46 דקות בסך הכל חלפו מהרגע שפנו אליו לבקשת תגובה, עד שאבנר הופשטיין הגיב במכתב איום בתביעת דיבה מעורך דין. אביר העיתונות החוקרת לא הגיב עניינית על הטענות להטרדות מיניות נגדו. הוא לא סיפק גרסה כלשהי אלא הכחיש באופן גורף את הטענות בעניינו ואיים בתביעה. הוא בחר להתנהג כמו האנשים שבדרך כלל כותב עליהם ושלף במהירות שיא את הקלף האגרסיבי מכולם.
בתביעה שהגיש נגד אתר ״פוליטיקלי קוראת״ בגין תחקיר שייחס לו הטרדות מיניות, ציין הופשטיין כי ציפה שצוות האתר יעצור את הכתבה נוכח הכחשתו הנחרצת. במלים אחרות, הוא ציפה שהאיום יעשה את שלו ושהאתר הקטן ודל האמצעים יתקפל. כשגילה שהבריונות שלו לא מרתיעה את עורכות האתר, איים לתבוע את "כל מי שיפיץ את העלילה השקרית והמופרכת", לרבות החיילות שהעידו נגדו. אלא שלא מדובר בעלילה שקרית ולא עלילה מופרכת, קבעה בשבוע שעבר שופטת בית משפט השלום בתל אביב עדי ניר בנימיני.
מפסק הדין עולה כי הופשטיין, אשר בעת האירועים המיוחסים לו בתחקיר היה עורך בכיר וראש דסק התחקירים בגלי צה"ל, נגע והטריד באופן קבוע את ספיר ודנה (שמות בדויים), ששירתו תחתיו כמפיקות. בכתבה שפורסמה בינואר 2022 תיארו השתיים שורה של הטרדות מיניות, מילוליות ופיזיות, וסיפרו כיצד היה פולש למרחב האישי שלהן עד שהן התקשו לעבוד. "הוא היה מניח יד על הגב התחתון, על הירך, מלטף את השיער", תיארה דנה. "כל פניה אלי תמיד כללה מגע-יד על הכתף, הירך הפנימית, המותן. זה פשוט חרפן אותי", תיארה ספיר. הופשטיין מצדו טען שאינו זוכר כי נגע במתלוננות וכי ככל שאכן היה מגע, הוא נעשה בחלקי גוף ניטרליים, באגביות ובהיסח הדעת ותוך כדי ביצוע העבודה השוטפת וללא כל כוונה מינית. כל טענותיו נדחו. לא הייתה רשלנות עיתונאית, והסיפור הוא לא מצוץ מהאצבע, כלשונו. ההיפך.
עדותן של ספיר ודנה על שגרה של "הערות מיניות ובוטות" הכוללת תנועות גסות ו"אווירה סליזית" נמצאה אמינה ומשכנעת. כך גם לגבי התלונות על נגיעות בגופן, אותן הופשטיין ייחס לסגנון הדיבור שלו ״עם הידיים״. "מהתשתית הראייתית שהוצגה עולה כי מעשיו עברו את הגבול ממגע אגבי וסתמי למגע פולשני ומטריד", קבעה ניר בנימיני בחריפות.
הופשטיין אינו היחיד שהתנהג בבריונות במטרה להשתיק את המתלוננות ואת העיתונאיות של ״פוליטיקלי קוראת״. לאחר פרסום התחקיר עיתונאים וגופי תקשורת רבים התייצבו לצדו והטילו דופי באמינות התלונות ובעבודה העיתונאית של האתר. גם את פרסום פסק הדין בשבוע שעבר, שסתר את הטענות, בחרו להשתיק. אולם קריאה מדוקדקת בפסק הדין וחומרי התיק מחייבת שימת זרקור על הבריונות של אביר העיתונות החוקרת וציפוף השורות של העיתונאיות ״הפמיניסטיות״ שגייס להגנתו.
חגיגה של מוסר כפול
הופשטיין, מהעיתונאים הוותיקים והמוערכים בישראל, כתב ופרסם בכלי תקשורת רבים. ב-2010 התפרסם בעקבות כתבת פרופיל על איל ההימורים שלדון אדלסון שבעקבותיה נאלץ ערוץ 10 להתנצל בשידור בפני אדלסון. ב-2014 עבר לשמש כראש דסק תחקירים בגלי צה"ל וחשף בין היתר את העסקתו הכפולה של ניר חפץ, אצל ראש הממשלה ובליכוד. בשנת 2016 פורסם כי הופשטיין הושעה מעבודתו בתחנה בעקבות תלונות של חיילות על כך שהטריד אותן מינית. הופשטיין מיהר למסגר אותן כתלונות שווא, אולם בתביעה התברר כי ההליך המשמעתי נגד הופשטיין נעצר משום שהחיילות סירבו להגיש תלונה במשטרה. בגל"צ הסתפקו בשיחת ״ניעור״ להופשטיין. "לא ביקשתי לפתוח תלונה, רק רציתי שיעשו לו שיחת איפוס שלא מתאים שידבר ככה עם חיילים בני 18 ולא מתאים שאתה נוגע בחיילות", הסבירה ספיר.
כשפורסם התחקיר נגדו התנהג הופשטיין בדיוק כמו מושאי הסיקור שלו. מלבד הניסיון להסתיר ולטייח את מעשיו, הוא בעיקר ניסה להשתיק את החיילות ואת מי שהעזו לתת במה לעדותן. כל זאת בזמן שהוא נלחם בתביעות השתקה ומלמד עיתונאים איך להתגונן מפניהן
"הוא עשה על הדבר הזה ספין מטורף", אמרה דנה בראיון ל״פוליטיקלי קוראת״. "אמר שזו תלונת שווא, שהעלילו עליו. הוא הפך את זה לציד מכשפות. הוא עיתונאי נעלה שעובד על תחקיר נגד ראש הממשלה ומנסים להפיל אותו ולהפיל את התחקיר. ואין אותי. אני לא קיימת בנרטיב הזה".
ב-2022, כשפורסם התחקיר נגדו, התנהג הופשטיין בדיוק כמו מושאי הסיקור שלו. מלבד הניסיון להסתיר ולטייח את מעשיו, הוא בעיקר ניסה להשתיק את החיילות ואת מי שהעזו לתת במה לעדותן. כל זאת בזמן שהוא נלחם בתביעות השתקה ומלמד עיתונאים איך להתגונן מפניהן.
מסיבות ששמורות עמו הופשטיין לא תבע את החיילות שהעידו נגדו בתחקיר ״פוליטיקלי קוראת״, אבל בהליכים נגד האתר השתמש בטריקים הכי זולים כדי להשחיר אותן. החל מהשאלה מדוע לא התלוננו במשטרה בזמן אמת וכבשו את תלונתן, ועד לטענות על תיאום גרסאות ביניהן ושתכננו לבצע בו סיכול ממוקד
ובכלל, האופן שבו בחר להתמודד עם העדויות נגדו הוא חגיגה של מוסר כפול. כך למשל, בתצהיר שצירף לתביעה הופשטיין מתאר את עצמו כעיתונאי פמיניסט וכמי שוויתר על עבודה בכתב העת ״ליברל״ רק בגלל שהעניק במה לעיתונאי אשר יוחסו לו הטרדות מיניות שיטתיות (עמנואל רוזן). אולם השיטה שבה בחר להילחם על צדקתו רחוקה מלהיות פמיניסטית. מסיבות ששמורות עמו הופשטיין לא תבע את החיילות שהעידו נגדו בתחקיר ״פוליטיקלי קוראת״, אבל בהליכים נגד האתר השתמש בכל הטריקים הכי זולים במטרה להשחיר אותן ולטייח את הטענות שלהן. החל מהשאלה מדוע לא התלוננו במשטרה בזמן אמת וכבשו את תלונתן, ועד לטענות על תיאום גרסאות ביניהן ושתכננו לבצע בו סיכול ממוקד מתוך מניע נסתר. הוא אפילו שלף הסתבכות שולית של דנה כניסיון להוכיח שהיא לא אמינה וחסרת גבולות. על החיילת ספיר אפילו אמר שראה אותה במהלך חופשה ושהיא "אפילו שוחחה מעט עם אשתי. לא היו שום סימנים לטינה או מבוכה כלשהי. איני יודע מה גרם לה להתהפך עליי". היא לעומתו העידה שהמפגש איתו עורר בה בחילה ובמהרה חטפה התקף חרדה.
ציפוף שורות
לתביעה הגיע הופשטיין חמוש בשלוש עדות בעלות רקורד פמיניסטי שהתגייסו להגנתו ללא עוררין. הפמיניסטיות לכאורה בחרו להגן על חברן הקרוב ולא על החיילות הצעירות, מבלי שבכלל בדקו מה באמת התרחש שם. הכל תוך נימה מתנשאת שהן מכירות אותו, והן יודעות. כאילו לא היו דברים מעולם.
הדס שטייף סיפרה בתצהיר כמה נושא ההטרדות המיניות היה קרוב לליבה וכשפורסם על התלונות נגדו, עוד ב- 2016, היא פנתה ביוזמתה לאחת המתלוננות לברר מה קרה. "הסיפור לא התאים לו כלל וגם מעולם לא שמעתי שמועה או תלונה עליו", העידה. "בעיקר התעניינתי מה הסיפור, ואיך אני לא יודעת ממנו", הוסיפה על הנסיבות שבהן שירבבה את עצמה לפרשה. בבית המשפט חשפה כי טניה פוליאק, קצינת כוח האדם והממונה על הטיפול בהטרדות מיניות בגל״צ, או מפקד גלי צה"ל בזמנו ירון דקל, הם שחשפו בפניה את זהותה של המתלוננת דנה ופגעו בפרטיותה בניגוד לחוק.
לדבריה, דנה לא הזכירה בפניה מגע כלשהו מצד הופשטיין, אלא לכל היותר תגובה גסה. "התרשמתי שלא מדובר במקרה שבגללו דנה זקוקה לתמיכה או סיוע כלשהו", הצהירה. "כמו כן פניתי לאבנר על מנת לשמוע את גרסתו והתרשמתי שהוא היה בשוק מהמקום שאליו התגלגל האירוע". אלו הספיקו לשטייף כדי לפסוק בנחרצות שלא מדובר בהטרדה מינית. על אף שציינה כי ניכר היה לה שדנה מרגישה לא בנוח בשיחה איתה, היא פנתה לפוליאק וביקשה ממנה לשוחח איתה, מבלי בכלל לבקש את רשותה של דנה.
כשנשאלה שטייף מדוע היא מתערבת בעיצומו של הליך, ומסתכנת בשיבוש הבדיקה, השיבה: "אני מכירה מצוין את המונח שיבוש… גלי צה"ל היא תחנת בית ורוב המקרים שאנחנו מטפלים לא מגיעים למשטרה, זה דברים שאנחנו פותרים בתוך התחנה… ככה מתנהלת גל"צ, זה משפחה של בית, ולא אני זאת שעומדת למשפט כרגע, מצטערת". נוכחים באולם מספרים כי באולם בית המשפט השתררה דממה למשמע דבריה של שטייף, שלא הבינה את חומרתם.
באותו ביטחון עצמי העידה גם לינוי בר גפן, אשת גל"צ, המתארת את עצמה כמי שמיודדת עם הופשטיין. לדבריה, הפרסומים המיוחסים להופשטיין נראים לה לא אמינים מכיוון שמעולם לא שמעה שמועות עליו וכי הם לא מתאימים לאישיותו ולאופיו שהיא מכירה. גם לא ייתכן שלא היו עדים למעשים וצירפה תמונות של חללי העבודה בגל"צ. "בברנז׳ה העיתונאית מכירים היטב גברים שיש להם נטייה להטריד מינית ועל אבנר לא שמעתי מעולם שום שמועה או ריכול מסוג זה, למרות שהוא עובד בסביבה שיש בה בחורות צעירות רבות (למשל, בקורסים שהוא מלמד באקדמיה)", הוסיפה בתצהיר.
לינוי בר-גפן משוכנעת שהופשטיין לא הטריד סטודנטיות בלי שבדקה את זה. על אף שברור שהיא מדברת על מה שאינה יודעת, אינה יכולה לדעת או אינה רוצה לדעת, לא הפריע לה להצהיר בביטחון עצמי גמור שהפרסומים אינם אמינים. סצנה מביכה במיוחד אירעה כאשר עו"ד אסף דרעי, המייצג את פוליטיקלי קוראת, הקריא לבר-גפן טקסט שכתבה על האבולוציה בדמות הפוגע והקושי לייחס עבירת אלימות מינית לאדם מקבוצת השייכות שלנו. בר-גפן שמרה על הנימה היודעת כל והתעקשה שהופשטיין לא משתייך לטייפ המטרידן.
לאחר שהחיילות התלוננו בפני שני מפקדים שלהן, התבקשה פוליאק לשוחח איתן בכובעה כיוהל״ן התחנה (יועצת הרמטכ״ל לענייני נשים), הממונה על הטיפול בהטרדות מיניות. בתצהיר שהגישה להגנת הופשטיין הצהירה שאין לה ספק שאבנר לא התכוון להטריד מינית את הבנות… "העניין נראה לי כמו בעיה של פערי גיל, גבולות והרגלי התנהגות"
העדה השלישית היא טניה פוליאק, שבזמן האירועים הייתה בכלל בחופשת לידה. לאחר שהחיילות התלוננו בפני שני מפקדים שלהן, התבקשה פוליאק לשוחח איתן בכובעה כיוהל״ן התחנה (יועצת הרמטכ״ל לענייני נשים), הממונה על הטיפול בהטרדות מיניות. בתצהיר שהגישה להגנת הופשטיין הצהירה שאין לה ספק שאבנר לא התכוון להטריד מינית את הבנות… "העניין נראה לי כמו בעיה של פערי גיל, גבולות והרגלי התנהגות". כשנשאלה בבית המשפט כיצד מיהרה לפסוק זאת, על אף שבכלל לא ביקשה התייחסות כלשהי מהופשטיין, השיבה: "כי אני מכירה אותו מהעבודה איתו, מהעבודה איתו בגלי צה"ל". לדבריה, אסור היה לדבר איתו על התלונה וגם אסור היה לה לקיים איתו שיחה ולהסביר לו על גבולות והרגלי התנהגות.
מי שכן הסביר לו שעליו לשמור על גבולות ועל שיח הולם עם חיילות היה מפקד גל"צ ירון דקל. הופשטיין מספר שהיה נסער מהתלונות נגדו ואחרי השיחה פנה לדקל. "ירון, אני מאד מוטרד ממה ששמעתי היום בשיחה שלנו. תוהה אם יש דבר מה שניתן לעשות מעבר למודעות עתידית שלי כמובן. האם יש דרך להעביר למי שחש לא בנוח את התנצלותי? קשה לי להתמודד עם המחשבה שמישהו נפגע ממני ולא ידעתי מכך", כתב הופשטיין לדקל במסרון בשעה 22:30 בלילה. לדברי הופשטיין, פחות מרבע שעה אחר כך דקל השיב: "אני חושב שמודעות זה הדבר החשוב, לא התנצלות".
כעבור שש שנים, עם פרסום התחקיר של פוליטיקלי קוראת, הופשטיין התנער מכל מודעות למעשיו. כששופטת בית המשפט יותר מרמזה לו, פעם אחר פעם, שפסק הדין לא יינתן לטובתו, הוא התבצר בעמדתו הקורבנית וטען כי תפרו לו תיק. אולי אם היה מתנצל כמו שרצה לעשות לפני שמונה שנים, כל הסיפור הזה היה נגמר אחרת.