עשן האירועים והתקרות הקורסות באירופה השכיחו מהר מדי את אחד מהישגיה הטכנולוגיים הגדולים ביותר של האנושות: בקומה השנייה של מלון ארבע העונות בסיאול, משני צידיו של שולחן, ניצחה לפני מספר שבועות המכונה את האדם. מדובר באדם דרום-קוריאני בשם לי סדול, ובשולחן שעליו נחו חייליו העגלגלים של משחק ה-"גו", משחק מעורפל, אינטואיטיבי, סבוך לאין ערוך יותר מהשחמט, ושסדול הוא מבכירי שחקניו. המומחים העריכו שייקחו עוד 10 שנים לפחות עד שיובס במשחק הזה מוח בשר ודם, אבל סדול הפסיד, מחה דמעותיו, וגוגל, יצרנית האלגוריתם "גו אלפא" שהשפיל את האיש המסכן, החליטה סוף סוף לעלות שלב ולהראות לבני האדם כיצד משתינה עליהם המכונה במשחק הקשה ביותר, הקשה ביותר באמת, משחק שחוקיו משתנים מדי כמה שנים ועדיין הם נצחיים כאור השמש, משחק שבו כולם תמיד מפסידים ועדיין יש מי שתופס את עצמו מנצח, משחק שמיגנט אליו פסיכופטים מכל הסוגים, גאונים וכסילים, משחק נפלא ואכזר, משחק חם ולח ודל צמחייה, לפחות באיזורים מסוימים שלו, משחק שנקרא: המזרח התיכון. ואני, בשל אופיי השקט, זה שאפשר לי לשבת שעות ארוכות מול שחקן הגו הקוריאני ולבצע בדממה את המהלכים שהכתיבה לי בקולה המתכתי קופסת הגו השחורה שהרכיבו מיטב מהנדסי החומרה, נבחרתי לבצע גם את הוראותיו של האלגוריתם החדש, שנברא לשם השגה סופית ומוחלטת של שקט במרחב שבין הים התיכון ועד המפרץ הפרסי, וצפונה עד היכן שאחרוני הגמלים עוד מותירים את גלליהם המאורכים. אלגוריתם שנקרא בשם ההולם: "אלפא שוקראן".
את הכבוד שבלחיצה על כפתור ה-"התחל" זכה אמנם לקבל סמנכ"ל הלמידה החישובית של החברה, אמריקאי יליד פקיסטן נאה וגבוה, אבל אני הוא זה שאמור היה לקחת את הדברים הלאה ולהיענות לכל אחת מדרישותיו של האלגוריתם. וכך, בתום שמונה עשר חודשים של עבודה אינטנסיבית, שבהם הוטענו שרתי "אלפא שוקראן" בתולדותיו של האיזור בעשרות שפות – כל טקסט שנכתב, כל נאום שנישא, כל ניתוח פסיכולוגי של כל דמות גם שולית ביותר, כמו למשל אשור בל-ניששו, מלך אשורי מן המאה ה-15 לפני הספירה, כל מסמך מתקופת פרגלי איברהים פאשה (וזיר עותומאני גדול), כל הצבעה בכנסת ישראל וכל התקפת טילים על כווית, ואחריהם עוד תשעה חודשים שבהם בנתה המכונה תסריטים אינספור, תסריטי נגד, ותסריטי נגד-נגד, שהתכתשו כולם זה בזה עד שהגיעו לאיזו תוצאה בסוף הזמן – רק אז, בתום הניתוחים כולם, פלטה סוף סוף "אלפא שוקראן" את ההוראה הראשונה בדרך אל גן העדן. פענחתי את רצף האותיות והקראתי את מה שהבנתי לתוך מיקרופון: "לבנות אוהל גדול ליד חרבת אל-ג'ופור".
כאן המקום לציין שלפרויקט היומרני הזה היו מתנגדים גדולים מבפנים ומבחוץ. תנועת החרם BDS טענה שלעובדה שהמזרח התיכון שסוע כל-כך אחראי רק שלטון הכיבוש הישראלי, ולמעשה ביקשה להחרים את "אלפא שוקראן" משום שחלקים מהאלגוריתם פותחו על ידי סניף גוגל בישראל. אין זו בקשה מופרכת, כאשר מדובר באלגוריתם שאמור לפתור סכסוך מורכב שלישראל יש בו, בלי ספק, צד משמעותי. גוגל הציעה פתרון יצירתי: חלקים אחרים של האלגוריתם פותחו בערים פלסטיניות, בסניפי גוגל-פופ-אפ שהוקמו במיוחד לשם כך. כך נוצר סוג מסוים של איזון. בעיה גדולה נוספת התעוררה בשל סירובה העיקש של דעאש לשתף פעולה, זאת למרות ש"אלפא שוקראן" הצביעה, עוד לפני פתיחת המשחק, על דעאש כשחקן בעל השפעה איזורית רבה. מן הצד השני היו גם מי שסירבו לאפשר כלל לדעאש להשתתף, אפילו אם תשלח נציג. כך נהגו ארצות מתונות אחדות בשולי המזרח התיכון, ואיתן כמובן גם ישראל, שדרשה אף לשנות את שם האלגוריתם כדי שיכיל גם מרכיב בעברית, כאות לחשיבותה של הדמוקרטיה-כביכול היחידה בשטח, והציעה סדרת שמות חלופיים וביניהם "תודה שלום", "עליכם סאלם עמוק", "שלום כתיר", "שלמה המלך" (כמחווה לחכם באדם), "שלום שלום", ו-"חלום של שלום מתוק חילווה חילווה 5", שם שנוצר בעצמו על-ידי אלגוריתם צה"לי, אבל נדחה ללא דיון כמו שאר השמות. כך או כך, הסירוב לאפשר לדעאש להשתתף גרם לאפקט ההפוך: דעאש הוציאה באופן מיידי סרטון וידיאו, שבו ריסקה והטביעה בים האדום טלפונים עם מערכת ההפעלה של אנדרואיד, ואחר-כך הציגה את ראשו הכרות של מי שהיה אחראי על קמפיין גוגל-אדס שלה, וכך בישרה שתסכים לקחת חלק במשחק הזה, שלו היא בזה. מנהיגי שבטים רבים במרחב כולו הלכו בעקבותיה. ראשי מדינות פענחו קפצ'ות וחתמו על הסכמים וירטואליים. שרים ומפקדי צבא אישרו השתתפות בוואצאפ. טסתי מבוסטון – שם יושבת המחלקה המיוחדת שלנו, סטארטאפ שנרכש למעשה על ידי גוגל בעשור הקודם – לחרבת אל-ג'ופור, שנמצאת עמוק במדבר של צפון-מזרח ירדן, ופיקחתי על הקמת האוהל. כולם הגיעו.
הוריתי לאלגוריתם לעבור למהלך הבא. לאחר חשיבה מאומצת של חמש או שש דקות, הוא פלט משהו שהקראתי מיד, גם אם עוד לא הבנתי לגמרי את משמעותו: "להגיש לכולם מרק ראס בן חאמוד, חמוץ מתוק, עם סלרי". העובדים המסורים שהקיפו אותי פתחו מיד במלאכה – הזמנת החומרים, שינועם והפיכתם למרק. מסתבר שמדובר במרק מן המטבח הסורי-חאלבי. הצוות המסייע היה ערוך מראש לכל הוראה, קפריזית ככל שתהיה, החל מהפצצת המאהל כולו מהאוויר באמצעות מסוק, ועד הפשטת כל הנוכחים וגלגולם בעפר. מרק חאלבי נראה כמו משהו יחסית פשוט, וגם לא כזה שמעורר מחלוקת. מי לא אוהב מרק? כעבור כמה שעות היה המרק מוכן. מאה וחמישים הנוכחים לגמו כולם מן המרק ונהנו מאוד. אחדים, שנראו מתוחים מאוד עם תחילת המפגש, והסתובבו בינינו עם קלצ'ניקובים טעונים, נרגעו קמעא וחלקם אף הירפו מכלי הנשק. חיוכים הפציעו. אכן, חשבתי לעצמי, מותר האלגוריתם מן האדם. הנה, באיזו קלילות גאונית, מתחילה המכונה להתיר את אחד הפלונטרים הסבוכים ביותר שידעה התבל. אפשרתי לה כבר לעבוד בקצב שלה, וכל מה שהיה עלי לעשות הוא להמתין לאנימציה של נורה ירקרקה, שתופיע על המסך. כשהופיעה, ידעתי שהצעד הבא כבר מוכן. לא ידענו למה לצפות, אך אין ספק שאבן משמעותית מאוד הונחה כבר בדרך אל הסכם כלל איזורי. אולי המהלך הבא יהיה פירוז של הכוחות החמושים, ממזרח ועד מערב?
האות הגיע. שוב קראתי מן המסך, ללא כל פרשנות: "כופתא בטחינה". קולות של שמחה והסכמה נשמעו מסביב. העובדים הרבים פתחו במלאכת ביצוע ההוראה. מדובר על מנה אהובה מאוד במטבח הירדני, אך כמובן שלא רק שם. אין מי שגדל במזרח התיכון ולא אוהב כופתא בטחינה, לפחות בקרב אוכלי הבשר. זוהי תערובת בשר מתובלת, עשויה בתנור עם טחינה מעל. ניתן להגישה בקציצות, או באופן משוטח. "אלפא שוקראן" לא התעקשה על דרך עשייה מיוחדת, ולכן ניתן לנו החופש להחליט. לאחר דיונים, שכללו גם התייעצויות עם מרכז הבקרה האמריקאי, החלטנו ללכת על קציצות. חלפו, כרגיל, שעות מספר, שבהן נשנשו האורחים מן הכיבוד הקל שהוכן מראש, ואז הוגשה הכופתא בטחינה, על גבי מגשים מהודרים. כולם זללו. נינוחות ירדה על המאהל. מישהו רצה לשאת דברים. על-פי הכיתוב שעל דש בגדו, ניתן היה להבין שמדובר במצביא עיראקי כלשהו. "כולנו אחים", הוא אמר, "בעזרת אללה נגיע לעמק השווה". כולם מחאו כפיים, למעט המחנה הישראלי, שבאופן כללי נראה ממורמר מעט. "לא כולם פה ערבים", מלמל שם מישהו, "עשו גם אוכל בעוד מקומות, אתה יכול להגיד למכשיר שלך. על הכור היתוך שמעו בגוגל?"
אני סוג של ישראלי לשעבר, או בעצם בן לסוג של ישראלים לשעבר. שלוש שנים מילדותי העברתי בישראל, אך האנגלית שלי מושלמת ואי אפשר לנחש שאני לא דור רביעי של בוסטונאים. תסרוקתי אמריקאית וכך גם הדרכון. מובן שנאסר עלי להגיב לפרובוקציה, או לגלות כל סוג של אמפתיה לטענותיהם. המשכתי בתוכנית כרגיל. דמדומים של אחר-הצהריים ירדו על המאהל. כולם ציפו במתח רב למהלך הבא. משהו גדול כבר צריך לקרות, כולנו הרגשנו. המשחק המקדים הסתיים. אין ספק שעכשיו תעבור המכונה אל הכלים הכבדים, אל הארטילריה. אולי תזמן שיחת ועידה עם נשיא ארצות-הברית. אולי תפילה מולטי-דתית. אולי חיבוק המוני. אולי (קיווינו שלא) טקס התאבדות יפני. הנורה הבהבה בירוק. הקראתי את מה שנכתב: "מוסחאן". היו ששחררו מעיניהם סימני שאלה, אבל הפלסטינים שישבו איתנו ידעו מיד במה מדובר: עוף צלוי על פיתה. והם לא היו היחידים. רבים זיהו את המנה הנפלאה. האכזבה היחידה נבעה מכך שאחרי מנת בשר כה כבדה כמו כופתא בטחינה, המעבר למוסחאן נראה טיפה לא במקום, טבעי יותר היה להתקדם אל משהו קליל, סלטי יותר אולי, אבל אלגוריתם זה אלגוריתם ואין להתערב בהחלטותיו. אכלנו מוסחאן. הוראתה הבאה של המכונה היתה: "לישון". הלכנו לישון.
בבוקר תפס האלגוריתם-לפתרון-כל-הקונפליקטים-במזרח-התיכון כיוון מאוד ברור: התעוררנו אל כנאפה ופיסטוקים, ומיד לאחריהם קפה. אחר כך טעמנו סומאקייה – מנה עזתית עם סומאק, טחינה, מנגולד, בשר ועוד. כשהרגשנו מלאים, עברה "אלפא שוקראן" להוראה הבאה: מעמולים עם אגוזי מלך. ידידות עמוקה החלה להירקם בין האורחים. הרובים הוסתרו זה מכבר מתחת לכריות לשטיחים, וקשה היה לדעת מי שייך יותר לדעאש ומי חבר קרוב של אסד דווקא. עם זאת, מרמורו של הצוות הישראלי הפך כבר לכעס, והתפקע לחלוטין עם מהלכו הבא של האלגוריתם: בראזק – לחם מצופה בסומסום, פופולרי במיוחד בסוף ימי הרמאדן. הם קמו ונטשו את המאהל, עלו על הג'יפים שלהם ונעלמו בענן של אבק.
גם אם חשבנו שזה רגע מכריע, שלכך בדיוק כיוון האלגוריתם באיזה אופן מתוחכם, כלומר, אל סילוקם של הישראלים מן האינטראקציה על מנת לעבור לשלב הבא, האמת הסתברה כמעורפלת בהרבה. ההוראות המשיכו ליפול עלי כאילו דבר לא השתנה. עוד ועוד מנות, בשר טחון, בצק, סוכר, טחינה וחומוס, ירקות מירקות שונים, פול, ושוב, מהתחלה, עאטייף, מקלובות, מלאבי, מנסף, טבולה ואפילו אש אל-בולבול, קינוח גלילי! האורחים הלכו והתפטמו, חלף לו לילה ועוד לילה, ולפתע היה נדמה לכולם שדווקא הישראלים הרוויחו איכשהו, אולי נמלטו בזמן. שום דבר לא עצר את שטף ההוראות הקולינארי. נראה שהאלגוריתם, משוכלל ככל שיהיה, לא מסוגל לתת הוראה שאיננה כרוכה איכשהו באוכל או שינה. הֵזָנוּ אותו כל הזמן במתרחש, מה מצבו של כל אחד באוהל, כמה הוא שבע או רעב, אבל המנות המשיכו לטפטף, כאילו אין למידע הזה משמעות.
החלה שוב סדרת התייעצויות עם אנשי הקוד בחוף המערבי, ואחר-כך עם מומחים שונים בעולם כולו. הניסוי היה חשוב מכדי לגדוע אותו באיבו. לבסוף הגיע אל המקום חתן פרס נובל הולנדי, מומחה לאינטליגנציה מלאכותית, אדם ששולט בתשע שפות שמיות ומכיר לעומקה את ההיסטוריה המזרח תיכונית. לאחר שתשאל את הנוכחים, או לפחות את מי שנשאר מהם ולא עזב מרצונו או על גבי אלונקה (היו גם שלושה שנפטרו מאכילת-יתר), סיכם את מסקנותיו. במסיבת עיתונאים שכונסה מחוץ למאהל הוא חלק אותן עם עיתונאים מכל העולם: "האלגוריתם אלפא שוקראן", אמר המדען הדגול, "הצליח בתוך עשרה ימים לפתח בעצמו, בצורה עצמאית לחלוטין, את אותו המנגנון בדיוק שפותח במשך אלפי שנים באיזור הזה של הגלובוס על ידי בני אדם. בשפה האנושית קוראים לזה 'סולחה'. מדובר בהרבה מאוד אוכל שאוכלים יחד בתוך אוהל עד שמגיעים להבנה. אנחנו עדים פה לפריצת דרך טכנולוגית חסרת תקדים. הבעיה היא שכרגע לא מצליח האלגוריתם לצאת מתוך הלופ של הסולחה, שהוא לופ אינטנסיבי מאוד מבחינה לוגית. קשה לדעת אם הנתונים בשלים בשביל מעבר לאלגוריתם משוכלל יותר. תודה רבה ובתיאבון!"
המוזמנים המשיכו לאכול, למרות שהלכו והתמעטו. אף אחד כבר לא חשב ש"אלפא שוקראן" תעשה למזרח התיכון את מה שעשו דודניה האלגוריתמים לשחמט או למשחק הגו. איש לא האמין שתצליח באמת להביא איזה שינוי, מעבר לעלייה מאסיבית במשקלם של כמה אנשים עם שפם. אני עצמי סעדתי איתם. בגוגל עקבו. מה עוד נשאר לעשות? עזבו אותנו עוד ועוד אורחים, כבדים ומיואשים, אבל האוכל היה מצוין ולא נסוג מרמתו המקורית אפילו מילימטר. עובדיו המסורים של הקונגלומרט הבינלאומי הגישו אותו באותה התלהבות לחמישה אנשים, כפי שעשו זאת בתחילה למאה וחמישים. נותרו בסופו של דבר שלושה. אחד מהם, שזיהה עצמו כלוחם בכיר בג'בהת א-נוסרה, קם ממושבו לאחד מנה מופלאה של עלי גפן. הוא איחל לכולם בריאות ואריכות ימים ועזב תוך שהוא יורה אל השמיים באוטומט, לאות פרידה. כשעה מאוחר יותר הוגשה לשניים שנשארו קוסא בג'יבן, פשטידת קישוא בגבינה, ומיד כשנבלעה הפרוסה האחרונה קם ראש מועצה שהגיע מעיירה רחוקה בלבנון, ונטש. היינו שם אני, צבא עובדים, ואורחת אחת אחרונה, מרמאללה. צעירה מבטיחה, מנהיגה לעתיד. מבטינו נפגשו לא פעם. היא קמה מערימת הכריות עליה ישבה ימים ולילות. לא אגלה פה את שמה. כששאלתי אותה אם תרצה לחזור איתי לבוסטון, אמרה לי שכן. במזרח עלה ירח על המדבר. האלגוריתם היה שקוע באיזה חישוב ארוך, ואז ניצתה לה הנורה הירוקה. סובבתי את המסך כדי שגם היא תוכל לראות: "ניצחנו". אולי היה זה באג – האלגוריתם כבר הוכיח את יכולתו להיתקע בלולאות אין קץ – אבל כשהבטנו אחר-כך על הנוף העצום והצהוב הזה מגובה 30 אלף רגל, הוא נראה מתוק ושליו, כאילו נח עכשיו אחרי כל המלחמות.