סמי (42), תושב רמאללה, אב לארבעה ילדים, עבד כל חייו בענף הבנייה בשטח ישראל. לפני ה-7 באוקטובר היה מרוויח כ-10 אלף שקל בחודש על עבודות בנייה שונות שהיה עושה בישראל – וחוזר כל יום לביתו שבאיו״ש. ״מאז ה-7 באוקטובר ועד היום – לא נכנס לי שקל אחד לכיס. אין כלום. אם אני הולך לבית חולים ברשות מעיפים אותי קיבינימט. אם יש לך מזל, אתה הולך לגדר או מחתים את משמר הגבול ומקבל מכות. אם אין לך מזל – אתה אוכל אותה ונכנס לכלא. אני אבא לארבעה ילדים, אני לא יכול להיכנס לכלא. ההורים שלי חינכו אותי להביא פרנסה, לא מעניין ערבי יהודי, אבל היום אני כבר עשרה חודשים יושב בבית בלי כסף. אני מתבייש כבר מהבן שלי. הוא מבקש ממני 20 שקל, ואני אומר לו ׳שמע, אולי מחר, אין כלום׳. קיבלנו עונש מהממשלה שלכם על משהו שלא עשינו״.
על פי הערכות, כ-310 אלף עובדים זרים עבדו בישראל לפני ה-7 באוקטובר, כ-156 אלף מהם פלסטינים מאיו״ש ומעזה. בהחלטה של הקבינט החברתי-כלכלי שאושרה גם בקבינט המדיני-בטחוני שהתקבלה עם פרוץ המלחמה ונידונה שוב בדצמבר האחרון הוחלט לאסור על כניסתם של אותם עשרות אלפי עובדים – במחיר פגיעה כמעט אנושה בענפי הבנייה והחקלאות, ובמחיר כבד לא פחות מאותן משפחות. הפגיעה קשה ביותר נרשמה בענף החקלאות, בו רוב כמחצית מהמועסקים היו זרים ופלסטינים, ובענף הבנייה, בו היוו הפועלים הפלסטינים כשליש מכלל המועסקים בענף. לפי הערכות בנק ישראל, המחיר של שיתוק ענף הבנייה עולה למשק יותר מ-25 מיליארד שקל בשנה. מאז מוחים הקבלנים הישראלים נגד הממשלה והטיפול שלה במשבר – שנע בין ניסיונות כושלים להטיס ארצה מהודו ומסרי לנקה עשרות אלפי עובדים, לבין איסור עיקש לאפשר לעובדים הפלסטינים הוותיקים לחזור לעבוד – ומתחננים שהממשלה תיענה למצוקתם.
״הפועלים מאיו״ש משלמים את מחיר תחושות הנקם שהביא ה-7 באוקטובר. יש פה יותר תחושת איום מאשר איום ממשי״
גם ברחוב הפלסטיני נשמע קול זעקה, שרק הולך ומתגבר אחרי קרוב לשנה בלי כל מקור הכנסה, פשיעה שהולכת וגוברת, משפחות שמתפרקות, ותחושה שסיר הלחץ בערי הרשות עומד להתפקע. עובדים פלסטינים ששוחחו עם מערכת ״המקום הכי חם״ מספרים על ניסיונות נואשים לקושש כספים בדרכים לא דרכים, על סחר בהיתרי עבודה ובאשרות כניסה שנמכרים בעשרות אלפי שקלים, ובתחושת הפקרה כואבת מהצד הישראלי והפלסטיני גם יחד. אותם 156 אלף עובדים, שעברו בידוק בטחוני יסודי וקיבלו את אישור גופי הביטחון בישראל, גילו בבוקר ה-7 באוקטובר שהדלת נסגרה בפניהם ואין לדעת מתי ואם היא תיפתח. הממשלה מצידה מתעלמת מהתחנונים של המעסיקים הישראלים והעובדים הפלסטינים, וממשיכה לבסס את החלטותיה בסיסמאות שמתגלות כשקריות לחלוטין.
״במדינת ישראל יש תמיד הבחנה בין שני מושגים: ביטחון, ותחושת ביטחון. בעניין העובדים מהרשות, מדובר יותר על תחושת איום מאשר על איום ממשי, והפועלים מאיו״ש משלמים את מחיר תחושות הנקם שהביא ה-7 באוקטובר״, אומר יוחנן צורף, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי ומומחה לסכסוך הישראלי פלסטיני. ״הייתי בדיון בכנסת, והיו שם עשרות רבות של קבלנים שאיבדו את הפועלים שלהם. הממשלה לא מציעה פתרונות, ובאי כוחה מביאים נימוקים שאין להם על מה להישען: ׳אי אפשר׳ ו׳מצב ביטחוני׳. אני לא מזלזל בטענות האלה ולא מזלזל בתחושות של הציבור אבל האם הטיעון הזה אכן נשען על משהו ממשי? או שהוא מביא לידי ביטוי שאיפות של אנשים בעלי כוח פוליטי כדי שיוכלו להגיד לציבור המצביעים שלהם שהם עושים משהו כדי להגן עליהם?״.
ומה התשובה?
״אם את שואלת אותי, כל ממשלה הייתה לוקחת לעצמה פרק זמן שבו היא הייתה מונעת מפועלים זרים לבוא לעבוד, אבל הפעם זה ארוך. ארוך מאוד, וכך גם המשבר. האיום שהסיפור הזה מחולל מבחינת הרשות הרבה יותר משמעותי ממה שהיה באירועים ביטחוניים קודמים: הרשות איבדה כ-30 אחוז מהתקציב השנתי שלה. אדם כזה מפרנס כמובן הרבה יותר מרק את המשפחה הגרעינית שלו״, הוא מסביר. בכלכלה כמו בכלכלה, אדם כזה מניע שרשרת שלמה של בעלי עסקים ומלאכה בתוך הרשות, שאיבדו נתח עצום מכוח הקנייה של הלקוחות שלהם. אלו בדיוק החומרים מהם עשוי אבק שריפה שמתישהו יהיה מוכרח להתלקח. ״156 אלף פועלים יושבים בבית ומחכים, ונוצר כר נוח לפעילות שאנחנו לא היינו רוצים שתקרה. אנשים צריכים מקור פרנסה כדי להתקיים. זה עבד עד עכשיו ואני חושב שזה ימשיך לעבוד, אבל כרגע אנחנו יוצרים בעצמנו מקור תסיסה שבשלב כזה או אחר יבקש להתפרץ״.
בלי כסף, בלי טיפול
בשני העשורים האחרונים הרחיבה מדינת ישראל את היקפי ההעסקה של העובדים הפלסטינים מיהודה ושומרון בשטחה, כמענה לביקוש של מעסיקים לכוח עבודה זול וכחלק ממדיניות ישראל לחיזוק הכלכלה הפלסטינית, בהמלצת מערכת הביטחון, שנועדה למנוע מאותו אבק השריפה להתפוצץ. העובדים נכנסו לעבוד בישראל באמצעות שלושה סוגי היתרים: היתר עבודה בשטח ישראל שניתן על ידי ממשלת ישראל וכלל זכויות ברשות האוכלוסין וההגירה, פנסיות וזכאויות במדור התשלומים, שהוא הגוף המדיני שאמור להיות אמון על מידע, פיקוח והגנה על זכויות עובדים פלסטינים; היתרים לעבודה בהתנחלויות שהתקבלו על ידי הצבא וכוחות הביטחון; והיתרים לתושבי רצועת עזה שניתנו על ידי משרד הביטחון וסיפקו ״עבודה באפור״ – התירו את כניסתם ארצה אך לא העניקו להם זכויות עבודה רשמיות.
״עד ה-7 באוקטובר תושבי הגדה שרצו להיות מועמדים לעבודה בישראל היו חייבים בכרטיס מגנטי בתוקף המונפק על ידי המנהל האזרחי ומשמעותו שלמדינת ישראל אין טענה ביטחונית או פלילית נגד המחזיק״, מסביר אסף אדיב, מנכ״ל ארגון העובדים מען. ״הכרטיס תקף ל-4 שנים מרגע הוצאתו אך כדי להכנס לשם עבודה בישראל על העובד לאתר מעסיק פורמלי ולקבל גם היתר מעסיק שתוקפו לחצי שנה״. העובדים הפלסטינים חויבו להשתמש באפליקציה ייעודית עבורם המנוהלת על ידי מתאם פעולות הממשלה בשטחים בשם ״אלמונסק״. באמצעותה יכלו להגיש בקשות להיתרים לצרכים רפואיים או מסחריים, משפחתיים או משפטיים. באמצעות אותה האפליקציה בדיוק גילו אותם 156 אלף עובדים כי נאסרה עליהם הכניסה לישראל, גם אם החזיקו באישורים תקפים, וגם אם הכרטיס המגנטי שלהם ללא רבב. מאז – הם יושבים ומחכים.
פאדי (44) עובד בישראל משנת 1997. הוא היה הגנן של כמה מהדמויות הבכירות בפוליטיקה הישראלית ובמערכת המשפט ותחזק גם גינות של כמה מוסדות רשמיים. כמו עובדים רבים אחרים מהרשות, פאדי העדיף לשכור דירה באחת השכונות במזרח ירושלים, שם הוא חי עם אשתו ושני ילדיהם. לפני כארבעה חודשים הוא נסע לרשות על מנת לחדש את הדרכון שלו – ומאז הוא מנוע מלחזור לביתו. ״ראיתי את זה באפליקציה וזה נפל לי על הראש כמו טיל. צלצלתי לשאול מה הסיבה ולא יודעים. אומרים לי תחכה ותחכה, אבל ה-10 לחודש הגיע ועוד לא שילמתי שכירות. בעוד שבוע הילדים שלי אמורים להתחיל בית-ספר, וכרגע אין להם איך. חשבתי אולי נצליח לעוף מכאן לעבוד, להעביר להם כסף, אבל לא הצלחתי. אני אומר באופן אישי, אני מפחד. אני באמת מפחד. אני לא ישן בלילה, אני עצבני, כל החיים שלי זה עבודה ולחזור לילדים״.
מדינת ישראל לא ביטלה את היתרי העבודה של הפלסטינים אלא הקפיאה אותם והכניסה את העובדים למצב ביניים בו הם לא יכולים לעבוד – אך גם לא לממש את זכויותיהם כמובטלים
לאורך השנים האחרונות אישור העבודה של פאדי התחדש כל שישה חודשים. חודש למלחמת ״חרבות ברזל״ התחדש האישור שלו באופן אוטומטי, אבל כשהגיע יחד עם עשרות אלפי פלסטינים נוספים למחסום קלנדיה או להר הזיתים – הם גילו כי המעבר סגור. ״האישור שלי היה בתוקף עד ה-20 ביוני, אבל בראשון במאי אני ועוד עשרות אלפים כמוני גילינו שיש לנו מניעה להיכנס לישראל. בהתחלה חשבנו שזו טעות, כי זו מניעה בלי שום הסבר. אנחנו רגילים לקבל משכורת ב-10 לחודש, וב-12 אנחנו לוקחים את הילדים לקנות נעליים. אין לנו מה לעשות בשטחים. עכשיו האנשים בשטחים צוחקים עלינו. הם אומרים שחשבנו שנחייה בישראל, אבל זרקו אותנו. גם אני מרגיש ככה. כל הזמן אמרו לי שאני חי אצל הישראלים כמו אחד מהם אז שאין לי זכות לדבר. עכשיו כשנפלתי ישר אמרו לי ׳תראה מה הם עשו לך׳. באותו לילה לא הפסקתי לבכות״.
לדבריו, כחלק מניסיונותיו לקושש כסף בעשרת החודשים האחרונים, ניסה למשוך את הפנסיה שלו – אך ללא הצלחה. כספי הפנסיה של העובדים הפלסטינים מופקדים בקופה מיוחדת לעובדים פלסטינים של חברת ״עמיתים״, אולם התנאי למשיכת הפנסיה הוא אישור מעסיק שההעסקה הסתיימה, והיתר עבודה לא בתוקף. מדינת ישראל, מצידה, לא ביטלה את היתרי העבודה של הפלסטינים אלא הקפיאה אותם והכניסה את העובדים למצב ביניים בו הם לא יכולים לעבוד – אך גם לא לממש את זכויותיהם כמובטלים. העובדים הפלסטינים לא זכאיים לדמי אבטלה בישראל או ברשות, ונכון לכתיבת שורות אלה, גם ביטוחי הבריאות והביטוח הלאומי שהיה להם ברשות כבר לא משמשים אותם.
״אנשים עזבו את הארץ וברחו. השאירו את הילדים ואת המשפחות וטסו לאמריקה כדי לעבוד. אני גם רציתי לטוס, אבל תור לשגרירות עולה 6,000 שקל בשוק השחור. בפברואר זה היה 900״
״הרשות ניתקו את הביטוח הלאומי של העובדים שעבדו בישראל״, הוא מספר. ״היינו עובדים חוקי ומקבלים תלוש, ואת התלוש ישראל הייתה מעבירה לרשות כדי לתאם את הזכויות שלנו. הבעיה עכשיו זה שלא מעבירים לנו משכורות. פעם היינו הולכים לרופאים פרטיים ברשות, ולא מתעסקים בביטוחי הבריאות. היום אין לנו כסף לרופא, אבל גם אין לנו ביטוח, אז אנחנו פשוט לא הולכים. אנשים עזבו את הארץ וברחו, השאירו את הילדים ואת המשפחות וברחו לאמריקה כדי לעבוד ולפרנס את המשפחה. אני גם רציתי לטוס, אבל תור לשגרירות עולה 6,000 שקל בשוק השחור. בפברואר זה היה 900. אתה מביא את הדרכון לשגרירות, ואז מעביר את הכסף למישהו ברמאללה. אם היה לי 6,000 שקל הייתי נשאר בישראל״.
מגן עדן לגיהנום
זו לא הפעם הראשונה שמדינת ישראל מצמצמת את היקפי התעסוקה הפלסטיניים בעקבות אירועים ביטחוניים. גלי הפיגועים של 1995-1993 והאינתיפאדה השנייה של תחילת שנות ה-2000 הובילו למהלכים דומים מצידה של ממשלת ישראל, שבשנת 2001 צימצמה את תעסוקת הפלסטינים והרחיבה את היקף התעסוקה של עובדים זרים שאינם פלסטינים בכ-13 אחוז. משנת 2005 הרחיבה ממשלת ישראל בהדרגה את העסקת הפלסטינים בשטחה, שהגיעה כאמור לעשרות אלפי עובדים פלסטיניים שנכנסים לישראל מדי יום ערב ה-7 באוקטובר. על פי דוח של בנק ישראל, הפסקת ההעסקה מאז אירועי אוקטובר מהווה ״תפנית חדה״ במדיניות הישראלית בהשוואה לשני העשורים האחרונים, שמייצרת כאמור פגיעה אנושה הן בענפים השונים במשק הישראלי, והן ברשות עצמה.
על פי אותו הדוח, בשנת 2022 הניבה התעסוקה הפלסטינית בישראל כ-22 אחוז מההכנסה הלאומית ביהודה ושומרון, והיוותה מקור הכנסה עבור לא פחות מ-20 אחוז מכלל המועסקים הפלסטינים. בדוח הזהירו כי פגיעה דרסטית בכלכלה הפלסטינית ובתעסוקה של גברים פלסטינים צפויה להרחיב את הניסיונות להעסיק עובדים פלסטינים בלא היתר, שמספרם בשלושת הרביעים הראשונים של 2023 עמד על כ-34 אלף עובדים. הדוח צפה ״השלכות שליליות על הביטחון והפשיעה בתוך ישראל״ עקב הפגיעה האנושה בכלכלה הפלסטינית, טענה שלכאורה סותרת את כל טענותיהם של הפוליטיקאים שמקבלים החלטות בקבינט בימים אלו. בדיון קבינט שהתקיים בדצמבר האחרון סביב סוגיית העובדים הפלסטינים, הביעו כלל הנוכחים עמדה אחידה ונחרצת: הכנסת פועלים פלסטינים – חשיבה של ה-6 באוקטובר. אי הכנסה של פועלים פלסטינים – שמירה על ביטחונם של אזרחי ישראל. אלא שכאמור, הקשר בין ההצהרות הפומפוזיות לבין המציאות – מקרי בהחלט.
דוח שפורסם ביוני האחרון בחן את הטענה כי הענקת אישורי עבודה לפועלים פלסטינים מהגדה יוצרת סכנה ביטחונית לאזרחי מדינת ישראל. הדוח סוכם ב״התרחשות מאוד נדירה״
דוח של המכון למחקרי ביטחון לאומי שפורסם ביוני האחרון בחן את הטענה כי הענקת אישורי עבודה לפועלים פלסטינים מהגדה המערבית יוצרת סכנה ביטחונית לאזרחי מדינת ישראל. הניתוח התבסס על פיגועים בתחומי הקו הירוק ובמזרח ירושלים מינואר 2007 ועד ה-6 באוקטובר 2023, ומצא כי לאורך אותן שנים, שלושה פיגועים בודדים בוצעו על ידי מחבלים בעלי אישור עבודה. מובן כי מדובר בשלושה פיגועים שאין להוריד בחומרתם, בהם נרצחו ארבעה ישראלים, אולם בדוח הודגש כי תמיכתה של מערכת הביטחון, למעט המשטרה, בכניסה של פועלים פלסטינים לתחומי הקו הירוק, מתבססת על הנזק האדיר לכלכלה הישראלית ולמשפחות הפועלים הפלסטיניים גם יחד. אותו נזק עשוי להוביל ״להצטרפות חלקם לארגוני טרור, ולערעור היציבות הביטחונית היחסית בגדה המערבית״, שכן הצטרפות לארגוני טרור מלווה, ברוב המקרים, בהכנסה מסוימת. ההתנגדותם הנחרצת של רוב שרי הממשלה, שטוענים כי ״כניסת עובדים אלה מהווה סיכון ביטחוני מיותר שאין לקחת בתקופה זו, במיוחד כאשר כבר היו מספר פיגועים שבוצעו על ידי מחבלים בעלי אישור עבודה בישראל״, הוגדרה על ידי כותבי הדוח כ״התרחשות מאוד נדירה, עם שלושה מקרים ב-17 השנים האחרונות״.
״אנחנו לא חמאס או פת״ח. אנחנו רק רוצים לחיות. בממשלה כל אחד יושב בכסא שלו עם אוכל בצלחת. אצלנו המקררים ריקים ואנשים מחפשים אוכל לילדים ברחוב״, אומר איהב, שעבד עד ה-7 באוקטובר בחברת ירקות ישראלית. ״שכרתי דירה בשועפט שעלתה לי כמעט ארבעת אלפים שקל. לא היה לי כסף לשלם שכר דירה, אז בעלת הבית פינתה אותנו. מכרנו את הזהב של האישה ואת כל מה שלא צריך מהבית, אבל לא נשאר כסף ואשתי ואני נפרדנו. אנחנו כל היום יושבים ואומרים שבעזרת השם שיפתחו. עשו לנו סגר סתם. עובד מה הוא רוצה? להיכנס, להתפרנס וללכת הביתה. עכשיו בשטחים אנחנו כבר עשרה חודשים בבית, וזה כמו בלון. הוא מתנפח מתנפח, ובסוף יתפוצץ״.
״יש אישורים שנמכרים בשטחים ממפקדים בצבא. זה עולה 36 אלף שקל למשך שישה חודשים, אבל זה מזומן. אתה משלם ולך תדע״
מתחקיר ״המקום הכי חם״ עולה כי ה״התפוצצות״ שצופים איהב ובכירי מערכת הביטחון כבר ממש מעבר לפינה. אחרי עשרה חודשים בלי כל מקור פרנסה, בשטחי הרשות נרשמים גלי פשיעה, גניבות וסחר בהיתרים, לצד אלימות הולכת ומחריפה מצד כוחות הביטחון הישראלים. ביולי האחרון פורסם כי לצד 8,000 פלסטינים שקיבלו היתרים לעבודות חיוניות מאז ה-7 באוקטובר, צה״ל ושב״כ זיהו כניסה של כ-40 אלף פועלים בלתי חוקיים מפרצות בגדר. המספרים העצומים מעוררים דאגה במערכת הביטחון הישראלית, שכן בשנה עברה היו אלה מספרים דומים שהביאו לגל פיגועים של מפגעים שיצאו מאותן פרצות בדיוק. ״גם אם מדובר רק במבקשי עבודה, אלה אלפי פלסטינים שנכנסים לישראל ללא פיקוח״, אמרו גורמים בצה״ל. ״אם אלה ההיקפים, כבר עדיף שייכנסו דרך המעברים בצורה מבוקרת ותחת פיקוח ביטחוני ישראלי״.
לצד גלי ההסתננויות, תופעה נוספת שתופסת תאוצה היא חיילים ומפקדים בצה״ל שסוחרים בהיתרים או מסייעים להכנסת שוהים בלתי חוקיים תמורת תשלום. ביולי היו אלה ליאור קנדל בת ה-19 ובן זוגה, שהבריחו ארצה עשרות עובדים בלתי חוקיים תמורת מאות ואלפי שקלים. שלשום (ד׳) הוגשה תלונה נגד עו״ד ישראלי שמכר היתרי עבודה לפלסטינים תמורת אלפי שקלים, וסיפורים דומים רק הולכים ומצטברים. ״לפני שבעה חודשים שניים מהמשפחה של אבא שלי, בני 24 ו-30, ניסו להיכנס מהגדר כדי לעבוד. אחד קיבל כדור בראש והשני קיבל כדור בכתף. הם הלכו להביא פרנסה הביתה ומתו״, מספר איהב. ״אנשים מנסים להיכנס בלי אישור, אבל יש אישורים שנמכרים היום בשטחים ממפקדים בצבא. זה עולה 36 אלף שקל למשך שישה חודשים, אבל זה מזומן. אתה משלם ולך תדע״.
״שני קרובי משפחה שלי ניסו להיכנס מהגדר כדי לעבוד. אחד קיבל כדור בראש והשני בכתף. הלכו להביא פרנסה ומתו״
המציאות מאז ה-7 באוקטובר כואבת ורק ממשיכה להכאיב. הפיצול בין הרצון לסיים את המלחמה ולהשיב את החטופים שמחזיקים ישראלים רבים, לבין הרצון לנקום את מותם של יקירנו ולא להיקלע לקונספצית 6 באוקטובר נוספת, יוצר בשטח מציאות מעוותת, כואבת, שרק ממשיכה להכאיב. אולי הרצון לנקום על חשבונם של אלו שלא עשו דבר – לא יהיה הפתרון האידיאלי בתרחיש האימים אליו נקלענו. ״לפני ה-7 באוקטובר היינו בגן עדן. היום אנחנו בגיהנום״, מסכם סמי. ״אתם לא יודעים את זה, אבל אנחנו מתעסקים במלחמה ובחטופים יותר מהיהודים. כשאמרו שהחזירו את החטופים התרגשנו כמו ילדים, ישבנו מול הטלוויזיה וחגגנו. אנחנו יודעים שאם יקרה להם משהו בחיים לא נחזור לעבוד. אז אנחנו אתכם. מתפללים כל יום שלא יקרה להם כלום״.