אלו שיבחרו לצפות הערב בתשדיר הממלכתי לציון ה-7 באוקטובר לא יראו את אופקים. על המרקע אמנם יוקרן סרט שהוקלט בלב מוקד הלחימה המרוחק ביותר אליו הגיעו מחבלי חמאס לפני שנה, אבל אופקים של אוקטובר 2024 לא תהיה שם. גם לא זו אליה הגענו שלושה ימים לאחר מכן. הבחירה של מירי רגב לקיים את הטקס דווקא בעיירה, הנחשבת למעוז ליכוד קלאסי, היא ״מחווה״ לאופקים של ה-6 באוקטובר 2023 במקרה הטוב. במקרה הגרוע היא ניסיון למחוק את הפקרת תושביה ב-6:29 שלמחרת, כמו גם לכל אורכה של השנה שחלפה. בניסיון לעמוד על היקף השינוי שעברה, או ליתר דיוק על עומקו, חזרנו לאופקים שנה לאחר הטבח.
16 דקות בלבד – זה הזמן שלקח ל-22 מחבלים של חמאס לגמוע 27 קילומטרים ולהגיע לאופקים. בשעה 6:45 נכנסו שני טנדרים אל העיר מכיוון מערב, דרך רחוב סיירת שקד, ומשם פנו שמאלה לרחוב בית וגן, בשכונת מישור הגפן. 52 מתושבי אופקים נרצחו – 33 בשכונת מישור הגפן ו-19 במסיבת הנובה בעוטף – מבלים, שוטרים ועובדים. מי שהגן על העיר היו אזרחים חמושים, שוטרים וחיילים בחופשה, שהסתערו עם אקדחים על מחבלים עמוסים בנשק אוטומטי, רימונים וטילי RPG. שוטרי תחנת אופקים שלא אבטחו את מסיבת הנובה ונותרו בעיר פיקדו על הקרבות מהבוקר. הצבא לעומת זאת הגיע רק בשעה 14:00.
33 תושבים נרצחו בשכונת מישור הגפן בבוקר ה-7 באוקטובר. מי שהגן על העיר היו אזרחים חמושים, שוטרים וחיילים בחופשה, שהסתערו על מחבלים עמוסים בכלי נשק. בשעה 14:00 הגיע כוחות צה״ל
לאחר הביקור הראשון שלנו בעיירה, שכלל בעיקר רצף בלתי נסבל של לוויות בזו אחר זו, הפעם השנייה בה הגענו למישור הגפן הייתה ב-20 באוקטובר. ימים בהם ממשלת ישראל עדיין הוגדרה נעדרת. כך היה גם בפעמים הבאות שביקרנו בה כולל זו האחרונה, בחלוף שנה.
העובדה שהטבח התחולל בשכונה אחת ספציפית, לצד החשש שאלפי תושבים בעיר יבקשו להתפנות ממנה, הובילו לכך שהממשלה סירבה למתוח את ההגדרה של משרד הביטחון ורח״ל (רשות חירום לאומית – א״ר) למרחק מגבול הרצועה שהישובים בתחומו זכאים לפינוי וסיוע 27 קילומטר מזרחה. קשיחות בירוקרטית שהותירה את תושביה להתמודד גם עד היום עם השלכות מתקפת הטרור כמעט ללא תמיכה או סיוע.
בת 12, מדריכת סיורי טבח
״בבית הזה התבצרו מחבלים, ממש מול הבית שלנו״, מצביעה יסמין מיכאלובסקי בת ה-12 המתגוררת ברחוב החיטה בשכונת מישור הגפן. היא מצביעה על בית משפחת אלבז שזכורים ממנו סרטוני מצלמות האבטחה שתעדו את הקרב שהתרחש בחצר ביתם. בני המשפחה הסתתרו בבית בזמן שהמחבלים התבצרו ביחידת הדיור, דקות בודדות אחרי שטבחו בשכניהם, ובמשך שעות עד שחוסלו על ידי כוחות המשטרה.
״סחבו אותי לממ״ד כי קרסתי מחרדה. ברגע ששמעתי את הירי הראשון דפקתי צרחה וניסו להשתיק אותי. מאותו הרגע הירי לא הפסיק במשך כמה שעות״
בבוקר ה-7 באוקטובר התעוררה מיכאלובסקי לקולות האזעקות, ורצה עם שני אחיה והוריה לממ״ד, בו נשארו קרוב ל-12 שעות, כשמעבר לקיר משתוללת הזוועה. המחבלים הגיעו מרחוב התמר, בו מתגוררת רחל אדרי הידועה בתור ״רחל מאופקים״, לרחוב בו מתגוררת מיכאלובסקי, שהתקשתה להתמודד עם הפחד. ״סחבו אותי לממ״ד כי קרסתי מחרדה. לא הצלחתי להגיע לבד. אני זוכרת את הירי הראשון ששמענו קצת זמן אחרי האזעקות. דפקתי צרחה וניסו להשתיק אותי. מאותו הרגע לא הפסיקו לירות במשך כמה שעות״.
מיכאלובסקי זוכרת ומכירה כל פרט על הטבח: כל שם של נרצח, כיצד הוא נרצח ואיפה, ומתי גילתה על מותו. היא מציגה כל אנדרטה מאולתרת וציור קיר שצץ בשכונה, ויודעת לספר מי הכין אותו, מתי, ולזכר מה. היא מספרת שכשחברותיה מגיעות לביקור מערים אחרות, היא מראה להן את מקומות הטבח, ומספרת על האנשים ועל התחושות. כך גם עשתה כשפגשה אותנו. ״אם בעבר הייתי מדברת על הדברים ובוכה היום אני יכולה להראות לך את התמונות של האנשים להיזכר בהם ואני בסדר. אולי זה אפילו עוזר לי״.
״אני זוכרת שבאותו היום יצאנו לרגע החוצה וראינו את ההרס והכל היה מחורר בכדורים״. עומק המחדל בטיפול בשורדי הטבח באופקים מתבהר מסיפורה של מיכאלובסקי. מאז אותה שבת ועד היום, היא ומשפחתה לא עזבו את העיר. אפילו בליל ה-7 באוקטובר הם נשארו לישון בביתם, כשהוא מוקף בכוחות צבא מצד אחד, ובמחבלים מהצד השני.
דמי שתיקה
מול ביתם עדיין מתנוסס שלט גדול עם תמונתו של יונתן אלעזרי, לוחם דובדבן בן 20 שנסע לבקר את חבריו במכינה הקדם-צבאית באופקים, ונהרג כשיצא להגן על תושבי העיר בתחילת אותה שבת. הנצחת הטבח וקורבנותיו נעשו בשכונה וברחבי העיר באופן פרטי, אך ניכר שמלבד זאת מנסים התושבים להמשיך בחייהם לגמרי בעצמם, בלי כל תוכנית שיקום או זמן לעכל ולהתרחק ממוקד הטראומה. מלבד ימי רענון בודדים אליהם נשלחו רק חלק מהניצולים, תושבי אופקים לא נכללו במנהלת תקומה, ומי שבחר לעזוב את העיר עשה זאת ללא תמיכה מהמדינה.
״מדובר בדמי שתיקה. מה יעזור לי 7,000 שקל? במצב הכלכלי של היום זה שלוש פעמים קניות בסופר״, אומרת אושר וקנין, תושבת העיר. ״תושבי אופקים היו שקופים ונותרו שקופים. אומרים לנו קחו כסף ותשתקו״
לפני פחות מחודש אושר ״מענק גבורה״ למי מתושבי אופקים ששהה בעיר בבוקר ה-7 באוקטובר. את הגבורה תמחרה הממשלה במענק חד-פעמי של 7,180 שקל למבוגר ו-1,436 שקל לילד. גבורת תושבי שכונת מישור הגפן תומחרה כפליים ותושביה יהיו זזכאים ל-14,360 שקל. לפי עיריית אופקים וכפי שעלה משיחות עם תושבים, מדובר במהלך לא מספק בלשון המעטה: הכספים טרם הגיעו, וגם כשיגיעו, מה מטרתם?
״אתם מביאים לנו 7,000 שקל?! מה אנחנו נזקקים? לכו לעזאזל״, אומרת אושר וקנין, תושבת אופקים, בה גם נודלה וגדלה. ״מדובר בדמי שתיקה. מה יעזור לי 7,000 שקל? במצב הכלכלי של היום זה שלוש פעמים קניות בסופר. תושבי אופקים היו שקופים ונותרו שקופים. אומרים לנו קחו כסף ותשתקו. מדובר בהרבה אנשים מבוגרים, פשוטים, שבכלל לא יודעים מה מגיע להם. אנחנו היינו אחרונים בשרשרת המזון של המדינה. הצבא לא היה פה ב-7 באוקטובר וגם בימים שאחרי העזרה לא הגיעה. רק היום, שנה אחרי, הם נזכרו, אבל עכשיו זה מאוחר מדי״.
בחלומות הכי גרועים
״המצב של הילדים פה חמור. רובם ספגו את הטבח גם אם הם לא מתגוררים בשכונת מישור הגפן״, היא אומרת. ״אני מתגוררת במרחק של 50 מטר אווירי ממוקדי הטבח. שמעתי הכל והתחבאתי במשך שעות. בהתחלה הייתי במיגונית, וכששמענו שהם שורפים מיגוניות ירדתי להתחבא בצינור מתכת מחוץ לבית שלי. שמענו את הטבח ואת הקרבות. אני עדיין חולמת על זה בלילה. אם המצב שלי החמיר, אפשר רק לדמיין מה המצב של הילדים״. במקצועה וקנין מטפלת בחינוך מיוחד בעובדת בבית ספר ״אשלים״ בשכונת הנשיא הסמוכה. לדבריה מצבם של ילדי העיר רק הלך והידרדר מאז ה-7 באוקטובר, עם תופעות של הרטבות לילה ותסמיני פוסט טראומה ברורים, בלי שכלל הוצע להם סיוע כלשהו מהמדינה.
וקנין מתארת מציאות בלתי נסבל של חזרה כפויה לשגרה, שהחלה בלי שניתנה לתושבי העיר כל הזדמנות לעבד את הטראומה שחוו. ״חלק מהאנשים נסעו לרענון לשלושה ימים בים המלח, אבל מהר מאוד חזרנו לגור בעיר, ולא היה לנו זמן לעכל את האירוע״, היא אומרת. ״בית הספר חזר לפעילות ב-4 בנובמבר, כשעדיין היו בו חיילים שישנו בכיתות ובאולם הספורט, ובעיר היו טנקים והאמרים. אני חושבת על זה עכשיו ולא מאמינה, ובעיקר אני לא תופסת שעברה שנה. העיר אופקים היום היא עיר חבולה וכואבת, שחלקים גדולים בה עדיין לא מודעים למצבם״.
״המצב של הילדים פה חמור. הם ספגו את הטבח גם אם הם לא מתגוררים בשכונת מישור הגפן. אני עדיין חולמת על זה בלילה. אם המצב שלי החמיר, אפשר רק לדמיין מה המצב של הילדים״
גם בנותיהן של קוסטה ומרינה נאומצ׳וק נקלעו למצוקה מאז ה-7 באוקטובר. קוסטה עלה ארצה יחד עם מרינה אשתו ושתי בנותיהם לפני כחמש שנים. את השניים אנחנו פוגשים כשהם מצלמים את ביתם של חבריהם, ויקטוריה וסרגיי, שנרצחו בביתם שברחוב הגורן. מאז אותו בוקר עומד הבית נטוש, וקוסטה, גנן במקצועו, מטפל בגינה שלהם בהתנדבות עד שיוחלט מה לעשות עם הבית.
ימים ספורים לאחר הטבח, החליט קוסטה להטיס את אשתו ובנותיהם בחזרה לרוסיה לשלושה חודשים, ולישראל הן חזרו רק כשקוסטה קיבל רישיון לנשק אישי. ״המצב שלהן היה קשה מאוד״, הוא אומר. ״זו הייתה סיטואציה שלא חשבתי שאהיה בה בחלומות הכי גרועים שלי. עד היום כשאני מסתובב בשכונה אני מרגיש את הלב שלי דופק. מאז אותו יום אנשים מסתכלים בעיניים ובוחנים אחד את השני. כולם דרוכים״.
״אנשים לא יודעים על הטבח באופקים״
״אנשים באופקים לא מצליחים לצאת מה-7 באוקטובר. מבחינתם זה אירוע מתמשך. רבים מהם לא עזבו את את מוקד הטראומה ולו יום אחד״, אומרת ד״ר שרון שטרית, פסיכולוגית ואחת ממקימות מרכז ״גפנים״, שנותן סיוע נפשי לשורדי הטבח בשכונת מישור הגפן ללא כל עלות. עמה שוחחנו פחות משבועיים אחרי הטבח, כשהגיעה מיוזמתה למלונות על מנת לעזור לניצולים מהעוטף. בשיחתנו האחרונה סיפרה כי על הטבח באופקים גילתה רק אחרי שפגשה מספר שורדים שהוצאו לרענון קצר בים המלח. ״אני חושבת שעד היום יש אנשים שלא יודעים על הטבח באופקים. בחודשים הראשונים היה צריך להיאבק על ההכרה בו בתקשורת ובחברה״.
כשהבינה שהשורדים שפגשה יאלצו לעזוב את בית המלון ולחזור הביתה, לזירת ההתחוללות של הטראומה אותה הם נושאים ועמה ניסתה לסייע להם להתמודד, היא גייסה אנשי טיפול נוספים, שיחד פתחו בקמפיין גיוס כספים שאפשר להם להישאר במלון מספר ימים נוספים. ״לא האמנו שמתכוונים לשלוח אותם בחזרה לאופקים ללא כל תהליך״, היא אומרת. ״מצבם הנפשי היה סוער. הם היו באימה והרגישו שהם יצאו מהשואה. לא חשבנו שמתאים שיחזירו אותם בשלב הזה לאופקים בלי מענה מתאים, ובטח כשהדרום כולו היה עדיין גזרת מלחמה. היינו חייבות לעשות מעשה״.
״שורדי הטבח באופקים לא קיבלו את מה שקיבלו שורדי הטבח בקיבוצים או בשדרות, והמצב שלהם לא פשוט. הם היו באימה והרגישו שהם יצאו מהשואה. היינו חייבות לעשות מעשה״
בהמשך שטרית גייסה כספים נוספים לפרוייקט בן שני שלבים: בשלב הראשון, יצאו בחנוכה כ-300 ניצולים משכונת מישור הגפן ל״שבוע הבראה״ בים המלח, ונבנתה עבורם מעטפת רב תחומית של מיפוי צרכים ומיצוי זכויות. השלב הבא בפרויקט היה המשך ליווי בקהילה, עם פתיחת מרכז ״גפנים״ בתפעול משותף של ארגון ״ישראייד״ והחברה הפסיכואנליטית בישראל. המרכז מעניק טיפול ארוך טווח, בחינם, לשורדי הטבח, ועובד בשיתוף פעולה עם שירותי הטיפול בעיר. ״חשוב לציין, שמדובר באירוע קטסטרופלי״, מבקשת שטרית להדגיש. ״יש כאלו שמספיקה עבורם התערבות טיפולית קצרה, ויש אחרים שזקוקים לטיפול ארוך. המדינה חייבת לאפשר גם את מענה ארוך טווח, על מנת להקטין את המועדות לפוסט טראומה״.
״שורדי הטבח באופקים לא קיבלו את מה שקיבלו שורדי הטבח בקיבוצים או בשדרות. הם לא נכללו במנהלת תקומה, לא זכו לפינוי ממוקד הטראומה וגם לא קיבלו טיפולים ארוכי טווח. לכן החלטנו לפתוח דווקא שם את המרכז״, אומרת שטרית. ״המצב של תושבי אופקים לא פשוט. אנחנו רואים ילדים שחוזרים להרטיב במיטה, התמכרויות לכדורי שינה ותסמינים נוספים של פוסט טראומה. בפועל, עדיין אין התחלה של עיבוד טראומה כי הם עדיין שוחים בתוך הדבר הזה, באותו המקום בו הכל התרחש. לקח הרבה זמן עד שהם קיבלו מענה, ויש עוד הרבה עבודה לעשות״.
בבחירתה להקליט את הטקס באמפי של אופקים מתוך ניסיון לנגח את ״הקיבוצניקים השמאלנים״, רגב מכריחה את תושבי העיר להתמקם שוב בעמדת מקופחי עיירת הפיתוח, ולו רק כדי שתוכל לעשות למעוז הליכודי ״כבוד״. אולם כשרבים בעיר חשים שהזמן ב-7 באוקטובר אשתקד עצר מלכת, הם לא מצליחים להתקדם הלאה, על אחת כמה וכמה שלא לחזור אחורה.