הייתי דוגמנית של מכונות כביסה. פול-טיים. הכסף היה נפלא. הייתי שייכת לסקטור המצומצם והלא כל כך מתוגמל מבחינה סלבריטאית, של נשים שנראות רגיל-מעולה. וכשהסוכן שלי היה אומר את זה, זה היה נשמע כמו מילה אחת: רגילמעולה. לא הכירו את השם שלי, ולא הזמינו אותי לפתיחות. מס הכנסה לא חקר אותי ולמעשה אף אחד לא שאל את עצמו מה עשיתי השבוע, חוץ ממעגל מצומצם מאוד של חברים ובני משפחה, שאני מניחה שגם אם לא הייתי דוגמנית של מכונות כביסה היו מתעניינים בי. אני רק מניחה. כלומר, אני מקווה. אני עוד לא לגמרי יודעת איך זה לחיות חיים מלאים בלי להיות דוגמנית מכונות כביסה. אולי זה שונה לגמרי מחיים רגילים. אבל כל חיים, למעשה, הם מיוחדים.
אמרתי שהייתי דוגמנית של מכונות כביסה, אבל גם זה לא בדיוק נכון. הייתי דוגמנית של קו מאוד ספציפי של מכונות כביסה, שיוצר בתשע השנים האחרונות על-ידי חברת ענק גרמנית למוצרי חשמל ביתיים, שכל מי שנכנס אי-פעם לְבית, מכיר את שמה: קומפליט זאוברקָייט. כלומר: ניקיון מופתי. עם הלוגו האהוב: ציור של סמרטוט. הייתי הפנים והגוף של אימפריית הצחצחנות הזו בסניפה המקומי, וכל פעם שאתם רואים פרסומת למכונת כביסה מהדור החדש-יחסית של מכונות הכביסה שלהם, זו עדיין אני שם, פותחת את דלת המכונה, מסובבת את כפתור הטיימר או דוחסת פנימה כבסים. אפשר להגיד הרבה דברים על העובדה שצריך אישה שנראית רגיל-מעולה כדי למכור מכונות כביסה. למה לא גבר? למה לא דוגמנית מהזן שמוכר לכם את שאנל, דולצ'ה וגבאנה או את מותג האופנה "חמסין"? ולמה לא אישה שנראית רגיל-רגיל? אבל זה העולם שבו אנו חיים, עדיין. כביסה עושות בעיקר נשים, את מכונות הכביסה בוחרות נשים, אין בה שום זוהר במכונת הכביסה, כביסה לא מוכרת לאף אחד אשליה בקשר למשהו, בטח לא לגברים, ההיפך, היא מורידה את כולם לקרקע. אני בדיוק זה. במראה קצת יותר מעולה.
ואז הכרתי את יפתח. אצל הדוגמניות הרגילות, לא הרגילות-מעולות, אלא הרגילות במובן שאותן אתם מכירים, כלומר הזוהרות, אלו שמציגות לכם מעדני חלב וג'ינסים בגזרת שן-של-מזלג, חיי האהבה מסתכמים לרוב בהיכרות עם כדורגלנים לתקופות באורך שונה של זמן. אני לא הייתי בליגה הזאת. כדורגלנים אף פעם לא החזירו לי לייק. לכן נאלצתי לרדת קצת יותר נמוך, לרעות בשדות צהובים יותר, ואני לא מצטערת. יפתח הוא בכל זאת ספורטאי. אמנם לא שחקן כדורגל, אלא כדור-נוצה, שזה ספורט מכובד מאוד, פופולרי בהודו ובקולוניות בריטיות לשעבר, בדמינגטון קוראים לזה לפעמים, למרות שיפתח מתעקש שזה לא בדיוק בדמינגטון. כי בדמינגטון זה בעברית "נוצית".
יפתח הוא אחד משחקני כדור-הנוצה הישראלים הטובים בכל הזמנים. זה אמנם לא אומר הרבה, אבל זה יותר טוב משום דבר. הוא לא הרוויח כלום מכדור-נוצה והתפרנס מדיגמון מגני זיעה למצח. גם לו יש מראה רגיל-מעולה, או למעשה סתמי-מעולה, אם לדייק. הכסף היה מזעזע. אבל עשיתי מספיק בעצמי. הכרנו באירוע של הוועד האולימפי, שבאופן טבעי הגיעו אליו דוגמניות פחות נודעות בשביל למצוא מישהו מענף ספורט פחות נודע. חלקן הסתפקו אפילו בכאלה שעוסקים בספורט שאין בו כדור. מעט קיצוני לטעמי, אבל אני מסוגלת לכבד. מה שקרה הוא שהתאהבנו. לא במובן הצהובוני. באמת התאהבנו. וההשפעה של ההתאהבות הזאת עליי הייתה בולטת מאוד. התחלתי לחרוג מאיזורי הנראית רגיל-מעולה, ולכיוון המעולה-מעולה. פשוט זרחתי. אי אפשר היה לפספס את זה. כמובן שצבע העור השתנה, משהו בעיניים פרח. חברות קרובות אמרו לי שמבנה הפנים שלי כבר לא כמו שהיה, השפתיים, המחיצה בין הנחיריים. תמונה אחת שווה אלף מילים ותמונות שלי התחילו להיראות מהמם. נראיתי כמו עשרה מיליון דולר. זה לא עבר בשקט. בוקר אחד התקשר אליי הסוכן שלי ואמר שיש בעיות. קומפליט זאוברקָייט לא מרוצים.
נכנסנו לסדרת דיונים מרתונית. התברר שעל פי החוזה שחתמנו איתם, אני חייבת לשמור על המראה הרגיל-מעולה שלי, אחרת יש להם עילה לתביעה בשל הפרה מהותית של תנאי החוזה וסילוקי המיידי מן התפקיד. מה כולל המראה הזה ומה נחשב הפרה מהותית שלו, את זה הם השאירו מעורפל. הסוכן שלי, שאליו הצטרפו בינתיים שני עורכי דין מתוך סוללה שעתידה לגדול, כך הובהר לי, בקצב של עורך-דין ליום כל עוד המשבר נמשך, אמרו לי שבכוונה זה נשאר מעורפל. זה משאיר את הכוח אצלם. ישבנו אצל סמנכ"ל השיווק המקומי של קומפליט זאוברקָייט, בקומה המאתיים חמישים של בניין בשולי רמת-גן, עמוק בתוך השמיים, והשווינו תמונות שלי מאותו השבוע לאלו מלפני שהכרתי את יפתח. הם ידעו על יפתח הכל, ולמעשה פתחו במעקב אחריו מסביב לשעון, כשקואורדינטות המיקום שלו משודרות בזמן אמת לבעלי המניות בגרמניה. הם חשדו שמדובר בתרגיל של יבואן מתחרה של מכשירי חשמל לבית, שידוע בטקטיקות הנבזיות שלו. על יפתח הם שמעו מאיתנו. זה קרה כי עורכי הדין שלי הצביעו עליו כסיבה לשינוי שחל בי, ניסו להוריד ממני אחריות ולמעשה המליצו בפניי, בשיחות סגורות, על האפשרות שנתבע אנחנו את יפתח במקביל, וכך נגדר את הסיכון שבפיטוריי. סירבתי. הרגשתי שהוא הגבר של חיי.
ואז, כמעט בלי מלים, גרם לי הסוכן שלי להבין שכדאי שניכנס פשוט להריון. ידעתי שברוב מקומות העבודה, בשל חרירים בחקיקה ושוביניזם בסגנון שנות ה-30 של המאה ה-18, כניסה להיריון היא פתח לתאונת רכבת תעסוקתית. אבל במקרה שלי, זה יכול אולי להיות אחרת. מה טוב יותר מבחינת קומפליט זאוברקָייט מאשר אישה במראה הריוני? האסוציאציות המשפחתיות, אשליית החיים-עצמם, ההתכה בקרקע. הכל רק יתעצם. גם ככה יפתח ואני כבר התחלנו לדבר על זה. בסימנים עדינים שרק שנינו הבנו, שלחתי את הסוכן שלי לגשש. התגובה שהגיעה שמחה אותו מאוד. הריון אמנם גם הוא מהווה כר נרחב לשינויים במראה, חלקם לטובה, כך רמזה לנו הנהלת התאגיד, אבל כל אלו בטלים בשישים לעומת ההצהרה שיש בעצם הכניסה להריון וברוח הגבית שהריון מביא לערכי המותג. "הריון", כתב לנו מנכ"ל קומפליט זאוברקָייט העולמית ממשרדיו שבפרנקפורט, "הוא מן הדברים המופלאים ביותר שבטבע. דור חדש בא לעולם! בדיוק כמו המוצרים של קומפליט זאוברקָייט, הריון הוא הצהרת כוונות לחדשנות ללא תחליף. קומפליט זאוברקָייט משקיעה בכל מוצר שלה מבחינה הנדסית ועיצובית בדיוק כמו שאמא משקיעה בעובר שלה. תהיה זו גאווה גדולה עבור כל משפחת קומפליט זאוברקָייט לקחת חלק בהריון המתפתח. אנחנו נראה בכך ממש כאילו קומקום חדש או מייבש כביסה של קומפליט זאוברקָייט עומד לבוא לעולם. בידידות, אלברכט". "הם מבינים שיש להם פה אסטרטגיית יציאה", פירשן הסוכן, "עדיף להם בהרבה הריון מאשר מה שקורה איתך עכשיו. ולהחליף פרזנטורית באמצע הקמפיין? ועוד קמפיין למכונת כביסה עם תכנית סחיטה לכריות שלמות? הם אולי גרמנים אבל הם לא פסיכופטים".
ההריון עבר בשלום. תשעה חודשים שמתוכם ביליתי כשבעה מול מצלמות ולצד דגמים בוהקים של מכונות כביסה, ועוד שניים שבהם נותרתי בבית עם אמי וחמותי ובסופם עקבתי בערוצי טלוויזיה נישתיים אחר יפתח, במסלולו לקראת ההישג הגדול של חייו: העפלה למשחקי הפלייאוף של אליפות העולם לא-כולל-הודים בבדמינגטון שנערכה בסרי לנקה. ואז הוא נולד. יפתח עוד הספיק לגלוש אל חדר הלידה ממש עם הצירים האחרונים, לאחר טיסה של עשרות שעות, נושא על צווארו מדליית בדיל נוצצת, שמייצגת את המקומות 4-10 באליפות שבה השתתף. כיוון שבדיל לא נחשב שֶם בעברית, החלטנו לשדרג סימבולית את הישגו של האב הטרי, וקראנו לילד ארד. ארד, בעיניי, כבר כשיצא אל העולם, היה התינוק היפה ביותר על כדור הארץ. אבל במושגים אובייקטיביים, ואני מודעת לכך היטב, הוא סטנדרטי לגמרי ואולי אפילו מעבר לכך: ממוצע. אם כי מעולה. ממוצע כיהלום. הוא נולד לשני הורים כאלה. היו אלו הגנים הרגילים שלי והסתמיים של יפתח שעורבבו בצורה כל כך חד פעמית, ויצרו את הילד, שהלך וגדל, עד שהפך בן שלוש. או-אז התגלה על-ידי אחד ממנהלי השיווק הזוטרים של קומפליט זאוברקָייט, ביום צילום חגיגי למכונת הדגל החדשה שלהם: "קליאופטרה 5", בעלת המנגנון החדשני ללכידת גרביים שנושרות בקרקעית. הילד נראה להם עד כדי כך רגיל, באופן כל כך משובח, שכבר למחרת הציעו לנו שישתתף בקמפיין הבא שלהם – כאחד מאותם ילדים בפרסומות שבגדיהם נמרחים שלא על דעת עצמם בסחי והם נכנסים הביתה, בלתי מודעים לטינופת. אני ערה לעובדות: ארד לא היה מספיק חמוד כדי למכור חיתולים, לא מספיק נאה כדי למכור תחליף חלב, לא מספיק מזכיר את עודד-מנשה-כשהיה-ילד בשביל למכור ערוצי טלוויזיה לגיל הרך. הוא רגיל מדיי. אבל בשביל כתמים הוא מושלם. הם היו מוכנים לשלם המון. נָתַנו להם אור ירוק.
המשבר הסופי הגיע כעבור שנה וחודשיים. שיערו הבהיר מאוד, אך הרגיל, של ארד, החל להתכהות. למעשה כבר הפך לחום אבל נציגיהם בארץ של הגרמנים התעלמו מכך זמן מה, באלגנטיות אירופוצנטרית. בסופו של דבר הגיע הטלפון מהסוכן: קומפליט זאוברקָייט לא מרוצים. הזמינו אותי ואת יפתח לפגישה, באותה קומה מאתיים וחמישים שכבר הכרתי, עם אותו נוף של עננים בואכה הסטרטוספרה. הסתבר מהר מאוד שהחוזה מאפשר להם להעיף את הילד לכל הרוחות וללא כל פיצוי אם ישתנה באופן שיזיק לתדמית שאותה הם מבקשים למכור. ילד בעל שיער חום זה לא מה שהם צריכים. עם כל הכבוד לפלורליזם ולהערכתם הרבה לגיוון המקומי הרב, מכונות הכביסה הן עדיין מוצר לבן. ולא בכדי. בלענו את רוקנו. ואז זה הגיע. על השולחן, כאילו משום מקום, צץ בקבוק פלסטיק, ועליו תצלום של גבר בגיל העמידה, מתגאה, בחיוך בוהק, בבלוריתו הבהירה. "תִצבעולו", אמר מישהו, למרות שלא ראינו אף אחד בחדר שהזיז את שפתיו. הדבר נאמר ומייד נבלע בקירות. שתקנו כעשר דקות ובסופן הרמתי את הבקבוק בידי השמאלית. חלצתי את הפקק ומזגתי את מה שהיה בפנים לתוך קערת המאפים. סולקנו משם בבושת פנים, וכבר באותו לילה בישר לי הסוכן בקול שבור: "זה נגמר. הם לא רוצים לראות את הפרצוף שלך יותר ליד המכונות שלהם. אוף וידרזן".
אבל אני שמחתי. מכרנו כל מה שהיה לנו, איגדנו את כל החסכונות, ויצאנו למסע במדינות הקומון-וולת': כלומר, כל מקום שדגל בריטי הונף שם אי-פעם, שם היינו. יפתח משתתף בטורנירי כדור-נוצה, ארד פוגש חיות שמעולם לא ראה קודם לכן, פוסום, קואלה, ואפילו ציפורי קוקברה, ואני חיה את החיים כמו שתמיד חלמתי לחיות אותם. כל יום במקום אחר, רק שלושתנו, עושים הכל בעצמנו: קונים חזה אווז וצנון בשוק מקומי, מאזינים לפעמוני הכנסיות, לקרקושי משאיות בנסיעתן או לקולות המואזין, בוהים באיזו הפגנה חולפת. וכביסות עושים במכבסות. שם אנחנו יושבים וממתינים שלושתנו, יפתח עם מגן זעה למצחו, ארד עם בובה של כלב ים ניו-זילנדי, ואני. שוכחת את עצמי לגמרי, עמוק בתוך התוף, חיה חיים רגילים, חיים מיוחדים.