מאחורי התופעה העמומה שנקראת "פרופיילינג" ובהיעדר נתונים מצד המשטרה מסתתרים סיפורים אנושיים הנחרטים בגוף ובנפש. צעירים מזרחיים, אתיופים וערבים – כהי עור לרוב, אבל גם כאלה הלבושים בסגנון מסוים או גרים בשכונות מסוימות, חווים כבר שנים שגרה מטרידה: הם מסומנים כמסוכנים במרחב רק מעצם היותם.
צעירים רבים בישראל מתבגרים לתוך תודעה שהמרחב הציבורי אינו שלהם, שגופם הוא חשוד מיידי, ושהמדים הכחולים אינם מסמלים הגנה אלא איום.
לפחות פעמיים בחודש הם נדרשים להזדהות, נחקרים, ועוברים חיפוש במקרה הטוב –בשל מראם או לבושם החיצוני. וכך, מפגשים אקראיים של בקשת הזדהות מצד המשטרה הופכים במהרה לאירועים טראומטיים המשאירים צלקות בנפש ולא אחת גם בגוף. האם נוכל כחברה להתעלם מהמחיר החברתי העצום של פרופיילינג זה?
מחר יתקיים דיון בבג"ץ בעתירה שהגשנו באגודה לזכויות האזרח יחד עם ארגונים נוספים בעניין נוהל הזדהות. כלומר, הסמכות האזרחית שיש לשוטרים לבקש מאזרחים תעודת זהות ולנהל איתם אינטראקציה – גם (ואולי בעיקר) כאשר אין חשד כלל שביצעו עבירה.
רבים מהמתגייסים וחיילים בשירות סדיר, מעדיפים להישאר במדי צה"ל במקום ללבוש בגדים אזרחיים "רגילים". הסיבה? מדים מספקים להם "שריון" מפני עיכובים שרירותיים של שוטרים
העתירה הראשונה הוגשה בשנת 2019. את העדויות לחלק העובדתי, אספתי מנערים וגברים בין הגילאים 18 ועד 30, ואת חלקן אספתי מבית נוער בבת ים. העדויות נערמו במהירה מפתיעה. נערים וגברים, כמו גם המדריכים בעלי חזות מזרחית או אתיופית, שיתפו בחוויות קשות ודומות להפליא: בכל עדות חזר מוטיב הנראות הפיזית והלבוש כ"סמן" שהפך אותם למטרה.
הדהים אותי במיוחד היה לגלות שרבים מהצעירים בשירות צבאי, מהמתגייסים הטריים ועד השחרור מעדיפים להישאר במדי צה"ל גם בצאתם מהבית לישיבה עם חברים, במקום ללבוש בגדים אזרחיים "רגילים". הסיבה? מדים מספקים להם "שריון" מפני עיכובים שרירותיים של שוטרים. במדינה שבה מדים צבאיים מעניקים לצעירים יותר הגנה מהטרדות משטרתיות מאשר לבוש אזרחי, עולה השאלה : מי נתפס כאן כאויב מבפנים, ומי קובע מלכתחילה את גבולות ההשתייכות והחשד?
״אח שלי, קברנו אנשים כמוך״
"אין לי ספק שהסיבה היחידה שבגללה דורשים ממני להזדהות היא צבע העור שלי" סיפר לי ז', איש חינוך ממוצא אתיופי. "זה לא קשור למקום או לשעה. ברוב המקרים פנו אלי בעיר שלי, במרחב שלי באיזור הבית. אתה שחור משמע אתה חשוד… כשאני רואה משטרה אני משתדל לא לעבור לידם, המרחב שלי אוטומטית מצטמצם" סיכם בפשטות מצמררת מציאות מסכנת חיים.
״ביקשו תעודת זהות, שאלו אותי לפחות שלוש פעמים ׳יש משהו שלא צריך להיות עליך׳ אמרתי להם שלא ובכל זאת עשו עליי חיפוש גופני. ברור שהם מבקשים ממני להזדהות בגלל המראה החיצוני שלי ובגלל השכונה שאני גר בה, שכונה קצת קשה. רוב החברים שלי עם חזות מזרחית, כהי עור. זה קורה וקרה כמעט לכל מי שאני מכיר״
"לפחות שלוש פעמים בחודש פונים אליי שוטרים בבקשה להזדהות" סיפר לי א' מדריך במרכז הנוער ממוצא מזרחי. "אם אני מסתובב עם חברים ואני הבחור היחיד עם חזות מזרחית, פונים רק אליי… בכל פעם שזה קרה לי, הרגשתי שזה הורס לי את כל היום, תחושה שאני לא שווה בין שווים, לא משנה כמה אני מתנדב ועושה למען החברה… אני זוכר מקרה אחד בזמן שנת השירות שלי. שוטרים ניגשו אליי וביקשו תעודת זהות, הבאתי להם. שאלו אותי אם אני משתמש או סוחר בסמים, אמרתי להם שלא ושאני מתנדב בשנת שירות. שיתפתי איתם פעולה, ודיברתי בצורה רגועה ולא מתלהמת. אמרו לי ׳אם לא מפריע לך נעשה לך חיפוש׳ ולפני שהספקתי לענות, הצמידו אותי לקיר ואחד השוטרים בעט לי ברגליים כדי שאפשק אותן ועשה עלי חיפוש״.
גם ר' נער ממוצא מזרחי שגדל באותו בית נוער והפך לימים למתנדב בו, שיתף אותי שבגיל 16 כשיצא לקנות לאמא שלו משהו במכולת, שני שוטרים דהרו לכיוונו על אופנוע יס"מ. "הם ירדו מהאופנוע וביקשו תעודת זהות, שאלו אותי לפחות שלוש פעמים ׳יש משהו שלא צריך להיות עליך׳ אמרתי להם שלא ובכל זאת עשו עליי חיפוש גופני. אחד מהם, דיבר איתי בטון לא נעים ואגרסיבי ואמר: ׳אח שלי, קברנו אנשים כמוך, תוציא את מה שיש לך מהכיס׳. ברור לי שהם מבקשים ממני להזדהות בגלל המראה החיצוני שלי ובגלל השכונה שאני גר בה, שכונה קצת קשה. רוב החברים שלי עם חזות מזרחית, כהי עור. זה קורה וקרה כמעט לכל החברים שלי ולכל מי שאני מכיר. היחס של המשטרה גורם לי להפסיק להעריץ את המדינה. אני מרגיש שאין לי את הזכות לחיות בביטחון, שהמשטרה לא שומרת עליי אלא רק מנסה להפליל אותי בכל דרך״.
שמן על מדורת ההסלמה
כשהמשטרה הופכת את אזרחיה לחשודים מיידיים רק בגלל חזותם, היא שוכחת את תפקידה – להגן עליהם, לא לצוד אותם. ב-25.1.2021 קבע בג"ץ בפסק דין תקדימי מגבלות משמעותיות על סמכות המשטרה לדרוש מאזרחים להזדהות. נקבע כי דרישת הזדהות ללא חשד סביר מותרת רק לצורך מצומצם של בירור מידע שקיים בתעודה, על מנת להימנע מתיוגם של אנשים כחשודים בלא סיבה. עוד קבע בית המשפט כי דרישת הזדהות מהווה עיכוב המחייב את השוטר להזדהות ולהסביר את סיבת העיכוב, וכי אסור למשטרה לבצע פעולות נוספות כמו תשאול או בדיקה במסוף המשטרתי ללא חשד סביר.
הן האגודה לזכויות האזרח והן המשטרה ביקשו דיון נוסף בפסק הדין – האגודה בטענה שהפסיקה עדיין מאפשרת שיטור מפלה, והמשטרה בטענה שנשללו ממנה כלים חיוניים לעבודתה.
בפברואר 2022 פרסמה המשטרה נוהל חדש, הפרופיילינג, נכנס כעת מהדלת האחורית. הנוהל החדש מאפשר לשוטר לעכב אדם בנסיבות נרחבות ביותר; מתעלם מהוראת פסק הדין באשר לאיסור פעולות שיטור נוספות ומאפשר אותן וכן מתעלם מחלק מהמגבלות על סמכות העיכוב שקבועות בחוק. האגודה לזכויות האזרח עתרה גם נגד הנוהל החדש בטענה שהוא סותר את פסק הדין – מרחיב את סמכויות העיכוב, מאפשר פעולות שיטור נוספות שנאסרו, ומתעלם ממגבלות שנקבעו בחוק.
במאי 2024 הוציא בג"ץ צו על תנאי הדורש מהמשטרה להסביר מדוע לא תבטל או תתקן ארבעה סעיפים בנוהל, צעד המהווה הישג משמעותי במאבק נגד פרופיילינג ושיטור מפלה – אך המערכה המשפטית עדיין נמשכת (כמו גם בשטח ביתר שאת) ועומדת על 4 סעיפים מרכזיים בהם יתמקד הדיון מחר.
במשטרה עסקים כרגיל
הסעיף הראשון שבג"ץ דרש בצו על תנאי מהמשטרה לבטל או לתקן מאפשר למשטרה להמשיך לעכב אדם לבדיקת זהות בנסיבות רחבות ועמומות. בעוד שבג"ץ ניסה להגביל את סמכות המשטרה לדרוש הזדהות ללא חשד ספציפי, הסעיף "המתוקן" מאפשר זאת בכל מקרה של "חשש שבוצעה או עומדת להתבצע עבירה", מושג עמום וסובייקטיבי שנשען בעיקר – על תחושות השוטר שאינן חפות מהטיות ונעדר קריטריונים אובייקטיביים בחוק שמסמנים גבולות ברורים הן לציבור והן לשוטר.
הסעיף השני שבג"ץ דרש לתקן עוסק במשך העיכוב לצורך בדיקת זהות. בנוהל המקורי נקבע כי "על השוטר לעשות מאמץ שלא לעכב את האדם מעבר לפרק הזמן ההכרחי", המשטרה תיקנה את הסעיף לנוסח "שוטר לא יעכב אדם מעל לזמן סביר הדרוש לביצוע דרישת ההזדהות". כאן, משהסעד ניתן, המחלוקת על הסעיף התייתרה.
הסעיף השלישי שבג"ץ דרש לתקן מאפשר לשוטרים לאמת את פרטי תעודת הזהות לא רק בבדיקה ויזואלית, אלא גם "באמצעות שאלות בעל פה או באמצעות המערכות המשטרתיות". זוהי נקודה קריטית בעתירה, שכן בג"ץ קבע במפורש בפסק דינו הקודם כי המשטרה אינה מוסמכת לבצע פעולות שיטור נוספות (כמו בדיקת פרטים במסוף המשטרתי) מעבר לבדיקת התעודה עצמה, בהיעדר חשד סביר. אנחנו טענו, כי הסעיף למעשה מכשיר באופן גורף את הפרקטיקה הפסולה של "בדיקת רקע" לאזרחים שנעצרו באקראי, מה שמאפשר המשך הפרופיילינג והפגיעה בזכויות.
הבדיקה במסוף הופכת ל"אישוש בדיעבד" לחשש הראשוני, וכשקופצות התראות – גם אם מדובר בזוטות כמו תלונה על ריב עם שכן או אפילו פרט טכני כמו הוצאת מרשם פלילי – הן נתפסות בעיני השוטר כהוכחה לכך "שצדק"
חשוב להתעכב על סעיף זה שמהווה את נקודת המפנה הקריטית בעיני שבה עיכוב שגרתי הופך להסלמה מסוכנת – המעבר לבדיקה במסוף המשטרתי. מניסיוני ומהעדויות הרבות שנחשפתי אליהן, רגע ההסלמה שמוביל לתיקים בגין "תקיפת שוטר" או לאלימות משטרתית מתרחש לא כשהשוטר מבקש תעודה, אלא כשהוא מחליט לחטט בעברו של אדם במערכת. כאן נחשף הכשל המבני של פרופיילינג גזעני במסווה של פרוצדורה משטרתית: ללא נוהל ברור, הכול מתחיל בתחושה סובייקטיבית של שוטר שמסמן אדם כ"חשוד" – בגלל צבע עורו, חזותו או לבושו.
כאשר שוטר מעכב אדם ומבקש ממנו להזדהות הוא מסמן אותו כ"סיכון" המצדיק יחס מיוחד. כאשר בדיקה במסוף הופכת לפרקטיקה שגרתית כלפי קבוצות מסוימות, נוצר "שיטור יתר" שמגביל את יכולתם לממש את אזרחותם במלואה
הבדיקה במסוף הופכת ל"אישוש בדיעבד" לחשש הראשוני, וכשקופצות התראות – גם אם מדובר בזוטות כמו תלונה על ריב עם שכן או אפילו פרט טכני כמו הוצאת מרשם פלילי – הן נתפסות בעיני השוטר כהוכחה לכך "שצדק". מנגד, מי שעומד מול השוטר חווה את הרגע הזה כהשפלה חוזרת ונשנית, כתיוג אוטומטי של זהותו כאיום. התחושה שאתה מסומן מראש כ"סכנה במרחב", במדינה שלך, היא שמן על מדורת ההסלמה. כלומר, למרות שבג"ץ אסר במפורש על פעולות שיטור נוספות ללא חשד סביר, המשטרה מנסה לעקוף זאת דרך הסעיף השנוי במחלוקת. המשמעות היא המשך ישיר של מעגל הפרופיילינג השיטתי והמפלה ואף הוספה של המינוח העמום "שאלות בעל פה" שההבדל בינו לבין הגדרה של תשאול (פעולות נוספות) עמום לא פחות.
הסעיף הרביעי בעייתי לא פחות, לפיו "ככל שיעלה צורך בהפעלת סמכויות נוספות, על השוטר לפעול בהתאם לכללים החלים על ביצוע פעולות אלה ובהתאם לסמכויות על פי כל דין" – כלומר, לאחר הצגת תעודת הזהות, מתיר הנוהל לשוטר לבצע "פעולות נוספות" כמו תשאול ובדיקה במערכות מידע. בעוד שבית המשפט דרש בצו על תנאי לבטל את הסעיף, המשטרה הסכימה באופן פורמלי למחוק אותו, אך באותה הנשימה הצהירה שהיא עדיין רואה עצמה מוסמכת לבצע פעולות שיטור נוספות מעבר לבדיקת התעודה, ותמשיך לעשות זאת בפועל. מה שנקרא: "עסקים כרגיל".
״חשודים מיידים״
הדיון בבג"ץ נוגע לא רק בשאלות של סמכות ונהלים, אלא בשאלה מהותית יותר של אזרחות שוויונית. כפי שמלמדים אותנו פרופ' גיא בן פורת ויאיר יאסָן בספרם החדש "חשודים מיידים", מפגשים יומיומיים לכאורה בין שוטרים לאזרחים אינם רק אינטראקציה ניטרלית, אלא "שיעור מעשי באזרחות" שבו לומדים אזרחים על מעמדם בחברה.
בעוד שחלקים מהציבור עשויים לראות בסוגיית הפרופיילינג "בעיה של אחרים" או סוגיה משפטית בלבד, המציאות מלמדת שזוהי סכנה ממשית לחיי אדם.
כאשר שוטר מעכב אדם ומבקש ממנו להזדהות בשל צבע עורו, מבטאו או מראהו החיצוני, הוא מסמן אותו כ"סיכון" המצדיק יחס מיוחד. כאשר בדיקה במסוף המשטרתי הופכת לפרקטיקה שגרתית כלפי קבוצות מסוימות, נוצר "שיטור יתר" שמגביל את יכולתם לממש את אזרחותם במלואה. מאחורי הסעיפים היבשים בנוהל המשטרתי מסתתרת מציאות של אזרחות מדורגת: מי שזכאי להתהלך במרחב הציבורי בביטחון ומי שנדרש תמיד להוכיח את זכותו להיות שם. "פני היאנוס" של המשטרה, כפי שבן פורת ויאסָן מכנים זאת, מתגלים בשניות המובנית של מוסד שצריך להגן על כולם, אך בפועל מסמן חלק מהאזרחים כאיום.
בעוד שחלקים מהציבור עשויים לראות בסוגיית הפרופיילינג "בעיה של אחרים" או סוגיה משפטית בלבד, המציאות מלמדת שזוהי סכנה ממשית לחיי אדם. כאשר מפגשים משטרתיים מבוססי פרופיילינג מסלימים, הם מסתיימים לעיתים בטרגדיות. נערים וצעירים שחייהם אבדו במפגשים שגרתיים עם המשטרה שהסלימו הם תזכורת כואבת לסכנה האמיתית שבסימון שרירותי של אנשים כחשודים.
אנחנו כחברה משלמים מחיר כבד על אפליה ממוסדת זו – באובדן אמון, בהדרה של קבוצות שלמות מהחברה ובחוסר לכידות חברתית
פרופיילינג מחבל בשורשי החוזה החברתי ובאמון הבסיסי בין האזרח למדינה כשצעירים מזרחים, אתיופים וערבים גדלים בתחושה שהשוטר הוא איום ולא מגן, נפגעת לא רק תחושת הביטחון האישי שלהם, אלא יכולתם להשתתף במרחב הציבורי, ובמרבית תחומי החיים. אנחנו כחברה משלמים מחיר כבד על אפליה ממוסדת זו – באובדן אמון, בהדרה של קבוצות שלמות מהחברה ובחוסר לכידות חברתית. הסוגיה הנידונה בבג"ץ אינה רק מאבק על סעיפים בנוהל; זהו מאבק על דמות החברה והמדינה, על מעמדה של האזרחות השוויונית ועל חיי אדם של ממש.
הכותבת, סיון תהל, היא מנהלת תחום חופש המחאה והביטוי האגודה לזכויות האזרח