״בעת שאני כותב את המילים האלה, עשרות אלפי חיילים עומדים בפתחה של רצועת עזה ומחכים לפקודה. ידיי רועדות, נשימתי לא סדירה. אני לא מצליח לדמיין שום סוף טוב – כך פתח עידן לנדו, פרופ׳ לבלשנות ומי שעומד מאחורי הבלוג הפוליטי הוותיק והפופולרי ״לא למות טיפש״, את הרשומה הראשונה שפרסם לאחר 7 באוקטובר. פרסומה חתם תקופה של ארבע שנים בהן החליט להימנע מכתיבה על ״הסכסוך ועל פוליטיקה״. ״מילים״, הוא מסביר, ״כבר לא משכנעות אף אחד בארץ הזאת״. 16 חודשים לאחר מכן, לנדו שוחח עם המקום הכי חם בגיהנום, וסוף טוב לא נראה באופק.
״הנפש הדואבת לא תתעכב על עובדות, על מה קדם למה, על שרשראות סיבתיות. ויהיו מי שיעזרו לה לשכוח, להעלים את המציאות שקדמה לאסון, כדי לסמן אשמים נוחים; ׳בוגדים׳״
הפעם, כשהוא שב אל הכתיבה הפוליטית, הוא לא מנסה לשכנע איש. מטרת הכתיבה השתנתה. ״לפני הכל״, הוא כותב, הפרסום נועד ״כדי להעיד (to bear witness). כך היו הדברים, כך הם התגלגלו עד כאן. כל יום יביא איתו עוד הרוגים ופצועים, הנפש הדואבת לא תתעכב על עובדות, על מה קדם למה, על שרשראות סיבתיות. ויהיו מי שיעזרו לה לשכוח, להעלים את המציאות שקדמה לאסון, כדי לסמן אשמים נוחים; ׳בוגדים׳״.
כבר בימים הראשונים של המלחמה, כשהציבור הישראלי מוכה ההלם ביקש להתנחם בסיסמאות אחדות וניצחון, לנדו היטיב לזהות שבחסות ההלם מתחוללים הדברים החמורים ביותר. ״כל יום שעובר מביא איתו עוד גל של דיסאינפורמציה, ויש רבים מידי שעובדים במערך ההפצה שלו״, טען לנדו, ״האפקט המיידי שלו, בדיוק כמתוכנן, הוא להסיט את האש מן האשמים העיקריים בקריסת ההגנה ורשתות הביטחון החברתיות בישראל. ממדי הקריסה היו כה אדירים, שנדרש גל אדיר של דיסאינפורמציה ורעל כדי להקהות את הביקורת, לטרוף את קלפי השיח הפוליטי, להותיר את כולם מבולבלים ואובדי עצות״.
מכונת הסתה
בשידורי הטלוויזיה בבוקר ה-7 באוקטובר לנדו לא צפה. הוא לא שמע את קולותיהם של תושבי העוטף לוחשים בשידור חי, מתחננים בזה אחר זה למישהו שיבוא לחלצם. ״חששתי להיחשף לזוועה בשיקוף הכי גרפי שלה״, מסביר לנדו במשרדו החדש שבלשכת ראש החוג לבלשנות באוניברסיטת תל אביב. ״אני לא צופה בחדשות בישראל. שום ערוץ, כלום. אם שולחים לי קישור לכתבה ספציפית אני אצפה, אבל האולפנים הם מכונת הסתה, אז מידרתי את עצמי״. את המידע שבאמת חשוב לדעת, ושעליו הוא גם מתבסס בפרסומים, הוא מקבל ממקורות מידע מאומתים, אמינים, מבוססי עובדות ונתונים. ״ידעתי הכל: מספרי הרוגים, סוגי הזוועות שנעשו. עדויות קראתי ממש במשורה, ועם זה עבדתי״.
המאבק בדיסאינפורמציה וחשיפת המניפולציות שהוטמעו בשיח הציבורי הנחו, כך נראה, את הפרסומים שלו לכל אורך המלחמה. האחרון שבהם פורסם לפני שבועיים. ״מהימים הראשונים שראיתי את השלטים ׳למחוק את עזה׳ הבנתי שזה הולך לכיוון אחר לגמרי. הפצצות אוויריות חסרות תקדים, 200 הרוגים עזתים ביום. לא הבנתי את הקשר בין מה שקרה לבין התגובה, לצורך להשיב את החטופים. ברור שהייתה נדרשת פעולה צבאית, אבל היא הייתה יכולה להיות סביב מטרות צבאיות, ולא להתיימר להכריע את החמאס או להשמיד את כל העם העזתי״, הוא אומר. ״הטבע שלי הוא קודם כל לא לקבל את הסיפור שמוכרים לנו כאילו אין הקשר. תמיד יש הקשר. בתקשורת או בשיח הציבורי בכל סיבוב שהיה בעזה – אני ספרתי 12 מאז עליית חמאס לשלטון – אין הקשר. אף פעם״.
כמו לסבבים שהתרגלנו אליהם מידי שנה, ולמרות שרבים מסרבים להכיר בכך, גם ל-7 באוקטובר יש הקשר. ״האשימו אותי היא שאני יותר מדי רציונלי והם חיות אדם. אבל איפשהו במרץ התגלו מסמכי החמאס במנהרות, וראו שהם רציונליים בדיוק כמונו: השיקולים של אל-אקצא, בידוד הנושא הפלסטיני בגלל הסכמי אברהם, והתחושה שאין להם ויזיביליות בעולם הובילו את חמאס לעשות ׳פעולה אחת אחרונה׳ כדי להחזיר את הסוגייה הפלסטינית לשולחן. מופיע, חתום על ידי סינוואר״.
לנדו החל את כתיבת הבלוג בשנת 2008. כבר בחצי השנה הראשונה לכתיבה קיבל הבלוג את אופיו הפוליטי, עם נקודת מפנה משמעותית במבצע ״עופרת יצוקה״. ״הרגשתי שיש פער בתיווך של המציאות ושהתקשורת לא עושה את תפקידה, אז הבלוג הפך להיות הרבה יותר ממוקד ותחקירי״, הוא מספר. ״כשהייתי סטודנט לתואר שני עבדתי בדסק החדשות של ידיעות אחרונות, אז ראיתי איך המערכת עובדת מבפנים. תמיד היה לי מעניין וגם מרגיז לבחון איך התקשורת מעורבת בקביעת סדר היום ובהנחות היסוד שיש לאנשים על המציאות. רציתי לייצר ידע פוליטי אלטרנטיבי, וזו הכותרת שאני יכול לתת למה שאני עושה״.
״יש למכונת התעמולה יכולת התאמה מופלאה למציאות. המציאות לא התיישרה לפי מה שרצינו? נעשה שכתוב של מה שבאמת שרצינו״. את מכונת התעמולה שלנדו מדבר עליה ניתן להבין כתוצר מערכת היחסים של עיתונאים עם פוליטיקאים, ושל גופי התקשורת עם השלטון. ״כל השיח על מיטוט החמאס שהיה כל כך דומיננטי. כבר בדצמבר 2023 גנרלים בכירים אמרו שזו לא מטרה ריאלית, אבל הם די נדחקו הצידה״. בזמן שהקולות שלא חפפו את הקו הממשלתי נדחקו מהאולפנים, המטרה הזו רתמה את הציבור למלחמה הארוכה, הקשה והיקרה בתולדות המדינה. תוצאותיה, כפי שמתאר אותן לנדו, הרסניות בהרבה ממה שהציבור הישראלי מוכן להכיר בו.
״זו מלחמה עם כל כך הרבה סיקור, חיילים וקצינים שמתראיינים בלי סוף. אור הלר ואלון בן דוד נכנסים לרצועה, פותחים מיקרופונים וכולם עם רעל בעיניים. עוד אומרים לך שזה יחזיר את החטופים, שזה השקר הכי גדול. בטח כשרואים את כמויות המחבלים שיצאו ממנהרות שצה״ל בכלל לא הגיע אליהן. אני עדיין בשוק מהמהירות שבה זה נורמל״, מסביר לנדו. ״זה כישלון צבאי מהדהד. שפכנו שם כמויות של תחמושת, עשרות אלפי הרוגים, מאות אלפי פצועים, כל המדינה קרסה. בעזה קרו דברים שהגיעו לכדי רצח עם – כל זה ולא הכרעתם אויב שחלש מכם בצורה כל כך קיצונית. אז מה אומרת בכלל כל הקונספציה?״
״אנשים מסדרים את תמונת העולם כך שהם חס וחלילה לא יצטרכו להתעמת עם זה ששיקרו להם בפנים. כל המערכת הזאת הובילה אתכם באף ושילמתם מחיר איום על השקרים האלה, אז מבחינת הדיסוננס הקוגניטיבי עדיף פשוט לא להודות שהיינו כאלה מטומטמים״
גם בימים אלו, בזמן הפסקת האש, מכונת התעמולה עושה את פעולתה הנמרצת, משכתבת את המציאות. ״אנשים אומרים ׳המלחמה לא נגמרה, יש שלב ב׳, נשארו הכוחות האזרחיים של חמאס, לא הצבאיים׳, אבל בפועל חמאס שם, עם מלא כלי נשק, ממחזר נפלי תחמושת של צה״ל ומגייס לוחמים חדשים. הם שם ככוח צבאי, והם לא הולכים לשום מקום. מה נעשה עכשיו? כשאת רואה את זה כעובדה את שמה לב איך אנשים מסדרים את תמונת העולם כך שהם חס וחלילה לא יצטרכו להתעמת עם זה ששיקרו להם בפנים. כל המערכת הזאת הובילה אתכם באף ושילמתם מחיר איום על השקרים האלה, אז מבחינת הדיסוננס הקוגניטיבי עדיף פשוט לא להודות שהיינו כאלה מטומטמים״.
השקר הגדול
״מניצחון מוחלט לפיכחון מוחלט: לשבור את האמון בצה״ל״ – זו כותרתו של הפרסום האחרון של לנדו, במהלכו הוא מציג כיצד צה״ל שיקר במספרי ההרוגים ברצועה לאורך כל המלחמה. בפרסום מציג לנדו נתונים שצה״ל פרסם בעצמו, לפיהם הצבא חיסל 45 אלף מחבלים, למרות שבתחילת המלחמה טענו בצה״ל שקיימים רק כ-25 אלף מחבלים פעילים ברצועה. ״צה״ל ניסה להגיד שכל מי שהוא הורג הוא מחבל. מהר מאוד הם ירדו מזה, ואז סתם התחילו לתת כל מיני מספרים כדי שהעולם יתרכז בהם״.
לטענתו בעולם המספרים הללו כבר לא מעסיקים איש. ״בעולם רואים את התמונות של הילדים ההרוגים, אז זה בעיקר עלינו. עקבתי אחרי המספרים לאורך חודשי המלחמה, ואז ראיתי זיגזגים במספרים: לפעמים עולה מספר ההרוגים שצה״ל מדווח, ולפעמים הוא יורד דרמטית. כשאתה מנסה אפילו להבין רק איזה מחבלים הרגתם בדיוק, אין מידע. אלו מספרים גלובליים כאלה, מספרים שזורקים אותם. פה 200 הרוגים, פה 100. זה גם לא הגיוני. הרי זה לא שצה״ל הולך ובודק את הגופות ולוקח טביעות אצבע״.
״צה״ל מדבר רק על מחבלים שנהרגו, בפועל אנחנו הורגים נשים וילדים, הורסים בתי חולים, בתי ספר, וכל מה שאפשר. זו לא מלחמה נגד מחבלים, זו מלחמה נגד עם, אבל צה״ל לא יכול להציג את זה ככה. הימין כן. לימין ברור שזו מלחמה נגד עם, כי ׳הם כולם ככה׳״
״בישראל אנשים חושבים שצה״ל עדיין נאבק במחבלים בעזה, יותר משנה פלוס. ׳מה לעשות, הם מתרבים׳ אז צה״ל כל הזמן מדבר על מחבלים. בפועל אנחנו הורגים נשים וילדים, הורסים בתי חולים, בתי ספר, וכל מה שאפשר. זו לא מלחמה נגד מחבלים, זו מלחמה נגד עם, אבל צה״ל לא יכול להציג את זה ככה. הימין כן. לימין ברור שזו מלחמה נגד עם, כי ׳הם כולם ככה׳. צה״ל לא יכול להרשות לעצמו להגיד את זה״.
גם המנהיג לא ממש יכול.
״כן, אבל בסביבתו אומרים את זה. זה הכל כאילו משחק מכור מראש לטובת צה״ל. הוא בוחר את כלי המשחק ואת משתתפי הדיון. את לא שומעת ביקורת, וגם אם כן, הגנרלים בדימוס לא רוצים להעליב את החברים שלהם ואומרים ׳צה״ל מנצח וצה״ל משטח אבל לא ברור בשביל מה׳ או משהו כזה. כאילו זה רק המדינאים אשמים ומצה״ל יורדת כל האחריות. אני לא מקבל את העניין הזה. בישיבות המהותיות של הקבינט הביטחוני ובישיבות של צה״ל עם המטכ״ל הם מחליטים על הכל ביחד. זה לא שביבי אומר תעשו ככה וככה והם מצייתים. צה״ל בעצמו החליט על פילדלפי וצה״ל עצמו החליט על ציר נצרים המטורף הזה, ששיטחו שם עיר שלמה. זה להחליט המון דברים שהם לא קשורים למדינאות, ואין אזרח ששואל מה ההיגיון של זה כמהלך שיוביל למציאות אחרת״.
״הימין עכשיו אומר ׳צריך להרוג את כל התינוקות׳, שני מיליון איש. עכשיו באמת, אתה הולך על זה? אתה תתנדב למילואים ותהרוג את כל הילדים בעזה? אני מדבר אליך, המיינסטרים הישראלי: הבנת שאין פתרון צבאי, ראית מה עשינו בעזה. מה הפתרון שלך עכשיו?״
אז למי היו מופנים המספרים האלה?
״בעיקר לקהל הישראלי, תעמולת פנים. בעיקר כי זה כבר לא כך עובד בחוץ. גם הישראלים הם שופר, כי אומרים להם 20 אלף הרוגים חמאסניקים מתוך 40 אלף הרוגים בסך הכל. אוקיי, אחד לאחד הישראלי אומר לעצמו, זה נזק אגבי סביר. אבל אז אתה בודק את המספרים ורואה שכמעט שני שליש הרוגים הם נשים וילדים. אני חושב שבסוף נגיע למצב של משהו כמו מקסימום 20 אחוז מחבלים הרוגים. מקסימום. במקביל התחיל להתפתח שיח שאין בלתי מעורבים בעזה, כי צריכים להצדיק לעצמנו מה שאנחנו עושים, וגם אני חושב שבאיזשהו מקום זה סוג של הצדקה לשאלה למה נכשלנו״.
מה הכוונה?
״לימין יש תשובה ללמה נכשלנו. הם אומרים ׳ברור, צריך להשמיד את כולם, כי כמו שאמרנו לכם מראש, כולם אשמים. מה חשבתם שהחמאס לא יחזור?׳. הימין עכשיו אומר ׳צריך להרוג את כל התינוקות׳, שני מיליון איש. צריך למחוק את עזה, לא היינו מספיק אכזרים. אנשים נכנסו לדיסוננס, הם יודעים שלא ניצחנו, והדרך היחידה לנצח כנראה היא להרוג את כולם. עכשיו באמת, אתה הולך על זה? אתה תתנדב למילואים ותהרוג את כל הילדים בעזה? למי שלא רוצה לעמוד שם אין תשובה, כי הוא לא מסוגל לתת תשובה לא צבאית. אז אני מדבר אליך, המיינסטרים הישראלי: הבנת שאין פתרון צבאי, ראית מה עשינו בעזה. מה הפתרון שלך עכשיו?״.
מה שהיה הוא שיהיה
באופן פרדוקסלי למדי, אחרי כישלון ה-7 באוקטובר, מלחמה של 16 חודשים, הרג חסר תקדים ברצועה ומאות חיילים ואזרחים ישראלים הרוגים, האמון בצה״ל בחברה הישראלית עומד על 70 אחוז, לעומת 17 אחוז בממשלה. בפרסומו האחרון מציע לנדו כי צה״ל כלל לא מונע מהרצון לשמור על ביטחונם של אזרחי ישראל, ומכאן עולה השאלה: מה הוא כן רוצה?
״לדבוק בפתרון הצבאי משמעו שמה שהיה הוא שיהיה. להמשיך מבצעים, להמשיך לכסח את הדשא, לא יהיה שלום אף פעם, מדי פעם יהיה עוד 7 באוקטובר. תגיד את זה, תגיד את זה בקול רם, תשמע שזה העתיד שאתה מאחל לעצמך ולילדים שלך״
״אני חושב שהדבר שהכי מסביר את ההתנהלות של צה״ל זה הצורך לשלוט. לשלוט בשטח, באוכלוסייה, במצב, ולמזער סיכונים במובן הכי צר של המילה. אם יש עכשיו סכנה, אזור שממנו יכולים לירות עליי, אני אלך ואשטח אותו. זאת הפרופורציה בין הסכנה לבין האמצעי לנטרול הסכנה. הימין הוא חלק מאוד מהותי מאיך שצה״ל מתנהל. גם לפני המלחמה, המדיניות של צה״ל הייתה בסופו של דבר תחזוקה של הכיבוש, שזה מדיניות הימין. את הפאסדה הזו, של צה״ל כגוף ניטרלי, אני לא מקבל״.
אבל זה לא רק הצבא, אנחנו כן צריכים להכניס את השלטון למשוואה.
״אנחנו במצב שחלק ניכר מהציבור שלא מאמין למילה שהשלטון אומר, אז לכאורה מצבנו יותר טוב בעניין הזה, אבל לכל מילה שהשלטון אומר על החמאס – כן מאמינים. זה קדוש, אין סיפור אלטרנטיבי״. אותו חלק ניכר של הציבור הוא המיינסטרים הישראלי-ליברלי, עבורו ״אם השלטון מדבר על בג״ץ או על היועמ״שית זה שקר, אבל פתאום כשהשלטון מדבר על חמאס זה נכון? הצבא משקר כדי להסתיר את זה שהוא נכשל ושהוא עושה דברים איומים בעזה. מי שנמצא בתוך המערכת הזאת צריך להשלים עם השקרים האלה, להפנים אותם, ולגייס את עצמו. אנחנו חיים בזהות כפולה כשמצד אחד אנחנו יודעים שהצבא נכשל, ומצד השני אנחנו אומרים ׳כן, אבל מה האלטרנטיבה?׳ לא מרשים לעצמנו לחשוב על אלטרנטיבה, ואז שוב פעם תקועים בתוך המשחק שהצבא מגדיר מראש. את זה צריך לפרוץ״.
איך?
״החברה האזרחית היא זאת שצריכה לשים את הגבול ולהגיד לצבא ׳זה בכלל לא בעיה בשבילך, זה לא משהו שאתה יכול לפתור׳. לדבוק בפתרון הצבאי משמעו מה שהיה הוא שיהיה. להמשיך מבצעים, להמשיך לכסח את הדשא, לא יהיה שלום אף פעם, מדי פעם יהיה 7 באוקטובר. שכל אזרח יגיד את זה בקול רם, שישמע שזה העתיד שהוא מאחל לעצמו ולילדים שלו. תמיד אומרים איפה פעילי השלום של הפלסטינים. אז קודם כל בעזה כרגע, ספציפית כרגע, אני לא חושב שנמצא הרבה פעילי שלום, כי הם חושבים לעצמם ׳עם מי נעשה שלום? עם האומה הזאת שרצה למחות אותנו מהאדמה?׳. אבל יש כוחות שהם לא חמאס בחברה הפלסטינית, ואנחנו צריכים למצוא אותם, לדבר איתם, ולחזק את זה, ובייחוד זה צריך להיות שיח נוכח אצלנו. לא מתוך טוב לב או רחמים, אלא פשוט כי אין אופציית קיום אחרת״.
״האינדוקטרינציה של השפה הזו, של החוזקה, העוצמה והניצחון, היא מסתירה. היא מסתירה זה שאנחנו מודעים לחולשה שלנו, והחולשה הזו נמדדת בדברים שנדחקים לשולי החדשות. כמות ההרוגים, כמות הפצועים, פגועי נפש, מחירים לטווח הארוך״
מה אתה חושב ששכחנו ב-16 החודשים הללו?
״שאנחנו חלשים. לא כישראלים, אלא כבני אדם, כבני זוג, כחיילים, ומלחמה כזאת שוחקת גם אותנו. אנחנו לא מסוגלים להגן על העורף, לא בדרום ולא בצפון, והאינדוקטרינציה של השפה הזו, של החוזקה, העוצמה והניצחון, עוזרת לנו להסתיר שאנחנו חלשים. החולשה הזו נמדדת בדברים שנדחקים לשולי החדשות – כמות ההרוגים, כמות הפצועים, פגועי נפש, מחירים לטווח הארוך. משבר האמון המטורף שהיה בין המדינה לאזרחים, ההגירה השלילית, העובדה שהצפון כבר לא יחזור למה שהוא היה, מחירים שקשה למדוד בכלל, והם לא נכללים בתמונה הכללית. אבל כל הזמן מפמפמים לנו שאנחנו חזקים ומנצחים, כדי שנשכח את המחירים, עד כמה שאנחנו חלשים. כי אם אנחנו באמת לא מסוגלים לפתור את הבעיות האלה בכוח, אז מה זה אומר?״
״יש חרדה עצומה מהנוכחות של ערבים ופלסטינים. מצד אחד הם כן נוכחים, את רואה אותם, הם בתקשורת, הם בבתי החולים, הישראלים נפגשים איתם כל הזמן, אבל מהצד השני יש את בן גביר, את הניסיון להבעיר את הערים המעורבות ואת הניסיון לשכנע את הישראלים שאין שלום וכולם אותו דבר. התפקיד שלנו זה לעמוד מנגד. אנחנו נורא קטנים וחלשים, אבל זה התפקיד שלנו, ליצור את הבריתות האלה עם האנשים שבסופו של דבר יהיו השותפים שלנו לעתיד האלטרנטיבי הזה. אני לא חושב שזה יקרה מתישהו בקרוב, אבל אני פה כדי להראות שיש את אלטרנטיבה. אומרים שאנחנו נצטרך לחיות לנצח על חרבנו והמחיר ילך ויגדל. זו הציונות? זה מה שהיא מציעה? האלטרנטיבה שלנו צריכה להיות אלטרנטיבה שהיא לגמרי ריאליסטית, היא לא איזושהי הזיה. איזשהו ריאליזם שאומר אין לנו אפשרות אחרת״.