. האיש מקבל אותו באותו חיוך, ואפילו מזמין אותו לצהריים. ב' נושם לרווחה כשהוא מבין שה"בוס" מחל על הפאשלה. למרות שיש בו גם הבנה, שהאיש כבר המשיך הלאה שנייה אחרי שהיא קרתה. הוא בודאי אינו זוכר אותה. וסביר שהוא לא יודע שב' לקח אותו איתה למשך ארבעה ימים. למה זה?
כי ב' "לא נראה" כמו מישהו שיש לו בעיה עם שטויות כאלה. הוא לא נראה כזה "ילדותי" או "לא משחרר". במקום העבודה הזה כבר ידע להתמודד עם דברי ביקורת הרבה יותר קשים מ"מצפה ממך ליותר", ועוד מהדרגים הגבוהים יותר. ופיזית, בכלל הוא מרמה את כולם. הוא לובש את אותם הבגדים, כמו כולם. מדבר על אותם הנושאים. אוחז בדעות חברתיות ופוליטיות מוצקות, ומריח מאפטר-שייב מעולה. אבל הוא לא. הוא לא כמו כולם. לב' יש הפרעה סכיצו-אפקטיבית, שהאפקטיביות שלה שלילית לעיתים, עם תוספות של התקפי חרדה פה ושם. כאשר "ליטל בוס" מבלי משים יוצר סיטואציה שב' רגיש אליה, היא יכולה לדחוף אותו אל הקצה. והקצוות האלו משפיעים עליו פיזית ומסוכנים לו מאוד. ואסור לצעוק עליו, או לדחוף אותו למצבי קיצון. והרופא שלו היה מוכן בהחלט לחתום על כך, וייתכן ש"ליטל בוס" היה מבין. אבל ב' שלי, וכל שאר הב'-תים שהכרתי בחיי, לא מבקשים פתק כזה ומראים אותו בעבודה. לא לליטל-בוסים ולא לביג-בוסים. למה? בגללכם.
ההתחשבות שלכם היא הרמפה שלנו
כן. אני ארשה לעצמי להיות סופר בוטה פה, ולומר שזה בגלל שאתם עדיין לא מבינים למה לב' מגיע יחס מיוחד, ואני לא בטוחה שאתם רוצים ומסכימים להבין. בגלל שחלקכם אומרים על ב' שהוא "סתם דרמטי" ושזה "פינוק" ו"אף אחד לא אוהב שצועקים עליו". וחלק מכם גם נתנו לו את העצה המדהימה: "אתה לא צריך להיות כזה רגיש ולקחת הכול ללב!"
נכון, הפעם מדובר בסביבה של ב', אבל זו לא הפעם הראשונה שבה אני נתקלת בתגובות האלו. קולגות, חברים והסביבה שאומרים לנו: "זה שאתם רגישים קצת זה לא אומר שצריך לדבר אליכם אחרת מאל כולם. אין פה יחס מיוחד". אז תנו לי לומר לכם משהו: מה שיש לב' ולדומים לנו זו לא סתם רגישות. זה לא מה שיש לכולם. אם אין לכם כזה, אתם לא יכולים להבין. אין לכם הסמכה לאבחן את ההבדל בין רגישות לבין מחלה, וזה חסר כבוד לאדם לעשות כזה דבר. ולקינוח: כן, צריך לדבר לב' בצורה אחרת במשרד בימים שבהם הוא נזקק לכך. הוא צריך יחס מיוחד. נקודה. אין לכם מושג איך זה לאנשים כמונו. שנופלים תמיד בין כיסאות המשרד האלה. מחייכים מחד, מפחדים שנקפוץ מהחלון מאידך. איש לא רואה. איש לא יודע שהחלונות צריכים להיות סגורים, אז פותחים אותם כדי שייכנס אוויר. אבל תבינו, אנחנו לא תמיד נושמים באותו הקצב.
זו הבעיה בנכות ללא נראות. להנכיח נכות מסוג כזה בעולם שבו כולם נורא רוצים להיות מהממים וטובים ו"לשלב בעלי מוגבלויות בחברה ובמקומות עבודה" זה לא פשוט. ב' ואני ושכמותינו השתלבנו בחברה זה מכבר, ותקענו את כל אלה שמתים לשקם אותנו עם בעיה חמורה בנרטיב. חלקנו מעולם לא עזבנו שום חברה, כך שאין איפה לשלב אותנו, ואז בכלל אנחנו מחרפנים את המערכת. אין לנו מקום באף ברושור ואין לאיש אף דחיפות ליצור שום מודעות כלפינו, כי זה לא יעזור לרייטינג של אף עמותה.
לשקם חולה מותש בפיג'מה זה קל ומצטלם יופי. אבל לך תשקם עכשיו את הבחור עם החליפה של דולצ'ה וגבאנה שמרוויח בשעה יותר ממה שאתה מרוויח בחודש, או תן הזדמנות לבחורה שכבר מוציאה מוסיקה בעולם, ולא מעוניינת לנטוש את האני הנוכחי שלה לטובת פרויקט "האני האחר" עם תלמידי "רימון".
והאירוניה המדכאת פה, היא שדווקא אנחנו אלו שמהלכים על חבל מאוד דק, כל הזמן, ומאוד צריכים את העזרה ביצירת המודעות הזאת. דווקא במקומות שבהם הנכות כאילו נסתרת היא הופכת למסוכנת, כי אלו המקומות שבהם אנו יכולים להיכשל ולמעוד. זה מתבטא בדיוק במקומות בהם כבר השתלבנו. בעבודה בעיקר. אצל רוב חבריי, זו הבטן הרכה. ב' ראוי ליחס רגיש יותר. צריך להבין שיש להעיר לו בצורות מסוימות, וכל יחס אחר עלול לפגוע באיכות העבודה שלו וכתוצאה מכך באיכות החיים שלו – וזה ייחשב, בצדק, לאפליה. יחס תואם לכל בעל מוגבלות בכל מסגרת, הוא חובה. פשוט ככה. אם יש לך עובד עם כיסא גלגלים או קביים ובמקום העבודה יש מדרגות, אתה מחויב להתקין לו רמפה, ולהנגיש לו את מקום העבודה, נכון? הרי כל בעל מוגבלות פיזית נראית היה זוכה להנגשה כזו ללא שאלה בכלל, בין שהבוס מחויב על פי חוק, ובין שמדובר על אנושיות ומוסר.
אז היחס המיוחד שמגיע לו, ההתחשבות במחלת הנפש שלו – זו הרמפה של ב'. זו הרמפה של רבים מאיתנו. שנוכל להסביר, ללא בושה, שאצלנו בראש לפעמים דברים מתקבלים אחרת. "רמפה" מסוג זה, יכלה לאפשר לב' לבוא באותו השבוע אל המשרד ולומר: "חברים, אני מתחיל תרופה חדשה, אני עובר משהו קשה. אני מבקש שתדברו אלי בצורה עדינה יותר כי אני מגיב רע לדברים שנשמעים כמו אגרסיה". וכל האפיזודה המיותרת הזאת הייתה נמנעת. הפעם כמה ימי מחלה טיפלו בסיטואציה. אבל מה יהיה בפעם הבאה? מה אם יום אחד ב' יחטוף התקף במשרד?
"האיש מחבב אותך", אני אומרת לו. "אז תספר רק לו. לא לבוסים האחרים. לפחות שיחפה עליך אם יקרה אי פעם משהו נוסף. שיידע שאתה הולך ושתחזור והכול בסדר", אני אומרת לו. "את לא יכולה לדעת את זה בוודאות", ב' אומר לי. "כולם ערכיים חביבים עד שזה מגיע למקום שבו הם צריכים להראות הבנה אמיתית בקשר לזה. לא בטוח בכלל שמותר לגעת בדברים יותר עמוקים מדאחקות של ארוחות צהריים. ככה זה עולם הכביכול בריא הזה. כל פעם שאני כאילו חוזר, אני כבר לא יודע אם אני נמצא שם בכלל. ככל שאני יותר משקיע בלהסתיר את השונות שלי, ככה עולה הסיכוי שיום אחד היא תפרוץ ובגדול". והמשפט הזה שלו, מבהיר לי משהו שלא ראיתי מעולם.
מבחינתי מעולם לא הייתי "השונה"
הסתכלתי על זה לא נכון עד היום. כול הזמן חשבתי שכשאני מטיפה לקבלת האחר אני מבקשת מאנשים לקבל אותי ולראות אותי, מתוך מקום של התנצלות ורצון להשתייך ולהתקבל לחברה כלשהי, שאולי לא באמת קיימת עבורי. חברה שבה "האחר" הפרטי מבקש לחסות בצל "האני" הכללי, ו"השונה" מבקש את אישור "הדומה". אבל עבורי, מעולם לא הייתי "השונה". ול"אני" שלי לא היה "אחר". זה פשוט אני. כול ה"עולם הבריא" שב' מזכיר שייך לאנשים שאני צריכה לקבל אותם. אני צריכה לקבל את השונות שלהם.
גם אני צריכה להתחיל לראות את האחר הבריא הזה, ולהבין מה הליקויים שלו. מה המוגבלות התפיסתית של כל שדרן רדיו שקורא לי "מטופלת" לעומת כותבים אחרים, שלהם הוא קורא בשמם הפרטי. של כל אדם שאומר לי "לא רואים עליך". גם אני צריכה להבין שאדם בריא לא מבין שכאשר נכה מבקש ממנו "תתייחס אליי כמו כולם", זה אומר: אל הכישורים שלי אני צריך שתתייחס כמו אל כל אחד, אבל לא שתתעלם מהצרכים שלי.
ה"אחר" שלכם הוא הנורמה שלי. ואתם האחר. זה מסובך להבין, ועוד יותר לקבל וליישם, אבל אני מרגישה שיש פה משהו פשוט בסופו של דבר. אולי אם אוכל להבין מה המוגבלות שלי בראייתי את האחר הנורמטיבי, ולהבין איך אתם רואים ותופסים אותי, אמצא את הרמפה שתנגיש לכם הבנה אלי. אני רק אשמח אם תקראו את הטור הזה עוד פעם, ותבינו, שיש עולם שאתם האחר בו. יש עולם שאתם המוגבל בו. אתם אומרים שאתם רוצים לראות האחר, אבל אתם לא נותנים לו לחיות בנוח עם עצמו.
צר לי. ב' לא אמור ללבוש כותונת כפיתה לעבודה כדי שתבינו שאתם האחר שלו. הוא אמור לחיות לידכם בידיעה שאתם יכולים להכיל אדם עם חליפה סכיצו-אפקטיבית. ואם אחרי שקראת את הטור תבינו שפה ושם אתם קצת קדומי דעה או מוגבלים, תודו בזה. ואז דברו איתי ונתקין לכם רמפה שתטפל בזה. בתור אחת שכבר קיבלה את המוגבלות שלה ושמה אותה בחוץ, אני אומרת לכם: זה לא יהיה קל. אבל זה שווה. עם כל הקושי. אני אדם חופשי. ונגיש. ויש לי חבר עם עבודה של גדולים שבוכה איתי ב"ענן על מקל" ונותן לי טישו של "הלו קיטי" לנגב את הדמעות.