על דבר אחד כל החיילים שלחמו בעזה מסכימים: הם לא יכולים לראות יותר קבנוס. במשך חודשים ארוכים ועד היום, הנקניק היבש והשמנוני היה עיקר תזונתם. הם אכלו אותו בסתימת אף. בצה״ל התגאו שהצליחו להכניס לעזה חנוכיות, אבל אוכל ראוי ללוחמים לא הצליחו לספק.
המזון הירוד הוא רק פסיק קטן ב"חוויות" השירות של לוחמי בשירות סדיר בעזה. בתקשורת הישראלית מתארים את המצב ברצועה בפשטנות כ״עיי חורבות״. כששואלים את הלוחמים הם מספרים דווקא על נחילי הזבובים שחגים סביבם מסביב לשעון. אלפי גופות של פלסטינים פזורות מתחת להריסות מושכות אותם אליהן. ולא רק אותם."באחת הפעמים שהוא חזר הביתה הלכנו ברחוב והוא פשוט ברח חזרה הביתה", נזכרת הילה, אמא ללוחם בחטיבת הקומנדו. "אחר כך הוא הסביר לי שהוא לא מסוגל להסתכל יותר על כלבים. זה מזכיר לו את מה שקורה בעזה. הסתבר שבעזה אין גוף כמו זק"א אצלנו שעדיין מתפקד ואין מי שמפנה גופות של המחבלים. החיילים רואים את הכלבים נוברים ואוכלים את האיברים הפנימיים שלהם". לפי עדויות הלוחמים בשטח, עזה היא מכרה של מחלות, להם ולתושבים.
"הבן שלי הרזה למעלה מעשרה ק״ג בעזה", מספר עופר, אב לצלף באחת מיחידות החי"ר. "הוא היה חי על 'מנה חמה' אחת ביום". קקי הם עושים בשקיות שהם מביאים מהבית. הורים סיפרו ששלשולים והקאות הפכו לחלק מהשגרה בעזה. פטריות החלו לצוץ במקומות משונים על כל הגוף.
המסע הארוך והמתיש שלהם בעזה החל בסוף אוקטובר 2023 וחלקם עדיין שם, כבר למעלה משנה. הם ראו את חבריהם ברגעים האחרונים של חייהם, או מפונים להילחם על חייהם. לפעמים אלה היו מפקדיהם על האלונקה. למציאות הזאת הם לא התרגלו. גם לא לריח המוות. גם לא לתנאי המחייה המפוקפקים, אם אפשר לקרוא להם תנאים. "יש חיילים שהטנק הפך להיות הבית שלהם בשנה האחרונה", תיאר אחד הלוחמים בשיחה עם "המקום הכי חם".
מה זה אומר לחיות בטנק?
"חם רצח, קודם כל. כעיקרון יש מזגן, אבל זה לא באמת מזגן, זה צינור שיש לכל אחד מארבעת אנשי הצוות שמוציא אוויר קר, ובדרך כלל הוא לא מוציא אוויר קר. במקרה הטוב הוא מוציא אוויר, במקרה הרע אויר חם. לחיות בטנק זה אומר להיות בתא קטן בלי מקום לרגליים. 40 שעות משמרת בלי לחלץ עצמות".
כשעזה מנותקת מחשמל ומים, מקלחת היא בגדר חלום רטוב של החיילים. הם זוכים לקבל אחת כזאת רק כשהם יוצאים מעזה. זה אומר מקלחת אחת בשישים יום. בחודשים האחרונים היחס הצטמצם לאחת לחמישה שבועות. "פעם אחת הכניסו להם מקלחת שדה והם חזרו ללבוש את אותם מדים", מתאר האב עופר. "ללוחמים יש רק שתי חליפות טקטיות, אין מעבר לזה. פעם אחת הצלחתי להוציא אותו לחתונה ובאתי לאסוף אותו. הוא נכנס לאוטו, את לא הרחת ריח כזה בחיים שלך, זה ריח של ריקבון".
הם ישנים בבתים שהם כבשו. בחום יולי-אוגוסט הם העדיפו לישון על הרצפה מרוב חום. עם ציוד מלא, כולל אפודים ואסור להוריד נעליים. את פתחי האוויר המעטים שקיימים הם אוטמים עם שטיחים. "ב-78 שנים שהצבא הזה קיים, כולל מלחמות, אף אחד לא היה יותר מארבעה חודשים בקו, לא בלבנון, לא בשטחים, לא באף מקום", אומר עופר. "תארי לך שהבן אדם חמישה אחוזים מהחיים שלו עושה את אותו הדבר, כבר שנה שלמה. זה מה שהם עושים. השחיקה היא עצומה. הצבא עד היום לא התמודד עם אירוע כזה ואני חושב שאין שם הבנה של הצרכים של חייל אחרי שנה של לחימה. תחשבי עכשיו שאת חוזרת מיום עבודה נורא קשה, את רק רוצה להיכנס למקלחת. משהו שמרגיע אותך. להם אין את זה. כשנלחמו בלבנון, היו מסיימים פעילות, יורדים למטה, למוצב. היו מתקלחים, היו מיטות, היו טלפונים".
כדי להתמודד עם החום, התארגנו הורים ללוחמי אגוז ורכשו עבורם מאווררים עם חיבור USB. במגלן רכשו טלפונים ״טיפשים״ כדי שהלוחמים יוכלו להתקשר הביתה. בסיירת גבעתי לעומת זאת מספרים על נתק מוחלט. "לא היה לנו שום מגע איתו ולו שום מגע איתנו לפחות חצי שנה", מתאר דני, אב לחובש קרבי. "ממש כלום. דרך אחד החמ"לים הצלחנו להכניס פנימה מכתבים, ד"שים. הצבא החליט, ויש בזה היגיון, לעשות נתק כדי שהחיילים יהיו מרוכזים במה שהם צריכים לעשות. שלא יהיו חשופים ללחצים, למצב בבית. שיתרכזו במה שהם עושים ובלהישאר בחיים". בעוד שברוב היחידות מינו בעל תפקיד שיעדכן את ההורים בקבוצת וואטסאפ, באחת הפלוגות של סיירת גבעתי מינו את אשתו של המ"פ למשימה. בעקבות מאבק של ההורים, שטיפסו על הקירות מרוב דאגה, כעבור חצי שנה שינו את הנהלים.
"הקרב הבא שלנו היה להוציא אותם להתרעננות", מתאר דני. "אני חושב שלפחות איזה חצי שנה הם לא יצאו הביתה. הייתה פעם אחת ששחררו אותם ל-24 שעות. בפעם אחרת נסענו לפגוש אותם בדרום. וזהו. כל זמן שהם היו בסדיר הם היו חיילים והמשפט הקבוע שלהם היה 'אנחנו בסדיר, אנחנו עושים מה שאומרים לנו, אנחנו חיילים'. הייתה להם מוטיבציה להחזיר את החטופים, והם באמת הרגישו שהם עושים דברים משמעותיים, אבל באיזשהו שלב הם הבינו שהם עושים את אותו הדבר כל הזמן. שאין התקדמות. היתה אפילו איזו תקופה שהם התחילו לקרוא ספרים. בעיקר אחרי שהם כבשו את ציר פילדלפי. הם פשוט ישבו ומדי פעם היו יוצאים לתקיפה באיזה בית. הייתה להם תחושה שהם מבזבזים את הזמן".
"הם ביקשו שנשלח להם רטבים כאלה של מקדונלד׳ס", משחזרת שירי, אמא ללוחם מגלן. "אחרי זה הבנו שזה משמש אותם כתחליף כסף בפוקר"
עשרות הורים נוספים ללוחמים מספרים דברים דומים. "הם חוזרים לאותם מקומות, ימים שלמים הם לא רואים אף אחד מסביבם", מסכים עופר. "יש ימים שלא עושים כלום, שרק נמצאים שם. הילד שלי אומר לי 'הזמן לא עובר, לא עובר'. אני שומע בקול שלו כמה לא טוב לו". כשהזמן לא עובר ותחושת המשמעות מתכרסמת לאיטה, השחיקה מעמיקה עוד יותר.
שגרת כיבוש
בשטח מדווחים החיילים על מראית עין של לחימה. "הם הכי ביקשו שנשלח להם רטבים כאלה של מקדונלד׳ס", משחזרת שירי, אמא ללוחם מגלן. "אחרי זה הבנו שזה משמש אותם כתחליף כסף בפוקר".
"הם היו יושבים בבית ברפיח ומחכים למשימה", מספרת הילה. "משימה יכולה לבוא גם אחרי שבוע. בינתיים הם יושבים ומשחקים קלפים, הופכים למטרות נייחות. בסוף יודעים איפה הם נמצאים. אין שם באמת לחימה. מה השטח של עזה? צריך 12 חודשים לכבוש אותה? הם סתם שם. אין תוכנית, אין מדיניות, אין לוחות זמנים שיודעים ׳עד התאריך הזה נשיג רשימת יעדים ספציפיים וסיימנו פה. אין שום דבר״, היא אומרת וקובעת ״אנחנו בידיים שלו״ ומתכוונת לראש הממשלה.
"הרבה פעמים הוא אמר לי שמשעמם למות", משחזרת גלי, גם היא אמא ללוחם בקומנדו. "הם לא ראו נפש חיה, לא פגשו מחבל, לא עשו דברים משמעותיים, אלא שיחקו משחקים בתוך בית סגור. במקום להיות לוחמי קומנדו הם התעסקו בדברים שהם פחות התאמנו עליהם. זה יותר הרגיש כמו לתפוס קו".
"הם יושבים ומשחקים קלפים, הופכים למטרות נייחות. בסוף יודעים איפה הם נמצאים. אין שם באמת לחימה. מה השטח של עזה? צריך 12 חודשים לכבוש אותה?! הם סתם שם. אין תוכנית, אין מדיניות, אין לוחות זמנים שיודעים ׳עד התאריך הזה נשיג רשימת יעדים ספציפיים וסיימנו׳״
שתי אמהות סיפרו שבניהן שיתפו אותן באירועי ירי בנשים פלסטיניות זקנות. "הוא סיפר על אישה מבוגרת על כסא גלגלים שנשארה באזור שהוגדר סטרילי ושכל מי שנמצא בו דינו מוות – והם הרגו אותה", מתארת קרן, אמא ללוחם בצנחנים. "הוא סיפר גם שהם היו צריכים להעביר עצורים, שהיו ערומים במשך 24 שעות. שאלתי למה לא לתת להם להתלבש, הוא ענה: 'מה את חושבת, שאני בדייט איתם?'"
"28 הימים הראשונים היו הכי קשים", מתארת ענבל, אמא ללוחם בגדוד 50 של הנח"ל שמשרת בעזה כבר 12 חודשים ברציפות. "זה היה הלם. המראות היו נוראיים. הם קיבלו הנחיה לירות בכל דבר שזז. הם טיהרו בית-בית. עלו לאחת הקומות והיתה שם מיטה ושמיכה ומשהו זז בשמיכה, אז אחד המפקדים ירה. זו היתה זקנה בת 80 ומשהו שהתחבאה מתחת לשמיכה. זה היה בצפון הרצועה כשביקשו מכולם לעזוב לכיוון רפיח. המשפחה שלה עזבה ונטשו אותה, אבל הוא כיסח לה את הרגל. הוא ירה, הוא לא ידע במה הוא יורה". שני הלוחמים הצדיקו את המעשים בפני אמן, אבל העובדה שכל אחד מהם בחר לשתף באירוע, מלמדת על כך שבכל זאת משהו צרם שם.
״הם נכנסו לשם עם חלום, שיצליחו לשחרר חטופים. ככל שחלף הזמן הם הבינו שאין מטרות ואין מדיניות והם כלי משחק בידיים של פוליטיקאים אז התחושה של חברים שנהרגו ונפצעו הולכת ומכבידה"
"באיזשהו שלב הבן שלי סיפר שהתחילה שגרת כיבוש", מתארת שירי. "הוא תיאר איך היחידה הזאת אחראית על הרחוב והיחידה הזאת אחראית על נקודת המעבר של האזרחים. זה לא שפה של לחימה לצורך הצלת החטופים. חיילים בסדיר הם ילדים. הם נכנסו לשם עם חלום עמוק שהם יצליחו לשחרר חטופים. וכל אחד מהם רצה להיות בצוות שיוציא אותם בחיים. ככל שחלף הזמן הם הבינו שאין מטרות ואין מדיניות והם כלי משחק בידיים של פוליטיקאים אז התחושה של חברים שנהרגו ונפצעו הולכת ומכבידה".
מאז רצח ששת החטופים כבר ברור ללוחמים שהישארותם באזור רק מסכנת את החטופים. כפי שתואר בכתבה הראשונה בסדרה, רבים מהם כבר שחוקים ומסרבים להמשיך להילחם. יש כאלה שנלחמים לקבל טיפול ויש כאלה שעוברים תפקיד. כשענבל שאלה את בנה למה הוא בכל זאת ממשיך להילחם בעזה, הוא השיב לה: "אני בצבא, אני עושה מה שאני מחויב". הבן של שירי הצדיק את המשך הלחימה בכך "שהם נלחמים אחד בשביל השני". "אבא שלו הזכיר לו שלא נלחמים בשביל צוות, נלחמים בשביל מטרה". בניגוד למילואימניקים, חיילי הסדיר הם קונפורמיסטים, והצבא עובד קשה להדביק חזק את האחים לנשק. כחלק מהקונפורמיות או אולי תמימות, לוחמי הסדיר גם לא שואלים שאלות. "אף פעם לא ידענו את התמונה המלאה של מה שאנחנו עושים", סיפר ל"המקום" אורי, לוחם בצנחנים. לוחם אחר סיפר שרק בדיעבד גילה שלמעשה השתתף במעטפת הגנה למבצע החילוץ של אורי מגידיש. "רק אחרי שבועיים גיליתי על זה". הסדירניקים לא שואלים שאלות. הם ממלאים פקודות. ולצבא זה נוח.
כך נראה דשדוש
דשדוש הלחימה בעזה מתנהל כבר חודשים ארוכים וגובה מחיר דמים. למרות שכוחות רבים עברו להילחם בחזית הצפונית, בחודשים ספטמבר ואוקטובר האחרונים לבדם נהרגו ברצועה 26 חיילים. בעזה פועלות היום אוגדה 162 של חיילי סדיר ואוגדה 252 של חיילי מילואים יצאה השבוע מעזה. במקומה נכנסה אוגדה 99, הכוללת את חטיבת כפיר, שעד לפני מספר שנים הייתה חטיבת ביטחון שוטף ביהודה ושומרון.
אחרי חודשים ארוכים של לחימה ממושכת ללא סוף, לוחמים מדווחים על זלזול בהנחיות ועל שחיקה מבצעית. "הבן שלי ראה מפקד שמנסה להיכנס לפיר של מנהרה כדי לבדוק מה יש שם", מתארת רונה, שגם בנה לוחם בגדוד 50 של הנח״ל. "מפקד לא אמור להיכנס לפיר לבדוק מה יש שם. אבל כשהוא לא הצליח להיכנס הוא הוריד את האפוד כדי שיוכל להשתחל. בסוף הוא יצא מזה בשלום, אבל הבן שלי אומר שהם שהם נמצאים יותר מדי זמן בפנים ואז הדריכות והפחד יורדים. מתחילים להתרגל להישארות במקום ואז מרגישים שאפשר לזלזל בנהלים. אי אפשר לשמור על משמעת ודריכות כל כך הרבה זמן".
"כשאתה נמצא כל כך הרבה זמן באותו מקום, הוא הופך להיות הבית שלך ואז טעות היא רק עניין של זמן"
"כשאתה נמצא כל כך הרבה זמן באותו מקום, הוא הופך להיות הבית שלך ואז טעות היא רק עניין של זמן", מזהירה הילה ומספרת שכבר בחודש מרץ השחיקה והדשדוש עשו את שלהם. לדבריה לוחם באחת היחידות המובחרות זרק זבל מהמבנה שהכוחות שהו בו וחשף את מיקומם. טיל נ"ט נורה לעברם ופגע בצוות.
בצה"ל לא מספקים הסברים למותם של חיילים, רק מתירים לפרסום את שמם. ככל הנראה מתוך תפיסה שהרוגים באים בעסקת חבילה עם מלחמה. על מרביתם נטען שנהרגו כתוצאה מ"פיצוץ מטען", אבל לא ברור האם זו היתה גזירת גורל או אי הקפדה על נהלים שהביאה למותם. לאחרונה פורסם בוואלה כי לוחמי מילואים נשפטו לאחר שסירבו להיכנס למבנה ללא בדיקה של רחפן שהמבנה אינו ממולכד. לפי תחקיר של יניב קובוביץ ב"הארץ", בשל מחסור בתחמושת, חיל האוויר הפסיק להפציץ מבנים כדי לאתר מטענים והפתרונות החלופיים אינם טובים מספיק. כתוצאה מכך, גובר החשש שמותם של חיילים היה מיותר.
"היו הרבה מאוד מקרים, מקרים יומיומיים שאף אחד לא שומע עליהם, שאת לא תדעי עליהם לעולם", מספר עופר. "למשל, ירי דו-צדדי שירו עליהם ופצעו שלושה חברים. מי שעשה את זה היו שריונרים מילואימניקים שירו לכיוון שלהם עם מאג. הוא ראה את הנותבים מגיעים אליו והספיק לשכב על הרצפה, אבל שלושה חברים שהיו איתו לא הספיקו וספגו רסיסים. הבן שלי היה צריך לחבוש אותם ולטפל בהם טיפול ראשוני לפני שיפנו אותם. גם היה מישהו שירה לעצמו ברגל בטעות".
"הקומנדו חיפשו במשך חודש ומשהו את העצמות של הדר גולדין", מתארת יעל, אמא ללוחם באחת מיחידות החטיבה. "זה לחפור באדמה ולחפש מחט בערימה של שחת. אני לא יודעת אם במבצע הזה היו פצועים והרוגים, אבל במקום לנסות ולהחזיר את הגופה בעסקה, סיכנו חיים של חיילים"
בניגוד גמור למטרותיה, בחטיבת הקומנדו מספרים כי בחצי השנה האחרונה, בטרם נכנסו ללבנון, עיקר משימתם היה לחפש עצמות וגופות, תוך סיכון חייהם. "הקומנדו חיפשו במשך חודש ומשהו את העצמות של הדר גולדין", מתארת יעל, אמא ללוחם באחת מיחידות הקומנדו. "זה לחפור באדמה ולחפש מחט בערימה של שחת. אני לא יודעת אם במבצע הזה היו פצועים והרוגים, אבל במקום לנסות ולהחזיר את הגופה בעסקה, סיכנו חיים של חיילים".
"זאת שאלה אתית גדולה. עושים לחיילים שטיפת מוח ולהחזיר גופה של הדר גולדין זה בשבילם ערך עליון. הראו להם את המשפחה שלו ואמרו להם אתם אלה שתחזירו אותו מהשבי. הוא נחשב פאשלה שהמדינה גוררת הרבה שנים״, אומרת עידית, אמא ללוחם קומנדו, ומתוודה"אני והורים אחרים מתקוממים על זה. אני מאד מבינה את הצורך בקבורה, זה קלוז'ר, אבל השאלה המוסרית לא נפתחה לדיון: האם אנחנו מסכנים חיילים בשביל להביא גופות או ששמים את זה על השולחן בעסקה".