הסיפור אולי נשמע מוכר – קבוצה של אסלאמיסטים קיצוניים השולטת, בגיבוי איראני, בשטח קטן, עני ומוכה, הופכת פתאום סדרי עולם, והמערב, בגיבוי ארצות הברית הגדולה, מתקשה להתמודד איתה. למרבה המזל, בסיפור הזה אלפים אינם מאבדים את חייהם, אלא מדובר רק בעיכוב של משלוחים – ולמרות זאת, ההתמודדות של ארה"ב עם החות'ים חושפת שוב את גבולותיה של ההגמוניה האמריקאית בעולם של היום. בעולם שבו קולות המלחמה נשמעים מכל עבר, מה שנראה כתפקוד ירוד של חילות הים המערביים מעורר ספק ביכולתם להילחם מול אויבים מרשימים יותר, כמו למשל סין. מדוע הניסיונות האמריקאיים והאירופיים להחזיר את השקט ואת הביטחון למצרי באב אל־מנדב נכשלים? על שאלה זו מנסים לענות העיתונאים הוותיקים קית' ג'ונסון וג'אק דטש במגזין Foreign Policy האמריקאי.
החות'ים כזכור שולטים על מצרי באב אל־מנדב שבכניסה לים האדום – שבתורו מוביל לתעלת סואץ. לפני כמה חודשים, הם הכריזו על חסימת המצרים תוך איום על הספינות המסחריות העוברות שם – מה שהסיט את תנועתן של ספינות מסחריות למסלול האלטרנטיבי, הארוך בהרבה, מאסיה לאירופה – מסביב לאפריקה. לאחר זמן מועט, היה נראה שיבוא הסוף להפרעה החות'ית כשארה"ב ובריטניה הכריזו על התערבות צבאית שנועדה להסיר את האיום, ואף הורגשה ירידה במחירי הביטוח ובאביב היה נראה שמחירי ההובלה מתייצבים. אך שמונה חודשים מתחילת הסיפור, החמירה החסימה – החות'ים הטביעו ספינה וגרמו נזק לספינה נוספת, וכמעט בכל יום תקפו (לעיתים בהצלחה) ספינות שעברו תוך שימוש בארסנל מרשים ומגוון של כטב"מים, טילים וסירות בשליטה מרוחקת. כרגע, כמות הספינות העוברות בתעלת סואץ נחתכה בחצי, וטונאז' הסחורה – ביותר מכך.
לקואליציה האמריקאית-בריטית ולקואליציה של האיחוד האירופי מטרות אחרות. הראשונה מנסה הן ליירט תקיפות והן לתקוף את המקור שלהן, והשנייה רק מגינה על ספינות – בנתיים נראה ששתיהן נכשלות
מכיוון שהדרך מסביב לאפריקה ארוכה בהרבה (מה שגם היה הסיבה המקורית להקמת תעלת סואץ) הדבר גורם לעלייה כללית במחירי ההובלה. מחירי ההובלה למכולה עלו מ־$1,600 ל־$5,000. בסך הכול, ההספק של כלל מערכת ההובלה הימית ירד ב־6%. הצי האמריקאי הודה שהוא מתמודד עם האתגר הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. סבסטיאן ברונס, מומחה ימי מהמרכז למחקר אסטרטגיה ימית ומדיניות ביטחון מאוניברסיטת קיל שבגרמניה, מסביר כי החות'ים הם גורם לא־מדינתי, אך כזה שמצליח להפריע ולהזיק מאוד לקואליציה המערבית – וכעת כנראה גם הגורם המחוכם והחזק ביותר שנלחם נגד המערב בים. לטענתו, ההתמודדות הכושלת של הקואליציה עם אויב שלמרות כישוריו, עדיין מתקדם הרבה פחות מאויבים פוטנציאליים של ארה"ב כמו סין, מעלה חששות בקשר ליכולות שלה להתמודד עם איומים רציניים יותר.
אבל כיצד החות'ים, שכוחם מן הסתם קטן בהרבה מזה של המערב, יכולים להגיע להישג שכזה? הכותבים מזכירים לנו שהצי האמריקני (כמו ציים נוספים) נוסד מלכתחילה כדי להבטיח ביטחון לספינות סוחר, וכעת הוא נכשל במשימה זו. החות'ים גם פוגעים הרבה יותר בספינות "מערביות" – ישראליות או אמריקאיות – והרבה פחות בספינות הקשורות לסין, איראן, רוסיה והודו.
אחת הבעיות, לדעת הכותבים, היא שלקואליציה האמריקאית-בריטית ולקואליציה של האיחוד האירופי מטרות אחרות. הראשונה מנסה הן ליירט תקיפות והן לתקוף את המקור שלהן, והשנייה רק מגינה על ספינות – אבל נראה ששתיהן נכשלות. הניסיון האמריקאי "לפגוע ביכולות" של החות'ים (ביטוי ידוע לשמצה, בצדק, במחוזותינו) העלה חרס – החות'ים התבררו כניידים וכמצוידים היטב על ידי איראן. הפגיעות של ארה"ב בתשתיות החות'יות אינן יותר מאשר טיפה בים. מנגד, התברר שגם אספקת הנשק של ארה"ב איננה בלתי־מוגבלת – עוזר פרלמנטרי בקונגרס מסר בעילום שם שככל שיימשך השימוש במיירטים בקצב הנוכחי, הדבר מציב את ארה"ב במצב "מעורער מעט יותר". מן הסתם, המיירטים גם יקרים, וספקים של הצי האמריקאי מנסים להשתמש במיירטים ישנים וזולים יותר כדי לשמור על מלאי של כלים מתקדמים לקראת עימות אפשרי עם סין. ישנן ספינות אירופיות שאף משתמשות באמצעים "טיפשים" כמו תותחי ספינה כדי לפגוע בכטב"מים חות'יים במקום להשתמש במיירטים "חכמים".
באופן לא־מפתיע, ולמרות המחיר שהמאמצים גובים מהמעצמה המובילה בעולם, נראה שהם פשוט אינם משיגים את מטרתם, וספקות מתחילים לעלות בארה"ב ובאנגליה לגבי האפקטיביות של ההתערבות האמריקאית. אלסיו פטלאנו, מומחה ימי מקינגס קולג' שבלונדון, תהה אם "בהינתן שלאחר חודשים החות'ים לא שינו את האופן שבו הם פועלים, הארסנל שלהם עדיין קיים, הם מובילים ומקבלים תמיכה מאיראן, אולי הגיע הזמן שנשאל את עצמנו למה אנחנו עדיין עושים את זה". עוד דבר שהוסיף שמן למדורה הוא העובדה שנושאת המטוסים דוויט אייזנהאואר נאלצה לשוב לארה"ב לאחר שההפלגה שלה הוארכה כבר פעמיים. הספינה אמורה להיות מוחלפת מתישהו על ידי הספינה תיאודור רוזוולט, אבל כדי לעשות זאת הרוזוולט נאלצת לעזוב את ים סין הדרומי, שם שוררת מתיחות כבדה בין סין לפיליפינים. פטלאנו תוהה כיצד "התעקשות על מטרה שאיננו יכולים להגדיר יכולה להצדיק העברה של נושאת מטוסים ממקום שבו יש מתיחות ימית של ממש".
בעיית מוגבלות המשאבים איננה מצטמצמת לארה"ב – נראה שלרבות ממדינות אירופה פשוט אין צי גדול מספיק כדי לעמוד אפילו בתפקיד המוגבל של הגנה על ספינות אירופיות. כך למשל, הספינה הגרמנית סטנדרט הזהב העבירה כמה חודשים בים האדום בהצלחה מועטה עד שהפליגה משם, וכמעט ירתה בטעות תוך כדי בכטב"מ אמריקאי (שאותו היא החטיאה). ספינות אחרות היו מוצלחות יותר – אבל פשוט אין מספיק מהן כדי לכסות את כל נתיב הסחר מהים ההודי ועד תעלת סואץ. ברונס מזכיר לנו ש"הבטיחות בימים נעשתה עבורנו מובנת מאליה – אך היא איננה הנורמה, אלא דווקא החריג". ברונס מזכיר שביטחון זה נשען כל העת על הציים של מדינות המערב שמאבטחים את נתיבי הסחר. השבה של הסדר בימים דורשת השקעה כספית בצי שפשוט לא הושקעה בו בעשורים האחרונים – וכנראה גם לא תושקע. ביטחון, ברונס מטעים, תלוי גם בתקציבי ביטחון. לכן, ניסיון אמיתי להשיב את הסדר על כנו בבאב אל־מנדב ידרוש השקעה כספית. מנגד, גם המצב הנוכחי, כפי שראינו, פוגע בכיס של האירופאים, והמצב רק יחמיר אם סיטואציות כאלו יהפכו לנורמה במקומות נוספים לאורך נתיבי הסחר הבין־לאומיים. אם כן, לדעת ברונס, השאלה אינה בהכרח כיצד לשמור על ביטחון מוחלט, אלא עם איזו רמה של חוסר ביטחון העולם המערבי יכול לחיות, כלומר לדעתו, יש לבצע איזון נזקים מפוכח.
***
נדמה שכפי שנרמז בהתחלה, המקרה של החות'ים מלמד אותנו שיעור במגבלות הכוח. ההיסטוריון אריק הובסבאום העיר פעם שאחת הסיבות להתמוטטות הקולוניאליזם המערבי היא התהליך של מזעור והוזלה של טכנולוגיות של נשק, שבעצם גרמו לכך שיהיה כמעט בלתי־אפשרי להחזיק כיבוש בשטח עוין בלי להשקיע בכך משאבים עצומים – ויקרים – של דיכוי, שיטור ומשטור. זהו לקח שארה"ב למדה היטב כשניסתה לתפקד כ"שוטר עולמי" במלחמות כמו אפגניסטן ועיראק בתחילת המאה. כמו שראינו לאחרונה, החברות במה שנודע כ"ציר האיראני" נוקטות פעמים רבות טקטיקה א־סימטרית של שימוש בנשק זול יחסית, כמו כטב"מים ורחפנים "מתאבדים" כנגד צבאות מערביים מתוחכמים הרבה יותר. מן הסתם, החות'ים נהנים לא רק מקיומם של כטב"מים זולים אלא גם מתמיכה איראנית שמאפשרת את פעילותם.
רעיונות "ביטחון מוחלט" הרגילו את המערב לחשוב שאפשר להתמודד בכוח עם כל ניסיון "טרוריסטי". ניסיון זה מניח מראש שהאויב הוא "טרוריסט", ושאין ולא יכולות להיות לו מטרות פוליטיות. החות'ים דווקא הכריזו על מטרה פוליטית: חסימת מיצרי באב אל־מנדב – הפעלת לחץ על המערב כדי לסיים את המלחמה בעזה
במילים אחרות, הא־סימטריה כאן נוכחת בכמה רמות: מצד אחד, גם אם האמריקאים מיירטים כמעט את כל הטילים החות'יים, כל פגיעה של החות'ים היא ניצחון; החות'ים גם נזקקים למשאבים מוגבלים הרבה יותר מאשר האמריקאים כדי להמשיך במעשיהם. ואולם, נראה שמה שהשתנה הוא לא רק יכולות הפגיעה של גורמים "עוינים" שונים – אלא גם הציפיות של המערב. רעיונות של "ביטחון מוחלט" הרגילו את המערב לחשוב שאפשר להתמודד בכוח עם כל ניסיון "טרוריסטי" לפגיעה במערכת הגלובלית הקיימת, שנשענת כמובן על הגמוניה צבאית אמריקאית. ניסיון זה לייצר הגנה הרמטית גם מניח מראש שהאויב הוא "טרוריסט", שאין ולא יכולות להיות לו מטרות פוליטיות, ושגם אין טעם לחשוב על כך. כך למשל, החות'ים דווקא הכריזו על מטרה פוליטית של חסימת מיצרי באב אל־מנדב – הפעלת לחץ על המערב כדי לסיים את המלחמה בעזה. בין אם נחשוב שמטרה זו מוצדקת או לא, נראה שזו אחת הנקודות הרבות שבהן ההגמוניה האמריקאית המתפוררת נתקלת במגבלות הכוח שלה.
אליצור גלוק כותב בפרויקט אופק – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת