כשהם התגייסו לצה"ל לפני כשנתיים, הם כבר חשבו שראו את הכל. אחרי שלוש שנות קורונה בבית מול מסכים, הצבא נראה להם כמו חוויה מרעננת. אבל אז הגיעה המלחמה. המסכים של דור הטיקטוק התחלפו במראות קשים מלהכיל. עדויות הלוחמים, אלו שעדיין שם ואלו שכבר קצה נפשם, ובני משפחותיהם, אודות המחיר הנפשי שגובה המלחמה, מסמרות שיער.
"היינו שלושה שבועות ברצף בעזה", מספר אלון (שם בדוי, כמו גם יתר השמות בכתבה), לוחם שריון ששוחח עם "המקום הכי חם". "חטפנו טיל. המפקד שלי נהרג לי מול העיניים, הטען נפצע קשה. פינינו אותם. את הפצוע העלו למסוק. אותי ואת התותחן לקחו לצלת"ק (צוות לטיפול בתגובות קרב – ר״ח) בשדה תימן. היינו בלי כלום. כל אחד היה בסרבל מלא בדם. מילואימניק הביא לנו מכנסיים טקטיים וחולצת טריקו. נתנו לנו להתקלח שם ולעשות שיחת טלפון להורים. ואז דיבר איתנו קב״ן. עם כל אחד בנפרד״.
"חזרתי הביתה אחרי שלושה שבועות ובדיוק הייתה הלוויה של אבא של חבר, מילואימניק שנהרג במלחמה״, מתאר אלון. ״כשנכנסתי שוב לעזה הבנתי שאני לא מסוגל. אמרתי לאחד המפקדים שאני מרגיש מנותק, לא מצליח לתפקד. רציתי לעבור תפקיד, אז הגעתי לשיזפון (בסיס הכשרות של שריון). רציתי לסיים את הצבא כמו שצריך. היום אני מטופל תרופתית. אין לי פלאשבקים אלא בעיקר מחשבות טורדניות. אני מאובחן עם הפרעת דחק חריפה (Acute Stress Disorder) ודיכאון קליני".
דיכאון היא תגובה נפוצה ביותר. כך גם דריכות ועוררות גבוהה, עצבנות, הסתגרות, חוסר סבלנות וגם קושי לשהות בתוך הבית בעת השחרור לרענון. "בשתי הפעמים האחרונות שהוא הגיע הביתה הוא סירב לישון בחדר שלו, בקושי אכל והיה במצוקה נפשית כבדה מאוד", מספר אח של לוחם באחת מחטיבות החי"ר. "כשאמא שלי שאלה אותו אם יש משהו שאפשר לתפור, הוא ענה 'את הנפש שלי'".
לא פוסח על אף אחד
אחד מכל שלושה חיילים פגש קב"ן במחצית הראשונה של המלחמה. מאז המספר רק הולך ועולה. בעתירה של ארגון ״אמהות בחזית״ לבג"ץ נגד שחיקת הלוחמים, אליה הצטרפו גם 57 הורים ללוחמים, נכתב כי ההורים מדווחים על "פתיל קצר".
ההורים העידו על התדרדרות הדרגתית במצבם הנפשי של ילדיהם המתבטאת בעיקר בהתפרצויות זעם, וכן אפאטיות וקהות חושים מהמלחמה האינסופית. עופר, אב ללוחם חי"ר בחטיבה שעדיין נמצאת בעזה, סיפר שבנו, שהתגייס במרץ 2023, כבר איבד שני חברים שהיו איתו בטירונות, מיטה ליד מיטה, שני מ"פ ושני הקשרים שלהם. בדצמבר אשתקד הוא סיים מסלול כצלף וישר נכנס לעזה. מאז הוא שם. "הוא ראה דברים דרך הכוונת שלו. יש לו מספר לא מבוטל של איקסים. כשהוא מגיע הביתה רוב הזמן הוא מסתגר בחדר שלו. אם החברים לא מוציאים אותו ואם אנחנו לא דורשים ממנו לרדת אנחנו לא נראה אותו. לאחרונה הייתי איתו בחופשה וישנו באותו חדר. כל הלילה הוא מחלק הוראות מתוך שינה".
הוא שיתף אתכם בדברים שהוא חווה?
"כן, הוא משתף בעיקר בנתונים טכניים, כמו דיווח של עיתונאי בחדשות. 'הוא פגע בו, ירה בו, הוריד לו שלושה כדורים, פינו אותו, חבשתי אותו'. התייעצנו עם מי שהיה פעם הקב"ן הראשי של צה״ל והוא אמר שזאת אחת הבעיות של הלומי קרב. הוא מתאר לך מצב בלי שום רגש, כאילו זה המצב וזהו".
הבן שלו לא פנה לקב"ן, הקב"ן פנה אליו. "במצב רגיל", אומר עופר ומתכוון ללפני חצי שנה, "הוא היה מוציא אותו לתקופת צינון, אבל אין היום יציאה נפשית. הקב״ן אמר שאין לו סמכות ושיפנה למפקד שלו. הוא הלך למ"פ שאמר לו: למה מה עברת?". האפשרות היחידה שפתוחה בפני הבן של עופר היא לסרב להמשיך להילחם ולזה הוא עדיין לא מוכן. האב המודאג משוכנע שאם זה קרה לבנו, "זה קרה לכולם". לדבריו, "יכול להיות שחבר'ה עדיין שומרים את זה בפנים. יכול להיות שזה יבוא לידי ביטוי בהיתקלות הבאה או באירוע הבא. אבל אני אומר לך שזה כולם. אני לא חושב שזה פסח על אף אחד".
רק בתחילת האירוע
"בכל פעם שהוא מגיע הביתה, הוא יותר שפוף, עייף, מכונס בעצמו וחסר סבלנות״, סיפרה אורנה, אם ללוחם חי"ר בסדיר, שמאז ה-7 באוקטובר משרת מרבית הזמן בעזה. ״הוא כמעט ולא משתף במה שעובר עליו שם. 'עזבי אמא, אין לי סבלנות לחפירות'. אבל מדי פעם אני שומעת משפטים כמו: 'את יודעת איזה ריח יש למוות? אני כבר יודע'. אני לא לגמרי יודעת מה עובר עליו שם. אני כן יודעת לומר שזה ממש לא אותו ילד".
ד"ר נורית פלזנטל-ברגר, פסיכולוגית חינוכית והתפתחותית במקצועה ואם לשני לוחמים, אחד בסדיר ואחד במילואים, סבורה שעוד מוקדם להבין את האירוע. בנה הצעיר, לוחם בסיירת גבעתי, נלחם כבר שנה וחודשיים בעזה. בנה האמצעי, לוחם סיירת צנחנים במילואים, נלחם כעת בצפון. "זה ברור שהם עברו דברים קשים. הם משתפים מאד בזהירות, הם גם שומרים על עצמם, גם שומרים עלינו. שניים מהצוות של בני הצעיר נהרגו ועוד אנשים שהכיר מקרוב. לחלק מהלוויות הוא לא יכל ללכת כי הוא היה בלחימה. הם קעקעו סמל משותף של הצוות לזכרם. יש הרבה עיסוק בהנצחה וקשר עם המשפחות של החברים שנפלו״.
״הצוות הוא מקור תמיכה מאד משמעותי בתוך כל הדבר הזה. הצעיר עבר עיבוד במעבר מחאן יונס לרפיח, ועוד פעם בחופשת שחרור, לפני שהם התגייסו שוב למילואים״. לדבריה ״קשה לדעת מהם הצרכים לטווח הארוך. יש דברים שרואים מיד ויש דברים שיכולים לצוף רק אחר כך. אני חושבת שככל שהזמן עובר, יש יותר ויותר חיילים שחושבים שזה ללא תוחלת וזו תחושה שמחלחלת ומתרחבת".
אבל לא ממש מהדהדת.
"יש גבול, בוודאי לגבי חיילים סדירים, לכמה שהם יכולים להביע את העמדה הזאת. גם כלפי חוץ ואני חושבת שגם כלפי עצמם. מהרגע שהדברים האלה נאמרים, גם כלפי פנים, קשה להחזיק את הדיסוננס מול העובדה שאתה חייב לעשות את זה. להרגיש שאתה שם וזה לא מוצדק זה משהו שאי אפשר לחיות איתו".
זה משהו שקשה מאוד לחיות איתו וגם להיות לוחם טוב.
״בדיוק. לכן אמרתי שאני חושבת שיש שאלות שלא נשאלות עוד. יש עיבוד שעוד לא יכול להיעשות. ויש בוודאי גם דברים שאני לא מבינה בתור בן אדם מבחוץ".
״דור שאי אפשר יהיה לרפא"
ההורים, שמפחדים לשאול את ילידיהם שאלות, מנסים ללכת בין הטיפות. קרן, אם ללוחם בצנחנים, מספרת שרק לאחרונה גילתה שהבן שלה חילץ פצועים מהנובה ב-7 באוקטובר, לפני שנה. "הוא לא סיפר", היא אומרת. "זה עלה רק אצל הקב"ן אחרי שהוא השתחרר".
בניגוד למילואימניקים, לחיילי הסדיר אין חיים להתעמת איתם כשהם חוזרים הביתה. הצבא הוא כל עולמם והם לא נותנים לשום דבר לסדוק את רוח הלחימה שלהם
גם בשיחות הצוותיות נמנעים החיילים לחשוף את מה שעובר עליהם. "הם ילדים, קשה להם לדבר על רגשות. הם מעדיפים לדבר על כמה המפקדים שלהם מנותקים או שהם צריכים שקט לפני עוד כניסה כי חברים שלהם נהרגו אבל הם לא חושפים רגשות", מאבחנת עידית, אם ללוחם בחטיבת הקומנדו. בניגוד למילואימניקים, לחיילי הסדיר אין חיים להתעמת איתם כשהם חוזרים הביתה. הצבא הוא כל עולמם והם לא נותנים לשום דבר לסדוק את רוח הלחימה שלהם. לא פיטורי גלנט, לא חוק השתמטות ולא הפקרת החטופים. הניתוק הוא מנגנון נפשי מושלם למשימה.
הפער בין המילואימניקים לחיילי הסדיר בא לידי ביטוי גם בטיפול. בעוד שמילואימניקים יכולים לקבל טיפול במהלך הפוגות, בין תקופת מילואים אחת לשנייה, חיילי הסדיר תלויים לגמרי במערך בריאות הנפש של הצבא. שגרת הצבא שלהם כוללת לחימה ומספר ימי רענון בבית. אין פנאי לטיפול. לפי עדויות מלוחמים והוריהם, חיילים שנלחמו במשך שנה עברו עד היום בערך שני עיבודים. רק אחרי כל אירוע קיצוני שחוו נשלחו לשיחה אישית עם קב"ן, שבניגוד לדימוי, הם לא בהכרח פסיכולוגים שיושבים בחדר עם ספה. אחריה הם נדרשים להמשיך לתפקד ולהילחם.
לדברי ההורים והלוחמים העיבוד, סדנת אוורור קבוצתית בת כמה שעות, משמעותי אבל בפירוש לא מספק. "בחיים אנשים לא יוציאו את מה שעל ליבם עם אנשים שמשרתים איתם ברמה של 24/7. אין דבר כזה", אומר עופר. "זה טיפול פסיכולוגי עם עוד 40 אנשים. מה בדיוק תצליחי להשיג שם?״
"העיבוד קצר נורא כך שהוא לא יכול להיות טוב. אי אפשר ביום אחד לרפא נפש", אומרת תמר, אם ללוחם בחטיבת הקומנדו שנלחם מאז ה-7 באוקטובר בעזה ובלבנון. היא כועסת על השתיקה סביב הניצול של חיילי הסדיר. "גם מכונה הכי פשוטה נשחקת אחרי כל כך הרבה זמן, אז חיילים בני 21 לא? למילואימניקים יש חוות טיפוליות, הם משתחררים, הם יכולים לטפל בעצמם. לחיילי הסדיר אין. מי יטפל בהם?
״יש להם כמעט שנה עד השחרור. נניח שאני רוצה להתחיל טיפול פרטי או משהו, אין לי למי לפנות. שלא לדבר על זה שהוא צריך להיות זמין לטיפול ולא במלחמה. יש מחקרים על פוסט טראומה. זה מוכח שצריך לטפל בזה כמה שיותר מהר. אי אפשר לחכות לשחרור של החבר'ה האלה. אני חושבת שהפסיכולוגים, הפסיכיאטרים, אנשים שמטפלים פה בטראומה, צריכים להשמיע קול. זה דור שאי אפשר יהיה לרפא".
לצבא אין אינטרס לאבחן
נעמה גלבר, פסיכולוגית קלינית וממייסדות ארגון ״אמא ערה״ֿ, גם היא אם ללוחם בחטיבת הקומנדו, מסבירה כי "המדינה עשתה דרך ארוכה לעומת מה שהיה בעבר. מי שנופל בין הכיסאות זה קודם כל הסדירים כי כדי לקבל את הטיפול הם צריכים להיות לא בלחימה ולהיות מוכרים במשרד הביטחון. כדי לקבל הכרה אתה צריך כמות נכבדת של סימפטומים ויש קבוצה ענקית שאפשר להציל. חיילי הסדיר הם קבוצת סיכון גדולה. בגלל המחויבות לצוות, הם בגיל שקשה להם להודות בקשיים שלהם וגם המענים פחות טובים״.
״יש דרך לאבחן אבל הצבא צריך לרצות לאבחן. אבל גם למדינה וגם לצבא אין אינטרס לעשות את זה כי הם צריכים חיילים. יש חשש מהצונאמי שהם יגלו"
לדברי גלבר ככל שמאבחנים מוקדם יותר כך גדל הסיכוי לחזור לתפקוד מלא. ״יש דרך לאבחן אבל הצבא צריך לרצות לאבחן. חיילים שמתחילים להראות סימפטומים ונשארים בלחימה, יש סבירות מאד גבוהה שהסימפטומים ימשיכו. ביקשנו שהצבא יערוך סקר לכל החיילים שלוחמים תקופה כל כך ארוכה ויבדוק את מצבם אחת לכמה חודשים. אבל גם למדינה וגם לצבא אין אינטרס לעשות את זה כי הם צריכים חיילים. יש חשש למול הצונאמי שהם יגלו".
הורים רבים כמו גם גורמי מקצוע סבורים שצריך להוציא את הלוחמים, גם אלה שאינם מראים סימני מצוקה, לאוורור משמעותי שיאפשר להם לעבד את האירועים, לצבור כוחות ולהתאושש מחוץ לזוועות. גם הצבא, לפחות על פי הצהרותיו, מכיר בחשיבות טיפול ועיבוד בזמן אמת, אולם בפועל נראה כאילו הדברים נעשים לצאת ידי חובה. כל עוד אין מי שיחליף אותם, זה לא יקרה. בינתיים הם נלחמים במתח ודריכות אינסופיים, לא הספיקו עוד להתאבל על חבריהם. רבים מהם נושרים, או בלית ברירה מסרבים. אחוות הלוחמים היא שמשאירה רבים מהם עדיין בלחימה.
"אוטו, כשהוא עובר 15 אלף קילומטר, מכניסים אותו לטיפול", טוענת תמר ומתארת את מכבש הלחצים שהלוחמים עוברים לאור הסד״כ הנמוך. ״המפקדים מפעילים לחצים להיכנס ולהילחם, גם על חיילים שלא הרגישו מוכנים להיכנס ללבנון. לא מוכנים ולא כשירים, לא מבחינה נפשית. וגם לא מכל אספקט אחר. החיילים רוצים להמשיך להילחם, הם רוצים להמשיך להיות לוחמים, אבל הם אומרים 'תנו לנו רגע טיפול'״.
״הם לחמו בשבילנו, הם סיכנו את החיים שלהם. מגיע להם טיפול בלי להצטרך להיות עם סטיקר 'הלכתי לקב"ן אני כבר לא בקומנדו'. לא צריך לנצל את זה שהם לא רוצים לרדת מלוחמה״
אם בעבר קב״ן היה יכול לקבוע שלוחם לא כשיר כרגע ללחימה ולאפשר לו מעט זמן לנוח באמצעות גימלים נפשיים, במהלך המלחמה בשל מצוקת כוח האדם זה נתון לשיקול דעתם של המפקדים.
אם ידעו שאת החבר'ה האלה רוצים גם בלבנון, למה לא הוציאו אותם מספיק זמן מראש מעזה כדי שהם יעברו עיבוד, יעברו איזשהו טיפול ואז יכנסו ללבנון?
״קב"ן יכול להוריד פרופיל ולהגיד ללוחם ׳תוותר על כל מה שהשגת׳ וזה גם לא הפתרון, זה לא מישהו שרוצה לא להיות בקרבי עכשיו. הוא בסך הכל רוצה טיפול על מה שהוא עבר. לא צריך לנצל את זה שהם לא רוצים לרדת מלוחמה, אפשר להבין אותם״, אומרת תמר. ״גם מגיע להם, הם לוחמים, הם לחמו פה, הם לחמו בשבילנו, הם סיכנו את החיים שלהם. מגיע להם טיפול בלי שהוא יצטרך להיות עם סטיקר 'הלכתי לקב"ן אני כבר לא בקומנדו'. זה לא פייר. הם לא יעשו את זה כי יש להם נאמנות".
אבל אין כוח אדם אחר.
"אז לפני שמקבלים החלטות לצאת מלחמה, צריך להיערך, לראות אם יש את המשאבים. כולנו עובדים בעבודות, לפני שאנחנו מרימים פרויקט אנחנו בודקים אם יש לנו את המשאבים. איך אפשר לבנות על אותם משאבים? זה פשוט להתייחס אליהם כאל כלי מלחמה. אם ידעו שאת החבר'ה האלה רוצים גם בלבנון, למה לא הוציאו אותם מספיק זמן מראש מעזה כדי שהם יעברו עיבוד, יעברו איזשהו טיפול ואז יכנסו ללבנון?
"הבן שלי איבד חבר קרוב מהצוות שלו. איך הוא יכול אחרי שבוע להיכנס עוד פעם ללבנון? למה אתם לא מטפלים בנפש שלו? הרי ידוע מה זה פוסט טראומה. אז הוא צריך להגיד לי אמא, חבל שלא קיבלתי רסיס בגב?"
כתבה זו היא חלק מסדרת כתבות שעוסקת בהשלכות הלחימה הממושכת והמחיר הנפשי שהיא גובה מהלוחמים ומשפחותיהם. לפניות: [email protected]