במשך שנים רס"ן (מיל') מוחמד הייב ז"ל ידע להילחם. הוא נלחם בעזה, נלחם למען המדינה, נלחם לצד חייליו, נלחם כדי לחיות. אבל כשהגיע הרגע שבו הוא כבר לא רצה להילחם – אף אחד לא היה שם כדי לעצור אותו. ביום חמישי שעבר, הוא נמצא ללא רוח חיים, שבוע וחצי בלבד לאחר ששוחרר מבית החולים הפסיכיאטרי שער מנשה, לשם הובא באשפוז כפוי – מחשש שיפגע בעצמו. משרד הביטחון התחנן להשאירו באשפוז, אנשי המקצוע הזהירו שהוא מסוכן לעצמו – ובכל זאת, הוועדה הרפואית של בית החולים קבעה כי יש לשחרר אותו. "הם פשוט שלחו אותו הביתה למות", אומר אחד מחבריו.
רס"ן (מיל') מוחמד הייב ז"ל היה קצין קרבי ששירת שנים רבות כלוחם ומפקד הגששים באוגדת עזה. במהלך שירותו השתתף בקרבות קשים ביותר, נפצע מירי, איבד חברים ופקודים, וסבל מפוסט-טראומה שהשפיעה עליו באופן עמוק. לאחר פרוץ המלחמה חלה החמרה במצבו הנפשי, שהביאה אותו למעשים קיצוניים. בשנה האחרונה הייב נכנס למסגרת אשפוז יומית במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים שיבא. לפני כשבועיים הוא נפצע באורח בינוני לאחר שנורה על ידי כוחות צה"ל בגבול עזה. "הוא צעק 'אללה אכבר' כדי שיחשבו שהוא מחבל, הוא רצה למות״, סיפרו חבריו.
לאחר האירוע הוא הובהל לבית החולים ברזילי באשקלון שם עבר ניתוח אורטופדי, ולאחר מכן הועבר להערכה פסיכיאטרית בבית החולים שיבא תל השומר. הרופאים שם קבעו חד משמעית: מוחמד מסוכן לעצמו, והוא חייב להיכנס לאשפוז כפוי. הוא הועבר לבית החולים שער מנשה – המקום שאמור היה לשמור עליו בחיים.
לאחר פרוץ המלחמה חלה החמרה במצבו הנפשי, שהביאה אותו למעשים קיצוניים. בשנה האחרונה הייב נכנס למסגרת אשפוז יומית במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים שיבא. לפני כשבועיים הוא נפצע באורח בינוני לאחר שנורה על ידי כוחות צה"ל בגבול עזה.
בשער מנשה הייב אושפז בכפייה, אך למשך ארבעה ימים בלבד. חרף פניות מטעם גורמי המקצוע בתחום בריאות הנפש במשרד הביטחון, שביקשו שאשפוזו יוארך, ועדה רפואית מטעם בית החולים החליטה לשחררו בטענה שלא נשקפת ממנו מסוכנות. באותו יום גורמי אגף השיקום במשרד הביטחון הזהירו את אנשי בית החולים הפסיכיאטרי והמליצו שלא לשחררו. על פי מידע שהגיע למערכת המקום הכי חם בגיהנום אנשי משרד הביטחון הזהירו את צוות בית החולים כי מדובר בלוחם פוסט-טראומטי שניסה להתאבד כמה ימים קודם לכן בגבול עזה, וניסה לשים קץ לחייו עוד לפני כן. הם אמרו שהשחרור עלול להיות קטלני.
אבל הוועדה קבעה אחרת, בניגוד לכל האזהרות הקשיבה להמלצות – ושחררה אותו. בימים שלאחר השחרור, ניסו במשרד הביטחון לשכנע את הייב לחזור לאשפוז, הפעם מרצון. אבל הוא סירב. ביום חמישי האחרון – הוא שם קץ לחייו.
"למה לא עצרתם את זה?"
מותו של הייב זעזע את משפחתו ואת חבריו לנשק. חבר קרוב של הייב תיאר את הכאב והכעס על המערכת שלא העניקה לו מענה בזמן: "מוחמד היה נכה צה"ל, פצוע מלחמה, שלחם בכל מלחמות ישראל. הוא איבד חברים, פקודים ואחים לנשק – והכאב הזה לא הרפה ממנו. לפני כשבועיים, הוא צעק ״אללה אכבר״ ליד גדר הגבול ברצועת עזה כי רצה שכוח צה״ל יפגע בו, הוא לא רצה לחיות יותר״, מגולל את סיפור חברו.
"אם הם היו משאירים אותו באשפוז, הוא היה חי היום״, מסכם חברו. "בית החולים שער מנשה קיבל החלטה שהובילה למוות שלו. איך הם יכולים להגיד שהוא לא מסוכן עבור עצמו, מספר ימים אחרי שניסה לגרום למותו בגבול עזה?״
״לבסוף הוא שרד את הפציעה, אז מדוע בבית החולים לא דאגו לו לטיפול נפשי ארוך ומענה ראוי? ניתן היה להבין שהוא במצב נפשי קשה, והיה ניתן למנוע את מותו אם היה מקבל טיפול נפשי בזמן, עוד לפני שניסה לפגוע בעצמו על גדר הגבול. זו האחריות המינימלית של הצבא והמדינה ומשרדי הממשלה״, אומר בכאב וביגון.
״הוא היה גיבור מלחמה, אבל אחרי כל מה שעבר – אחרי שאיבד כל כך הרבה חברים, אחרי שראה את המוות מול העיניים – הוא פשוט לא היה יכול לסבול יותר. צריך להכיר במחלת הפוסט-טראומה. היא קשה יותר מסרטן. אסור להשאיר לוחמים פצועים לנפשם״.
"אם הם היו משאירים אותו באשפוז, הוא היה חי היום״, מסכם חברו. "בית החולים שער מנשה קיבל החלטה שהובילה למוות שלו. איך הם יכולים להגיד שהוא לא מסוכן עבור עצמו, מספר ימים אחרי שניסה לגרום למותו בגבול עזה? איך? זו הייתה מערכת שלקחה החלטה מודעת לשלוח אותו הביתה, על אף שכל הסימנים היו שם״.
התפרצות מחודשת של התסמינים בעקבות המלחמה
"העובדות במקרה הזה מעוררות לא מעט שאלות. ייתכן שבזמן הבדיקה אנשי המקצוע סברו כי ניתן לשחררו, אך נראה שיש כאן פערי אבחון בין גורמי הטיפול. באופן עקרוני, כל איש מקצוע בתחום בריאות הנפש מחויב לשאול את המטופל באופן ישיר על כוונות אובדניות, ובמקרים שבהם יש אינדיקציות לכך – גם אם המטופל עצמו אינו מדווח – יש לאסוף מידע נוסף מהסביבה הקרובה שלו״, אומר ד"ר אופיר לוי, מנהל המרכז לטראומה וחוסן של אוניברסיטת תל אביב, שכיהן במשך עשור כמנהל המרפאה לנפגעי טראומה וחרדה בצה"ל, והתייחס למקרה בשיחה עם המקום הכי חם בגיהנום. כפי שמבהיר לוי, על צוות בית החולים היה לברר לעומק עם הסביבה של הייב באשר לכוונותיו האובדניות. מבדיקה שערכנו עולה כי הסביבה הקרובה התריעה, העובדת הסוציאלית שטיפלה בהייב גם כן הבהירה באופן חד משמעי: מסוכן לשחררו.
לדברי ד"ר לוי, במקרים בהם עולה חשד לכוונות פגיעה עצמית, יש לנקוט פעולות מיידיות: ״ברגע שאדם מדווח כי הוא מתכוון לפגוע בעצמו, זה מחייב התערבות – בין אם השגחה צמודה, קבלת החלטה על אשפוז בכפייה או במתווה אחר. קיימים פרוטוקולים ברורים לכך. במקרה של הייב, אשר ישב מול ועדה רפואית ארבעה ימים בלבד לאחר שניסה לגרום למותו באמצעות ירי של כוחות צה"ל – יש כאן סימן שאלה משמעותי כיצד הסכימו לשחרר אותו. זהו מצב שמחייב בדיקה יסודית ומעמיקה לפני קבלת החלטה על שחרורו״.
"המלחמה הביאה עמה גל אדיר של פניות. לא מדובר בהכרח בהתפרצות של מחלות נפש חדשות, אלא במצוקות שהועצמו – בין אם כתוצאה מהשירות במילואים, מהפינויים מהיישובים, או פשוט מתחושת חוסר ודאות. אנשים עם פוסט-טראומה מהעבר, שכבר הצליחו לשקם את חייהם, חווים כעת התפרצות מחודשת של התסמינים
ד"ר לוי מסביר כי אנשי בריאות הנפש מודעים היטב לסכנת החיים של מטופליהם ופועלים כדי להגן עליהם. עם זאת, לדבריו, קיים עומס כבד על המערכת – לא רק בשל המלחמה, אלא גם בשל הצפה של מצוקות נפשיות. "המלחמה הביאה עמה גל אדיר של פניות. לא מדובר בהכרח בהתפרצות של מחלות נפש חדשות, אלא במצוקות שהועצמו – בין אם כתוצאה מהשירות במילואים, מהפינויים מהיישובים, או פשוט מתחושת חוסר ודאות. אנשים עם פוסט-טראומה מהעבר, שכבר הצליחו לשקם את חייהם, חווים כעת התפרצות מחודשת של התסמינים. יש גם מקרים של לוחמים ממלחמות קודמות, כמו יום כיפור ולבנון הראשונה, שהאירועים האחרונים הציפו אצלם זיכרונות טראומטיים. אנחנו מכנים זאת 'תגובה מושהית' – מצב שבו פוסט-טראומה מתפרצת חודשים ואף שנים לאחר האירוע המקורי, בעקבות טריגרים חיצוניים״.
״מלחמה כמו ה-7 באוקטובר אף אחד לא צפה. בדרך כלל נערכים לתרחישים צפויים יותר, אך כשמתרחש אירוע בסדר גודל כזה – עם אלפי הרוגים, חטופים ופצועים – הוא דורש התארגנות מחדש ברמה הלאומית״. המקרה של מוחמד הייב, כך נראה, הוא דוגמה כואבת לכך שלמרות הידע והכלים הקיימים, עדיין ישנם מקרים שבהם המערכת עוצמת עיניים ולא מצליחה למנוע את הטרגדיה. "הסיפור הזה מחייב אותנו לשאול – האם באמת נעשה כל מה שאפשר כדי למנוע את מותו?", מסכם ד"ר לוי.
לפי נתוני משרד הביטחון, בשנה האחרונה התקבלו 4,200 פניות חדשות על פגיעות נפשיות בקרב חיילים משוחררים, ביניהם בני 96 ו-97. מלחמת "חרבות ברזל" הובילה לזינוק דרמטי במספר החיילים הסובלים מפוסט-טראומה: 43 אחוז מהפצועים מתמודדים עם תגובות נפשיות, בהשוואה ל-26 אחוז בלבד מכלל פצועי צה"ל לאורך השנים. 7,000 פצועים במלחמה הזו סובלים מפגיעה נפשית, עבור 4,000 מהם – זו הפגיעה העיקרית. כמו מוחמד הייב, רבים מהם נשלחים הביתה להתמודד לבד עם הכאב. כמה לוחמים עוד יצטרכו למות כך – עד שהמדינה תתעורר?
פנינו משרד הבריאות לתגובה על התנהלות המרכז הרפואי שער מנשה וזה טרם נמסרה. נצרף אותה במדיה שתשלח