כיצד נקבע את גבולות חופש הביטוי במרחב האקדמי? האם אפשר לסלק סטודנט המביע בדף הפייסבוק האישי שלו תמיכה בחמאס? או משמיע במהלך הפגנה דברי שנאה ושטנה (אנטישמיות? או נגד ערבים?)? היש להעמיד לדין מרצה שהטיל ספק בזוועות ה-7 באוקטובר? האם דינו של הקמפוס ככל מרחב ציבורי? ברשימה זו אטען שיש להעניק הגנה רחבה במיוחד לחופש הביטוי באקדמיה, אך לצד אותה חירות יש לראות במוסד האקדמי גם קהילת השתייכות. לפיכך, על החברים והחברות בה – מרצים וסטודנטים – מוטלת אחריות לא לפעול או להתבטא בדרך העלולה לסכל את האפשרות לקיים מרחב אקדמי מגוון ורב תרבותי. מרחב אקדמי שכזה הוא עצמו תנאי חיוני בבניית חוסנה של מדינה דמוקרטית.
***
מחאות בקמפוסים בעניינים חברתיים ופוליטיים הפכו לתופעה מצויה מאמצע המאה העשרים: זכורות מחאות הסטודנטים בצרפת נגד המשטר השמרני של דה גול, ובפראג נגד הפלישה הסובייטית, שביתות הסטודנטים בארה"ב נגד מלחמת וייטנאם, סטודנטים שהובילו את "מחאת הקטיפה ב 1989 בצ'כוסלובקיה, ומחאות נגד אפרטהייד בדרום אפריקה. בכל אלו סטודנטים וסטודנטיות היוו גרעין חשוב בהובלת שינויים חברתיים ואף "מהפכות" שלטוניות.
מוסדות אקדמיים נתפסים כמרחבים דמוקרטים ייחודיים בכל הקשור לקידום אקטיביזם חברתי ופוליטי. מכאן עולה חשיבות ההגנה על חופש הביטוי במסגרת פעילויות, התבטאויות ומחאות המובלות על ידי סטודנטים/יות ואף מרצים/ות. מבנית – אוניברסיטאות נהנות ממידה של אוטונומיה בניהול ענייניהן האקדמיים והמינהליים. בישראל קובע סעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוהה כי "מוסד מוכר הוא בן חורין לכלכל עניניו האקדמיים והמינהליים, במסגרת תקציבו, כטוב בעיניו". אך גם מהותית, האקדמיה היא זירה לעידוד מחשבה עצמאית, אלטרנטיבית וביקורתית, המאתגרת אמיתות ומבני כוח קיימים, ואקטיביזם של סטודנטים (ומרצים) הוא אחד הביטויים לכך. אקדמיה חופשית ובועטת היא אבן יסוד בחברה דמוקרטית וחופשית, והגנה על חופש הביטוי באקדמיה הוא על כן בעל חשיבות גבוהה. לפיכך, את הנעשה באוניברסיטאות – הן בישראל והן בחו"ל – בכל הקשור להגנה על חופש הביטוי בעקבות טבח ה-7 באוקטובר יש לבחון גם בהקשרים היסטוריים ומשטריים אלו.
חופש הביטוי באקדמיה בעקבות ה-7 באוקטובר
מאז ה-7 באוקטובר חופש הביטוי באקדמיה מצוי בדיון ציבורי נמשך. בשבועות הראשונים לאחר המלחמה התקבל במוסדות האקדמיים גל של פניות במסגרתן נדרשו לנקוט צעדים כנגד סטודנטים/יות או מרצים/ות, בטענה שאלו פרסמו במדיה הדיגיטלית וברשתות החברתיות התבטאויות לא לגיטימיות. מהכיוון השלטוני, למשל, קידם שר החינוך יואב קיש (המכהן כיו"ר המל"ג) מהלך שיחייב אוניברסיטאות לדווח וכן לסלק סטודנטים המביעים תמיכה בחמאס, אולם ראשי האוניברסיטאות הדפו את הדרישה בטענה לעצמאות מוסדית. במקביל התקבלו במוסדות עשרות רבות של תלונות על ביטויים של סטודנטים/יות. מצד אחד – תלונות על תמיכה לכאורה בחמאס ובטבח, או הבעת שמחה על אירועי ה-7 באוקטובר, ומצד שני – תלונות של סטודנטים ערבים על הסתה נגדם ועל תחושות של חוסר ביטחון אישי. אף שרוב התלונות נגעו לפרסומים מטעם סטודנטים/יות, המוסדות נדרשו להתמודד גם עם דרישות לנקוט אמצעים ולסלק משורותיהם מרצים שהתבטאו בדרך שעוררה מחלוקת עמוקה. עניינה של פרופ' נדירה שלהוב קבורקיאן מהאוניברסיטה העברית ושל ד"ר ענת מטר מאוניברסיטת תל אביב הציתו גל מחאות משני הצדדים: קריאות לסילוקן משורות האוניברסיטה ודרישות להגן על חופש הביטוי שלהן. סימפוזיון שקיימה עמותת "בשער – קהילה אקדמית למען החברה בישראל״ בחודש דצמבר 2023 משקף את האופנים השונים בהם טיפלו מוסדות אקדמיים בתופעה זו.
לקראת תחילת שנת הלימודים התעוררו חששות בדבר גלישת המתח והקיטוב בחברה הישראלית בעקבות המלחמה לתוך הקמפוסים. חשש מהתלקחות עימותים ואף אלימות הובילו את המוסדות לנקוט אמצעים להרגעת הרוחות ולהקניית כלים לחברי וחברות הסגל להתמודדות עם מצבי קונפליקט והסלמה בכיתה ומחוצה לה. עם תחילת שנת הלימודים האקדמית, ועל רקע הטראומה, המתח החברתי וההקצנה בין קבוצות אוכלוסייה, נדרשו המוסדות לקבוע מדיניות באשר להיקף הפעילות הציבורית/מחאתית שתותר בתוך הקמפוסים במהלך המלחמה, תוך הכרה בכך שעבור הסטודנטים/יות האוניברסיטה ממשיכה להוות מרחב דמוקרטי פעיל. אוניברסיטת תל אביב, למשל, יישמה מדיניות לפיה בשבועות הראשונים לאחר תחילת שנה"ל צומצמו אירועים ציבוריים, אולם לאחר מכן המדיניות הרגילה הושבה על כנה.
מאז תחילת שנת הלימודים האקדמית, על אף שלא נרשמו אירועים חריגים או עימותים רבים בקמפוסים, נותרה בעינה השאלה אם סטודנטים ומרצים (בעיקר ערבים, אך לא רק) מרגישים בטוחים דיים להביע את דעותיהם בחופשיות בענייני השעה בכלל ובמיוחד בהקשר של המלחמה. המחקר האחרון של מכון אקורד "שעת מבחן – חופש הביטוי של ערבים וערביות באקדמיה בזמן מלחמה" מאפריל 2024 מלמדשהאווירה הציבורית הכללית, הנוטה שלא להכיל דעות שאינן מצויות בקונצנזוס, מובילה לצנזורה עצמית של סטודנטים/יות, הבוררים בקפידה את מילותיהם וחוששים להתבטא בחופשיות בנושאים המצויים על סדר יומנו הציבורי.
המחאות בקמפוסים בארה"ב בעקבות ה-7 באוקטובר
המחאות נגד ישראל ונגד הפעולות הצבאיות בעזה (מחאות המכונות "פרו פלסטיניות") החלו כמעט מיד לאחר תחילת המלחמה. במספר אוניברסיטאות גלשו תכני המחאות מעבר לטענות נגד הפגיעות הקשות של צה"ל בתושבי עזה, המשבר ההומניטרי והכיבוש הנמשך. בחלקן נשמעו אמירות נגד עצם זכותה של מדינת ישראל, להתקיים וכן קריאות קשות (לעיתים עם ניחוח אנטישמי) כלפי יהודים באופן כללי.
המחאות באוניברסיטאות בארה"ב מתקיימות במרחב הטריטוריאלי של המוסדות או בקרבתו – והן מתרחשות תוך כדי שנת הלימודים האקדמית (העומדת להסתיים בקרוב). מדובר בעצרות, שביתות שבת, הקמת מאהלי מחאה בשטח הקמפוס וכיוב' – אירועים שבמהלכם מונפים שלטים, נשמעות סיסמאות וקריאות בקול, ונישאים נאומים. באוניברסיטת קולומביה דווח ביום 30.4.24 על "השתלטות" על בניין בקמפוס והתבצרות בו (תוך פגיעה ברכוש), בשל סירוב הנהלת האוניברסיטה להיענות לדרישות המוחים לנתק כל קשר עם חברות התומכות באופן ישיר או עקיף בלחימה בישראל.
קשה לערוך השוואה מדויקת בין המחאות בארה"ב לבין הנעשה בישראל – בה עדיין מתנהלת מלחמה והחברה הישראלית – יהודים וערבים – טרם התאוששה מאירועי השבעה באוקטובר
חלק ניכר מהאוניברסיטאות האמריקאיות טרם הצליחו למצוא את הדרך להתמודד עם אירועים מורכבים מסוג זה, בהם נשמעות מצד אחד אמירות החוסות תחת חופש הביטוי (קריאה לסיום הכיבוש, גינוי הפעולות של צה"ל בעזה, הזדהות עם סבל תושבי עזה והצבעה על ריבוי הקורבנות הפלסטינים, קריאות למשיכת השקעות בחברות המייצרות אמצעים תומכי לחימה), לבין אמירות שהן בלתי לגיטימיות ופסולות – כגון תמיכה בחמאס ובטבח, קריאה להשמדה כוללת של ישראל, קריאה לפגיעה ביהודים ואמירות שהם בגדר "דברי שנאה" (hate speech) המכוונות כלפי יהודים וישראלים באשר הם או הפצת שקרים/עלילות דם ממש כנגד מוסדות ישראלים. נראה, שהמוסדות מתקשים לשרטט את הקו המפריד בין דיבור הנהנה מהגנת חופש הביטוי שהוא עיקרון חוקתי בסיסי במשטר החוקתי האמריקאי, לבין חובתם לשמור על תחושת הביטחון (וכמובן גם הביטחון עצמו) של כלל קהילת הקמפוס (ראו בנושא זה מאמרה של פרופ' יעל שטרנהל מיום 24.4.24). הנהלות המוסדות הולכות ומסתבכות אגב שימועים פומביים בקונגרס, הכנסת משטרה חיצונית לקמפוס ופיזור ההתכנסויות, ביצוע מעצרים, ובחלקן החלה משיכת תרומות עקב עמדתם הלא ברורה.
אכן, קשה לערוך השוואה מדויקת בין המחאות בארה"ב לבין הנעשה בישראל. ראשית – בישראל עדיין מתנהלת מלחמה והחברה הישראלית – יהודים וערבים – טרם התאוששה מאירועי השבעה באוקטובר. מעבר לכך, קיימים הבדלים מהותיים מבחינת מבני כוח ויחסי רוב-מיעוט בין המדינות. בארה"ב היהודים והישראלים הם מיעוט (אף שהם מצויים בייצוג גבוה יחסית באקדמיה), בעוד שבישראל היהודים הם קבוצת הרוב, על כל המשתמע מכך. בישראל קבוצת המיעוט כוללת את האזרחים הערבים (מוסלמים ונוצרים) וכן את הדרוזים (שמעמדם עקב המלחמה הפך להיות מורכב במיוחד), והיותם מיעוט לאומי או דתי משתקף גם בייצוגם באקדמיה הישראלית. הסטודנטים המוסלמים, הפלסטינים והערבים הינם מיעוט בקמפוסים בארה"ב, אולם מיעוט זה טוען משך שנים להדרה, הפליה והשתקה במרחב האקדמי, וחלקם רואה במחאות נגד ישראל מעין תיקון למצב הקודם. חבירתם של המוחים הפרו-פלסטינים לקבוצות מיעוט אחרות בקמפוסים (במיוחד סטודנטים שחורים, להטב"ים וכן קבוצות של יהודים המזדהים עם עמדות אלו) יצרה פסיפס זהויות מורכב, במסגרתו לא ניתן לשרטט בבירור מי הרוב ומי המיעוט, מי המדכא ומי המדוכא, והיכן עובר הגבול בין מחאה נגד ישראל לבין התנכלות על רקע דתי (יהודי).
הבדל משמעותי נוסף בין ארה"ב לישראל טמון בתצורת הביטוי עצמו. כזכור, מלחמת חרבות ברזל פרצה עוד לפני תחילת שנת לימודים (תשפ"ד) וזו נדחתה במספר חודשים. כתוצאה מכך, מיד לאחר הטבח ובתקופה הראשונה של המלחמה, הקמפוסים בישראל היו ריקים מסטודנטים, והמרצים לא נדרשו להיכנס לכיתות לצורך הוראה. ה"דרמה" בכל הקשור לגבולות חופש הביטוי של חברי וחברות סגל כמו גם סטודנטים/יות התרחשה בספירה אחרת – הרשתות החברתיות, המדיה הדיגיטלית (ומיעוטה הכתובה) – ולא בגבולות הפיזיים של הקמפוס.
חופש הביטוי במסגרת הקהילה האקדמית
על רקע זה, וכאשר ההתבטאויות עליהן נדרשה האוניברסיטה להגיב נעשו בזירות אינטרנטיות לא אקדמיות, גיבוש מדיניות האוניברסיטה בנושא היתה צריכה לעבור "מסנן" שלא היה קיים בעבר. היה צורך לעמוד על מהות הזיקה של הסטודנט/ית או המרצה לאוניברסיטה במסגרת פרסום שכזה. ראשית לכל היה צריך להכריע, אם ביטוי שנעשה מחוץ להקשר האוניברסיטאי – ריאיון בכלי תקשורת, פודקסט, פוסט אישי בפלטפורמה חברתית, שיתוף פוסט/חומרים וכיוב' – מעורר שאלה של חופש ביטוי בהקשר למעמדו/ה האקדמי של המפרסם/ת. האם התבטאות שכזו היא בכלל עניינה של האוניברסיטה? האם שיתוף פוסט על ידי סטודנט בדף פייסבוק אישי המהלל את הטבח או מביע שמחה על אירועי ה-7.10 מהווים התנהגות שעל האוניברסיטה למשטר? האם פוסט אישי של חברת סגל, בו היא מתאבלת על מות מי שהורשע ברצח חייל והפך ברבות השנים לידיד אישי מצדיק נקיטת עמדה מצד האוניברסיטה כמי שמעסיקה אותה (עניינה של ד"ר ענת מטר)? האם ריאיון שנתנה חברת סגל שבו משתמע שלכאורה היא מכחישה או מעלה ספק אם בוצעו עבירות מין במהלך הטבח מצדיק נקיטת הליכים נגדה (עניינה של פרופ' נדירה שלהוב קבורקיאן).
אני מבקשת לנתח את הסוגיה תוך עמידה על שלושה צירים הפועלים במקביל בנושא חופש הביטוי במוסדות אקדמיים. ראשית – מעמדו של חופש הביטוי בדמוקרטיה ליברלית, שהוא עיקרון יסוד וזכות יסוד עליו יש להגן באופן החזק והמובהק ביותר, גם אם הביטוי מקומם ואף פוגע קשות ברגשות האחר. שנית – העצמאות המוסדית של האוניברסיטה לנהל את ענייניה האקדמיים והמנהליים, למשל באמצעות הגדרת נורמות התנהגות ייחודיות עבור סטודנטים/ות וחברי/ות הקהילה; שלישית – היותה של האוניברסיטה קהילה השתייכות, המעניקה ל"אזרחיה" (סטודנטים/יות, עובדים/ות ובעלי עניין אחרים) לא מעט זכויות, אך גם מטילה עליהם/ן אחריות – הן כלפי חברי/ות הקהילה והן כלפי המוסד.
ההיבט השלישי – האוניברסיטה כקהילת השתייכות – מחייב מעט הרחבה. משמעותה היא, שאנו בוחנים את הנורמות החלות במוסד בתחום חופש הביטוי כנגזרות לא רק מזכויות אינדיבידואליות (עליהן כמובן יש להגן, וכל פגיעה בהן מחייבת הקפדה על קיום הליך הוגן), אלא גם ממערך נורמטיבי המטיל על הפרט אחריות כלפי קהילה זו. אחריות זו היא, ראשית לכל, לא לפעול בדרך המסכלת את האפשרות לקיום חיים אקדמיים, ובכלל זה הוראה, מחקר ותחושת ביטחון אישי במוסד, קרי: שמירה על הקמפוס כמרחב משותף ומגוון חופשי מאיום, השפלה או סכנה. יש כמובן להיזהר ממצב שבו כל פגיעה ברגשות או חשש מפני תגובת נגד תוקפנית תיחשב כביטוי המסכל את היכולת לקיים מרקם קהילתי מגוון (מצב של "וטו רגשי"). אם לא כן, נמצא עצמנו במצב של השתקה והשתקה נגדית. ככלל, על חברי וחברות קהילה לקחת בחשבון, שחיים בסביבה מגוונת משמעם גם חשיפה לדעות פוגעניות ואף מעליבות. הגבלת הביטוי משיקולי שמירה על קהילה חייבת לעמוד במבחנים נוקשים מבחינת תוכנם והסיכוי שיובילו לפגיעה חמורה בחיים האקדמיים. מן הראוי שלכל מוסד תהייה מדיניות סדורה וכן כללים מנחים בתחום, יחד עם מנגנונים ליישוב מחלוקות כאשר אלו מתעוררות.
בהקשר זה קיים הבדל בין מרצים/ות לבין סטודנטים/יות. לכאורה למרצים יש בנוסף לחופש הביטוי גם חופש אקדמי לחקור וללמד ללא חשש מהתנכלות או צנזורה. ההגנה על החופש האקדמי קיימת ביתר עוצמה כאשר הם מלמדים בכיתה בתחומי מומחיותם במהלך הלימודים הרגיל או בכתיבתם האקדמית. מהצד השני – על מרצים מוטלת אחריות מוגברת לשמור על שלומה של קהילת האוניברסיטה, בגלל מעמדם כאנשי ונשות פדגוגיה וחינוך, וכאזרחים/יות עם פריבילגיה מיוחדת כאנשי ונשות סגל.
נורמות אלו חשובות במיוחד כאשר הביטוי ה"משבש" לכאורה הוא כזה שיוצר עימותים, מתחים וקרעים קשים בקרב מגוון אוכלוסיות הקמפוס; זאת, בשונה ממצב בו הפעילות או הביטוי השנויים במחלוקת מצויים בריחוק (low proximity) מזיקות משמעותיות של חברי וחברות הקהילה (כמו למשל מאבק המשותף לכלל קהילת הסטודנטים או מאבק בנושא שאינו מעורר סוגיות של זהות אישית). במילים אחרות, בעניינים בהם למשל לסטודנטים/יות יש זיקה ישירה לסוגיה עליה נסובה שאלת חופש הביטוי (בהקשר של מלחמת עזה – סטודנטים יהודים, ערבים ודרוזים הלומדים יחד בקמפוס בישראל, או סטודנטים ערבים, פלסטינים ושחורים הלומדים לצד סטודנטים יהודים המצויים בשני צידי המתרס של המחאות בארה"ב), שיקולי ההגנה על המרקם המוסדי מקבלים משנה תוקף, ויש לתת להם משקל יחסית גבוה.
הגישה הליברלית הקלאסית מניחה שמתישהו, כנראה בסוף התהליך, התחרות בין הביטויים תוליד את התוצאה המיטיבה. אולם גישה זו אינה לוקחת בחשבון ש"על הדרך" עלולה הקהילה שבה מתרחשת אותה תחרות לקרוס ולהיהרס
אם נביט על הקמפוסים דרך עדשה זו – הרי שלצד הזכות לחופש ביטוי גם בנושאים השנויים במחלוקת עמוקה, מן הראוי לבחון אם הביטוי מייצר, בנסיבות הזמן והמקום, פגיעה קשה ביכולת לנהל את החיים האקדמיים במובנים האמורים.
גישה זו מטילה ספק בהנחה הליברלית הקלאסית, לפיה התשובה לכל ביטוי הוא כמעט תמיד עוד ביטוי (counter speech), האמור באמצעות "תחרות בשוק הרעיונות" להוביל לתוצאה מיטיבה: ליבון מחלוקות, פיוס, כינון הבנות ומצע משותף או גילוי אמת. הגישה הליברלית הקלאסית מניחה שמתישהו, כנראה בסוף התהליך, התחרות בין הביטויים תוליד את התוצאה המיטיבה. אולם גישה זו אינה לוקחת בחשבון ש"על הדרך" עלולה הקהילה שבה מתרחשת אותה תחרות לקרוס ולהיהרס. החשש הזה מתקיים ראשית לכל בגלל פערי כוח שתמיד קיימים בין קבוצות (קבוצות רוב או קבוצות מיעוט במרחב המוסדי). אך מעבר לכך הוא קיים מכיוון שבקהילה הטרוגנית ומגוונת – כזו שאנו שואפים אליה בקמפוסים, ועובדים קשה מאד כדי שהיא תקרה – מרקם היחסים בין הקבוצות הוא מלכתחילה שברירי, פגיע ולא קל לשימור. לפחות בישראל, אוניברסיטאות הן אחד המרחבים היחידים בהם מתרחש מפגש ושיח ומתקיימת פעילות משותפת בין קבוצות חברתיות שאינן נפגשות מחוץ לקמפוס (בעיקר יהודים וערבים, אך גם חרדים וחילונים, ועוד). לכן, כשאנו מזהים שקיים חשש שביטוי או פעילות יסכלו את היכולת לנהל חיים אקדמיים תקינים בקמפוס מגוון, רב תרבותי ומקוטב, נכון לפעול באופן יזום ופוזיטיבי להצבת גבולות לביטוי העלול לקרוע את המרקם העדין. בהיעדר התערבות מוסדית עלול הביטוי הפוגעני לפגוע אנושות ביכולת לנהל חיים אקדמיים תקינים.
בתקופתנו כבר לא ניתן לשמר חלוקה נוקשה בין מרחב פרטי למרחב אקדמי, לא לגבי סטודנטים/יות ולא לגבי מרצים/ות. קשה להפריד בין מה שסטודנט אומר על הדשא או במסדרון בקמפוס, לבין מה שהוא אומר בפייסבוק
שיקולים אלו מצדיקים, לעמדתי, מתן תשובה חיובית לשאלה אם, באופן עקרוני, מן הראוי שמוסד אקדמי יתערב גם כאשר ביטויים קשים וקיצוניים מתפרסמים בזירות/פלטפורמות לא-אקדמיות (כגון רשתות חברתיות, כתבות עיתונאיות, פודקסטים וכיוב'). לא אוכל להרחיב בנקודה זו, ואסתפק בכך שבתקופתנו כבר לא ניתן לשמר את החלוקה הנוקשה בין מרחב פרטי למרחב אקדמי, לא לגבי סטודנטים/יות ולא לגבי מרצים/ות, וזו מחייבת עיון מחדש. כולנו מגבשים תודעה, מקבלים מידע (אמיתי ופייק), מייצרים קשרים ומכוננים קהילות גם בזירה הדיגיטלית. קשה להפריד בין מה שסטודנט אומר על הדשא או במסדרון בקמפוס, לבין מה שהוא אומר בפייסבוק. על כן הפלטפורמה הלכאורה פרטית אינה יכולה להיוותר מחוץ לתחום במהלך השמירה על קהילת הקמפוס.
לדעתי ישנם מצבים, אף שהם מעטים וחריגים שיצדיקו התערבות ותגובה מוסדית כלפי התבטאות משיקולי שימור קהילה. כפי שיוסבר להלן, התערבות ותגובה אין משמעה דווקא הטלת סנקציות רשמיות-משמעתיות על המתבטא והיא יכולה להיעשות גם באמצעות ניתוב האירוע לפלטפורמת שיח בטוחה, גישור וכיוב'.
בנסיבות בהן אין דרך למנוע פגיעה במרקם הקהילתי אלא באמצעות התערבות פוזיטיבית יזומה, אין להסתפק בהנחה שביטויים וביטויים שכנגד איכשהו יובילו ליצירת טוב משותף- במיוחד אם מדובר בביטויים קיצוניים, קשים, פוגעניים ואף ביטויי שנאה.
ביטוי והגנה על קהילה – תנאים חיוניים
אם נקבל את העיקרון לפיו לצד ההגנה על חופש הביטוי יש מקום לשקול גם שמירה על קהילת הקמפוס – מייד עולה השאלה: מהי התערבות מוסדית ראויה בנסיבות אלו?
שני עקרונות חייבים להישמר בכל החלטה על התערבות מוסדית בהקשר של התבטאות המצויה במחלוקת.
הראשון – הקפדה מלאה על הליך הוגן ושמירה על הזכויות הדיוניות של המתבטא – ללא פשרות. במסגרת זו יש לאפשר לאדם שהתבטא את האפשרות לאשר, להכחיש, להסביר, לתקן, לשנות את עמדתו, ומן הראוי לשקף לו/לה את האופן בו הביטוי נתפס אצל חברי/ות קהילה אחרים, ואת השלכותיו.
שנית – יש להעדיף שימוש באמצעים "רכים" ופדגוגיים (שיקוף, הבהרה, שיחה, גישור, הסבר), על פני הליכי משמעת שסנקציות בצידם. הליכים משמעתיים בגין ביטוי ייתכן ויהיו ראויים במקרי קיצון, וגם אז באופן זהיר ביותר. חשוב לזכור, שהליכי משמעת וענישה נוטים להחמיץ את המטרה המרכזית של כינון קהילה אקדמית שיתופית וסובלנית. כמובן, שבמקרים בהם ההתבטאות מהווה לכאורה עבירה, או שיש בה הסתה לאלימות או לגזענות – יש מקום לשקילת הליכי משמעת. אולם הניסיון מלמד, שהליכים אלו עשויים להרתיע את הפרט, אך הם אינם תורמים ליצירת מרקם חיים אקדמי פלורליסטי וסובלני.
חשוב לזכור, שעצם הנכונות לנקוט בפעולת התערבות פוזיטיבית מצד המוסד האקדמי בעקבות התבטאות מהווה סטייה מעקרון הניטרליות המוסדית. עיקרון זה מניח שאי התערבות והסתפקות במתן אפשרות לביטוי נגדי – הם הפתרון העדיף. כאמור, אני חולקת על עמדה זו וסבורה, שמוסדות אקדמיים אחראיים אינם יכולים לאמץ את מודל "מדינת שומר הלילה" המינימליסטית; זו לא תביא לכינון מרחבים אקדמיים מיטיבים. אכן, גם התערבות רכה – פדגוגית, מגשרת – עלולה להיתפס כעמדה פטרנליסטית, מצננת או כזו המרתיעה ביטוי (אף אחד לא רוצה להיקרא לחדר המנהל). ייתכן וכך הדבר, אולם היא עדיפה בעיני הן על דבקות בעיקרון הליברטריאני של הענקת חירות ביטוי מקסימלית (בכפוף למגבלות משפטיות מוכרות), והן על משטור באמצעות הליכי משמעת רשמיים.
*****
הגישה שתוארה לעיל הנחתה את אוניברסיטת תל אביב בפעולותיה בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר. כבר בימים הראשונים לאחר הטבח התקבל באוניברסיטה גל של פניות, תלונות ודרישות לנקיטת אמצעים נגד התבטאות של סטודנטים (ומספר מועט של מרצים) ברשתות החברתיות.
בסל הכל במהלך השבועות הללו התקבלו פניות על כ-100 התבטאויות ברשתות החברתיות. כשני שלישים היו תלונות בגין תמיכה לכאורה בטרור/חמאס/טבח, כמו כן התקבלו תלונות של סטודנטים ערבים על הסתה לגזענות ואלימות. האוניברסיטה הקימה צוות ייעודי שכלל דוברי עברית וערבית, שבחן את התלונות לגופן. בסופו של דבר לאחר מיון התלונות (וסגירת תלונות בהן הביטוי לא נעשה על ידי סטודנט/ית אלא גורם חיצוני או התבטאות מלפני ה 7.10), נפתחו הליכי משמעת כנגד 3 סטודנטים (הליכים אלו עדיין תלויים ועומדים). רוב התלונות נסגרו משהוחלט שהן חוסות תחת חופש הביטוי. במספר לא מבוטל של מקרים, בהם סבר הצוות שאין הצדקה להליך משמעתי, אולם תוכנה של ההתבטאות עלול לפגוע באופן קשה במרקם היחסים המוסדי, התבקשו התלמידים להגיע לשיחה עם גורם בכיר ביחידה האקדמית בה הם לומדים (לעיתים עם נציג הנציבות לשוויון מגוון וקהילה). מפגשים אלו, רובם ככולם, השיגו את יעדם והשיחות נותבו לפסים קונסטרוקטיביים.
*****
אירועי השבעה באוקטובר הציבו בפני המוסדות האקדמיים אתגר שלא ידעו כמותו. היה עליהם למצוא את הדרך להכיר בחירות הביטוי של סטודנטים ומרצים מעורבים ואכפתיים, אך גם פגועים, שרויים בהלם, צער, אבל, חרדה ובלבול – ובד בדד לשמור על קהילה אקדמית שברירית ושסועה. לא היו אלו תנאים אופטימליים לכונן מדיניות מוסדית המחויבת להגן על אחת החירויות היסודיות ביותר בחברה דמוקרטית, תוך שמירה על מרחב משותף ייחודי, אחד הבודדים בישראל בו לומדות, חוקרות ופועלות יחד קהילות ישראליות מגוונות, שלעיתים רחוקות חווות את מאורעות היום יחדיו.
*פרופ' נטע זיו היא סגנית נשיא אוניברסיטת תל אביב לשוויון מגוון וקהילה. לאחר טבח ה-7 באוקטובר ריכזה הנציבות לשוויון מגון וקהילה שבאחריותה את הטיפול בתלונות על התבטאויות של סטודנטים/יות ומרצים/ות בנושאים הנוגעים לאירועי הטבח והמלחמה.